נכון, צפיתי השבוע ב"שליחות קטלנית", אבל לא זה העניין. העניין הוא, כרגע, הכתבה החדשה שלי במקו, על אופנוע מגודל באמת ובתמיד, ומה היה למורכבת לומר עליו, ומה לי היה לומר על מה שהיה למורכבת לומר, ומה היה לעורך של מדור הגברים במקו לומר על מה שהיה לי לומר באיזה עניין אחר, וכולי.
בקיצור: כאן.
היום, סוף סוף, זכה ספרנו רצח בדיוני לאתר אינטרנט משלו. בנוסף על תמונותיהם הנאות של המחברים, יש בו:
וגם: לפני שעה קלה אכלתי המבורגר במקום חדש בשם Zesty, אבן גבירול על הורקנוס. מומלץ: אסאדו-המבורגר. הכי טוב שאכלתי בחיים. וכרגע אני לווייתן. שהולך לישון. מוו.
שלוש פעמים הלכתי לחתום על הספר החדש בדוכן בשבוע הספר. בשלושתן שכחתי להביא איתי עט. פגשתי המון קוראים נלהבים, חלקם מכמות הספרים שבדוכנים מסביב, חלקם מכמות הספרים שקנו, חלקם מכך שעלה בידם לחזות סוף סוף בזיו פני, ואחד או שניים מכך שסוף סוף שחררו אותם מהאשפוז הכפוי בו היו נתונים מאז 1985. זו, על כל פנים, ההשערה שלי למשמע הדיאלוג הבא:
[לקוח לופת ספר אקראי, מעקם את חוטמו, מניח את הספר ומעלעל באחר, משמיע קול נחרה, כל זאת בלולאה במשך עשר דקות]
מוכר: אפשר לעזור? להמליץ על ספר?
לקוח: קראת את כל הספרים האלה?
מוכר: אני העורך הראשי של ההוצאה.
לקוח: אז קראת את כל הספרים?
מוכר: אני ה… כן. קראתי אותם.
לקוח: ויש לך את כל הספרים בבית?
מוכר: אה… כן. אני… כן.
לקוח: אז קראת את כל הספרים?
מוכר: כן!
לקוח: מעקם את חוטמו, משמיע קול נחרה ונעלם.
שלא לדבר על:
[לקוח מרים ספר, הופך אותו ומחזיר לערימה, בלי להביט בו. מרים ספר אחר וכו'. עשר דקות.]
מוכר: אפשר לעזור? להמליץ?
[לקוח מרים ספר, הופך אותו ומחזיר לערימה.]
מוכר: סליחה? אפשר אולי לעזור לך? להמליץ על ספר?
[לקוח מרים ספר, הופך אותו ומחזיר לערימה.]
מוכר: הלו?
[לקוח מרים, הופך, מחזיר.]
מוכר (מנופף בידו אל מול פני האוטיסט): סליחה? הלו? אתה שומע אותי?
[לקוח מרים…]
מוכר: מספיק. אני הולך לאכול משהו. תקראו לי כשההוא ילך.
מצד שני, גם הסופר המהולל, עבדכם הנאמן, לא ויתר על ההזדמנות להיות מפגר:
לקוח: כמה עולה?
מוכר: יש לנו מבצע מיוחד לכבוד שבוע הספר, רק 2000 שקל.
סופר: נכון!
לקוח: מה?! איזה ספר שווה 2000 שקל?
מוכר: לא, לא הספר. הסופר.
סופר: נכון!
לקוח: מה?!
מוכר: אנחנו מוכרים את הסופר הזה. הוא משומש, אבל במצב טוב. שמור כחדש!
סופר: נכון!
לקוח: אבל…
מוכר: הוא יכתוב לך סיפור חדש כל שבוע, וכל מה שאתה צריך לעשות זה להקפיד להאכיל אותו.
סופר: אוכל!
לקוח: אני…
מוכר: לא תמצא מבצע כזה בהוצאות אחרות - רק אצלנו! רק היום!
סופר: אוכל!
מוכר: צריך להאכיל אותו באופן סדיר, אחרת הוא לא נרגע.
לקוח: אני… אני, אה… אני אחזור אחר כך. (נמלט על נפשו)
מוכר (צוחק): זה היה משעשע…
סופר: אוכל!
מוכר: טוב, די, גמרנו לשחק, אתה יכול להפסיק.
סופר: אוכל!
מוכר: נו, טוב (שולף כריך)
סופר (לועס בהנאה): מממ.
מוכר: אח, סוף סוף קצת שקט.
פגשתי גם חברים ועמיתים, סופרים, עורכים ומוציאים לאור. חתמתי עד שנשרה לי היד (חיברו לי אותה בחזרה אחר כך). ובעיקר פגשתי אנשים שאוהבים ספרים. נהדר!
מסחריות, ציניות, ניצול עסקי מחפיר - אולי הכל נכון, אבל אין מה לעשות: אני פשוט מת על שבוע הספר.
ליד שפכי הנחלים שירדו מן ההרים, צינורות ענק הזרימו ביוב מן העיר לים. לא רחוק משם, מתרחצים פיזרו בתוכו את אשפתם, ולעתים אף את צרכיהם. והים עמד ושכשך ולא עשה דבר, אך בלבו משהו החל ללבלב, גדל עם כל עטיפת ארטיק, כל ליטר של אשפה פטרוכימית, כל שריד של פסולת גרעינית. לאט לאט החל הים לפתח תודעה. ויום אחד, או אולי היתה זו שנה, אמר לעצמו "מי אני?" או משהו שבדומה, או אולי משפט פשוט בהרבה, ואז ניסה להתמתח. כשסיים כבר לא היתה עיר לידו, ולא צינורות ביוב ואף לא מתרחצים, וזרם הפסולת פסק, ותודעת הים נמהלה במי הנחלים הנקיים שירדו מן ההרים, ונגוזה.
הרגע הודיעו לי ש"רצח בדיוני" יצא לאויר העולם. כרגע ניתן לרכוש אותו בדוכן הוצאת אודיסיאה שבמסגרת שבוע הספר (תל אביב). בקרוב גם בחנויות הספרים ובאינטרנט הזה שכולם מדברים עליו. יוו-הוו!
יואב אבני הוא בחור טוב. אפשר לדעת את זה כי הוא מהסופרים הישראליים הבודדים שזכו לביקורת חיובית פרי עטי, על ספרו הקודם, שלושה דברים לאי בודד. גם באופן אישי הוא בסדר, אבל אל תגידו לו שאמרתי.
והנה, לא מזמן, הוא הוציא ספר חדש - החמישית של צ'ונג לוי. כיוון שידוע שאני לא נוטה לזכור לסופרים חסד נעורים, גם אם במקרה זכיתי להכיר אותם באופן אישי (וראו את תמרור האזהרה בדמות המקרה של קובי קמין), ניתן היה לצפות שהספר החדש יכתש תחת גלגלי הקדמה ויספק לקהל קוראי הנאמנים שעשועים לרוב. אבל, אללי, זה לא יקרה. מדובר בספר נחמד מאד, מהנה אפילו יותר מקודמו, ולמרות שהוא לא נטול פגמים לחלוטין, סיימתי את הקריאה עם חיוך על שפתי. למרות כמה אלמנטים פנטסטיים, זהו ספר מיינסטרימי מאד וקל לעיכול אצל אלה מבין הקוראים שהמחשבה על ספרות ספקולטיבית פוגמת בפעולת המעיים שלהם. החלק המצער היחיד כאן הוא שלא השכלתי לשמור את הספר לאיזו טיסה משעממת במיוחד, שם הוא היה יכול לעזור לי מאד - פשוט כבר נמאס לי מפראצ'ט.
זהו, כבר אין את מי לקטול. הולך ופוחת הדור, אני אומר לכם.
למתעניינים, הנה תיאור הספר באתר צומת ספרים.
בניגוד לדעה המקובלת בציבור, מתכנתים – האנשים שמפתחים את התוכנות שכולנו מכירים ואוהבים לשנוא – אינם ניחנים ביכולות מיוחדות המבדילות אותם משאר בני האדם. הם לא שריריים יותר מנגרים, שרברבים וסוכני ביטוח, הם לא משכילים יותר מפקידי בנק ומנהלי משמרת בבורגר ראנץ', והבנתם בפוליטיקה אינה עולה על זו של נהג המונית הממוצע. הם לא מסוגלים לעוף, לעצור כדורי רובה בגופם או לנחש יותר משלושה טורים בלוטו. בקיצור – אין להם כוחות-על. מדוע, אם כך, התוכנות שהם יוצרים דורשות מן המשתמש נחישות כשל באטמן, עמידות כשל סופרמן ונכונות להתעלם מההגיון הבריא כשל ספיידרמן?
למי שמכיר מתכנתים מקרוב, השאלה תיראה מוזרה: ברור שזה כך כי אין סיבה שזה יראה אחרת. הרי מדובר, יש לזכור, במתכנתים. אך שאר האוכלוסיה לא מסתפקת בהסבר פשוט זה, ועל מנת לעזור למתקשים נביא כאן בקצרה את הקריירה של יוסף ק. הצעיר, הידוע בכינוי יוסי קַלקולטור.
יוסי קַלקולטור, בחור שמח וטוב לב שעוסק במחשבים מאז שהוא זוכר את עצמו, הלך ללמוד באוניברסיטה מיד לאחר השחרור מצה"ל, ולמרות מאמצי המרצים הצליח לצבור נסיון מסוים בתכנות, או לפחות לשמור על הידע שצבר בנערותו. כיוון שתמיד חלם לעבוד בתחום, וכיוון שהוא ילד מוצלח, זכה יוסי להתקבל לחברת היי-טק עוד בטרם סיים את התואר, ואפילו בתפקיד הנכסף: מתכנת.
בשנה הראשונה לעבודתו שם יוסי מאושר. הוא הצליח לדפוק את המערכת: משלמים לו כסף – הרבה כסף! – כדי שיעשה את מה שהוא אוהב לעשות. אמנם כל מיני אנשים מנסים לומר לו מה לעשות, אבל יוסי, בהיותו צעיר, בריא ובעל תואר, מעדיף להתעלם מהם, כדי שלא יקלקלו את שלמותו הצורנית של הקוד שהוא כותב. תכנות הוא סוג של אמנות, הוא מסביר לארבעת האומללים הנאלצים לחלוק עמו קיוביקל בגודל שניים וחצי על מטר, והסיבה היחידה שאיש לא מכפכף אותו היא ששניים מאותם חלכאים מסכימים לחלוטין, השלישי מאזין ל"החומה" באוזניות זו הפעם העשרים ושתיים היום, והרביעי, בלי לספר לראש הצוות, עבר לא מזמן לובוטומיה.
התוכנה שיוסי כותב בשנה הראשונה הזו מאופיינת בכך שהיא שימושית מאד לאנשים שיודעים לפתור בראשם משוואות מהמעלה השלישית ולכאלה המסוגלים לתקשר בשפות הבאות: בינארית מדוברת, צפון-אסמבלית, הקסדצימלית, XML, סי פלוס פלוס. למי שדובר רק שפות נפוצות פחות, כגון אנגלית או עברית, אין סיכוי. יתכן שיוסי לא יכתוב תוכנה כלל בשנתו הראשונה במקצוע, אלא רק יתחזק תוכנה שאיזה קלקולטור אחר כתב פעם, ואז נמלט כדי שלא לשאת בתוצאות. במקרה זה, יש להעלות את כל האמור למעלה בריבוע ולהכפיל בהתקפי הלב של כל מי שאתרע מזלו להתקל ביצירת המופת.
בשנה השניה מתחילה האידיליה של יוסי קַלקולטור להתערער. הרמז הראשון לאי-נחת הוא השמועה העקשנית, שמקורה בדרג הניהולי, כאילו יש לתוכנה הנכתבת בחברה מטרה כלשהי מעבר לסיפוקם האישי של המתכנתים. בתחילה יוסי מתעלם מכך, כמו מכל אמירה אחרת של מנהל כלשהו. גם לאחר מכן, כשהעניין מוזכר בפי כמה מעמיתיו המבוגרים יותר, הוא עדיין מסרב להאמין לשמועות המרושעות. הרעיון נראה לו מגוחך, ובייחוד הרמיזה על קיומם של יצורים ערטילאיים, אי שם מעבר לקירותיו של החלל הפתוח, רחוק יותר אפילו ממחלקת בקרת האיכות שבקומה הראשונה, בשם "לקוחות". כל העניין נראה לו אידיוטי. למה שמישהו ישלם כסף בעבור תוכנה? הסתירה שבין ההצהרה הנ"ל לבין תלוש המשכורת שלו אינה נראית לו ממין העניין. מדובר, הרי, בשני דברים שונים. ברור שצריך לשלם לו עבור תוכנה שהוא כותב – אבל למה שמישהו ישלם לבוסים שלו? הרי הם לא כותבים תוכנה! אך לקראת סוף השנה מתחילה לחלחל לתודעתו העובדה שאכן, אוילי ככל שהדבר נשמע, הלקוחות שרירים וקיימים, ולהם דרישות ובקשות ותנאים. הוא מתחיל להבין שהחיים אינם פשוטים כפי שנדמה היה לו.
באותה שנה התפוקה של יוסי מראה, יותר מכל, על המאבק בינו לבין מנהליו. התוכנות שהוא כותב מלאות בחלקים שהוא השאיר שם בכוונה, כאלה המנוגדים בפירוש למה שאמרה ההנהלה, כי לא יתכן שהחבר'ה שם למעלה באמת התכוונו לבטל את הקוד היפה שמאפשר לך לדלג על כל הססמאות אם פתרת חידה שנלקחה מ"ההוביט", פרק 5, ולמחוק את כל בסיס הנתונים של המוצר.
בשנה השלישית נתקל יוסי קַלקולטור במילה חדשה, מאיימת אף יותר – "משתמשים". בהתאמה, הוא כותב המון תוכנה שהוא, באופן אישי, לא מרוצה ממנה. הוא מתבקש להוסיף המון תכונות מטופשות, כגון תמיכה במספרים בשיטה העשרונית, הודעות שגיאה באנגלית או עברית, תפריטים מובנים גם להדיוטות ושינוי מבנה התוכנה כך שאפילו טמבל כמו מנהל החברה יכול להשתמש בה. הרעיון מאוס בעיני יוסי. תוכנות מחשבים, כך ברור, מיודעות אך ורק לאנשי מחשבים. אם אינך איש מחשבים, מה לך ולתוכנה? לך ונהג במונית או נהל תאגיד רב-לאומי או משהו פשוט וברברי מהסוג הזה. אם אתה מסוג האנשים שלא יודע להריץ את התוכנה בראש, בעל פה, למה לך לגעת במחשב בכלל?
בשנה הרביעית – יתכן שיוסי עבר חברה או שתיים בינתיים, אבל זה לא משנה לענייננו – הוא כבר ותיק מספיק על מנת להפוך לראש צוות. בתפקיד הזה הוא מתוודע לרעות חולות כגון רשימות-דרישות, תכנון-מראש, והעובדה שלרבים בדרג הניהול הזוטר, ולכל דרג הניהול הבכיר, אין שום מושג מהי תוכנת מחשב ובשביל מה זה טוב. דבר זה היה מאפשר לו לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, אלמלא היה הצוות שלו מורכב, רובו ככולו, מיוסי-קלקולטורים קטנים שזה עתה יצאו מהאוניברסיטה או מהצבא.
ומה הלאה? יתכן שהוא ישאר ראש צוות עד סוף הקריירה שלו. יתכן שהוא אפילו לא יגיע לדרגה זו. ויתכן – וזה הגורל הרע מכל – שהוא יעבור בזמן זה או אחר לתחום הניהול, שם הוא יהיה מושא אידאלי לבוזם של יוסי-קלקולטורים חדשים, כיוון שעד אז כמעט כל מה שהספיק ללמוד כבר יהיה מיושן ולא רלוונטי. כך או כך, בכל שנותיו כמתכנת ישאיר אחריו יוסי קלקולטור שובל של תוכנות מופלאות אשר, כך הוא ישמח להודות בפה מלא מיד לכשייצא לפנסיה, מוטב היה לו לעולמנו בלעדיהן. וכיוון שרוב המתכנתים בעולמנו הם סוג זה או אחר של יוסי קלקולטור, אין לתמוה על צורתן הנוכחית של רוב תוכנות המחשב המוכרות לאדם.
ומי שלא מאמין בכך, כנראה קורא את הטור הזה היישר מן הנייר. אשריהו וטוב לו.
אור הכוכבים הוא שירה טהורה, כך טען פעם איזה טמבל. אבל גם טמבלים צודקים לפעמים: לאחר מיליוני שנים שבהן תושבי כדור הארץ לא ניפקו אפילו ביקורת רצינית אחת – שלא לדבר על התייחסות כלשהי, ולו הקלושה ביותר, להשקעה הכבירה, למשקל, לקצב, למטאפורות המעודנות – ולמעשה התעלמו לחלוטין מכל מוטיב אמנותי שהוא של היצירה, המצב עומד להשתנות. האמן המתוסכל בדרכו אלינו. הוא כועס מאד.
הדבר שכיסה את שמי העיר היה - הממשלה הסכימה לחשוף זאת רק שנים רבות לאחר מכן - תמנון ענק. בינתיים, מתחתיו, למעט סרחון קל בחודשי הקיץ השחונים, התנהלו החיים כרגיל.
 |
  |