יוני 28 2016

הדג שדחף

יוני 24 2016

סתם נזכרתי בבס אחת

יוני 13 2016

העיר הלבנה האדומה

לכבוד הוצאתו הדיגיטלית המחודשת של הספר האפוקליפטי הביזארי ימי תל אביב האחרונים, מאת לביא תדהר ואנוכי, הנה אחד מפרקיו המוזרים ביותר.

 

נעמה – פודקאסט אחד (הקלטת קול דיגיטלית)

…ומשאמרנו זאת, אנא זכרו כי תכנות מוכוון-עצמים, למרות כל יתרונותיו הגלויים, ניתן בקלות לניצול לרעה, וכי במקרים מסוימים הצעד החכם יהיה לשקול תכנון פרוצדורלי. בשנותי הרבות כמתכנתת… אהממ… סלחו לי. אני רק מנקה את גרוני. ובכן. כפי שאמרתי, בשנותי הרבות כמתכנתת ראיתי כמה וכמה מקרים שכאלה, ולכן אני מבטיחה לכם, מאזינים יקרים, שדבר כזה אכן יכול לקרות. למרות העובדה ש… אהממ. סליחה. לאוניד, בבקשה צא מהמשרד שלי. אחר כך. לא עכשיו. אני עסוקה. לא, לאוניד, לא אכפת לי שיש לך בעיה. אם היית עשירית המתכנת שאתה אמור להיות, לא היית נכנס למשרד שלי בחיפוש אחר פתרון. לך קרא איזה ספר הדרכה או משהו.

הערה לעצמי: לחתוך את הפסקה הקודמת בעריכה.

אז, איפה הייתי?

כן.

מקרים שכאלה, נדירים ככל שיהיו, ראויים לבדיקה קפדנית, כיוון שהם מציגים את המגבלה הקיימת בנוהלי התכנות המקובלים ביותר כיום. מקרה אחד שכזה, בו נתקלתי בעצמי בעודי משמשת כראש צוות לאוניד בשם אלוהים אמרתי לך לא להפריע! אין לך שום חוש של –

לא, לא אכפת לי אם האדמה זזה. איזו אדמה זזה? שוב אתה משחק עם ה-

מה זאת אומרת, "האדמה זזה?"

לא אין שום רעידת אדמה. ההיסטריה שלך לא מרשימה. סגור את הדלת אחריך ואל תפריע, או שבשם אלוהים אני אדאג שיפטרו אותך מהחברה הזו דבר ראשון מחר בבוקר. החוצה. החוצה!

הלאוניד הזה, לא ייאמן. לפעמים אני חושבת שבא לו עלי.

הערה לעצמי: למחוק את הפסקה הקודמת בעריכה.

אז, איפה הייתי?

כן.

מקרה אחד כזה שבו נתקלתי כשהייתי ראש צוות בממר"ם, שעסק בהמרה של מנוע בדיקה בזמן אמת עבור סוג מסוים של מערכת שידור/קליטה בגלים קצרים בעזרת… מה היה הרעש הזה?

לאוניד?

מה הרעש הזה?

לאוניד, איפה אתה?

איפה כולם?

משהו משונה קורה. אמשיך להקליט במטרה לנתח את ההתרחשויות מאוחר יותר. קולות משונים מגיעים מבחוץ. אני מתבוננת אל מחוץ לחלון ויכולה לראות כל מיני דברים ברחוב, עפים.

זה בלתי-אפשרי. אנשים לא עפים. מכוניות לא עפות. חייב להיות פתרון פשוט. תער אוקאם.

זוהי הולוגרמה. מישהו מותח אותי. הם התקינו מערכת שמע ליד החלון, והם מקרינים על החלון תמונות בדרך כלשהי. זו חייבת להיות התשובה. ראיתי את זה פעם במשימה בלתי-אפשרית. סדרת הטלוויזיה, כמובן, לא גרסאות הסרטים הגרועות. נשכח מזה. לאוניד? לאוניד! עליתי עליך! תפסיק את השטות הזו! זה לא כאילו שיש לנו הרבה זמן חופשי כאן.

אולי זה לא לאוניד. אין לו אומץ לעשות דבר כזה. חייב להיות הסבר אחר.

איליה?

לא, זה לא יכול להיות הוא. יש לו אומץ, אבל לא את הטכנולוגיה. אז מי?

נדב? רועי?

עינת? הדר? רונן?

נשאר מישהו במשרד?

הלו?

עכשיו אני חשה במעין רעידת אדמה. אך זה לא ייתכן. זה בלתי-אפשרי. אני חולמת.

הערה לעצמי: למחוק את הפסקה הקודמת בעריכה.

אבל אם אני חולמת אין מה למחוק. או לערוך.

הקירות נעלמו. הקירות נעלמו!

אני ברחוב. אני באוויר! זה לא יכול להיות אמיתי. הדבר האמיתי היחיד הוא מקליט ה-MP3 שסביב צווארי.

בדיקת מציאות: MP3 משמעו "MPEG-1 שכבת שמע 3", והוא חלק מתקן ISO/IEC 11172-3. מקודד ה-MP3 הראשון נוצר על ידי פראונהופר בשנת 1994. אני עפה! אני עפה!

נראה שהזיכרון שלי לא נפגם. אני עדיין אני. חייב להיות הסבר לכל זה. אני צריכה לבדוק את הסביבה.

הכל רגוע. אין רוח. אני עפה באוויר. לידי יש פולקסווגן גולף. היא מרחפת על צדה. בתוכה יש בחור צעיר. עכשיו הוא עף החוצה דרך חלון הצד. הוא עולה למעלה בענן של שברי זכוכית ופלסטיק. מעליו – מעל לכל, עכשיו כשאני חושבת על כך – יש משהו חום ואדום. זה נראה כמו ענן. לא בדיוק. הבחור נמצא כעת כעשרים מטרים מעלי. שלושים מטרים. עכשיו הוא בתוך הדבר החום-אדום. עכשיו נשמע רעש, הוא נשמע לי מוכר. אני יכולה לזהות כמעט כל רעש בעולם, אם אני מתרכזת. זה נשמע בדיוק כמו… בדיוק כמו… אני יודעת! זה קצת מסובך, כי לרוב אי-אפשר לשמוע צלילים כאלה. צריך את היכולת לנתח אותם, כמו שיש לי. זה נשמע בדיוק כמו מעבד מזון בלי הרעש של המנוע החשמלי שלו.

ועכשיו יש רטיבות. משהו נוזל עלי. סוג כלשהו של נוזל. כאילו מישהו מתעקש שאגיע למסקנה שהבחור, מעלי, עבר עיבוד ונקרע לגזרים וכעת דמו זולג עלי. כמובן, כל זה מאוד לא הגיוני. חייב להיות הסבר אחר.

היפותזה אפשרית: היפנוזה?

היפותזה אפשרית: הזיה?

אני צריכה לרשום לעצמי הערה בעניין.

עכשיו אני מתחילה לזוז. ראשית אני מסתובבת סביב עצמי, רגלי עולות מעל לראשי. מקלט ה-MP3 תלוי הפוך על פני הלחי שלי. אני מקווה שההקלטה תצא בסדר. עכשיו אני מתרוממת. אני עולה, מעלה-מעלה. המשמעות היא שאני הבאה שתעבור עיבוד. אני אמורה להיות מבועתת, אבל זה לא יכול להיות אמיתי. חייב להיות היגיון נסתר שיעזור לי להבין טוב יותר מה זה יכול להיות.

היפותזה אפשרית: ייתכן שסיממו אותי. סימן שאלה.

אני עולה ועולה. אני לא יודעת כמה זמן אוכל להישאר בהכרה כשאני תלויה כך, הפוכה, באוויר. אולי אם אאבד את ההכרה כל זה ייפסק. מה קורה פה?

רגלי חדרו הרגע אל תוך הדבר החום-אדום שמעלי, והרעש מתחיל. אין כאב, אלא תחושה של משהו. משהו כמו מאות מיליונים שורות של קוד, שכולן פועלות יחדיו. הן מוזנות לתוך מוחי. אני יכולה לראות… דברים. בפנים. בתוך ראשי. יֶדע! הדבר הזה הוא כמו מחשב ענק, מעבד קוונטי מסוג כלשהו. הוא… מנתח אותי. הוא מפרק אותי לשורות של קוד.

זה מעבד ביולוגי, ובעודי נגררת עמוק יותר אל תוך הבועה הרירית שכולה חומים ואדומים, גם מעט כמו מעבד מזון.

בדיוק כמו מעבד מזון, למעשה. ואני המזון.

אני לא יכולה לראות את הרגליים שלי. כמות קטנה של משהו, שוב נוזל, מכה בפני. עכשיו גם הברכיים שלי בתוכו. הירכיים. עוד קצת רעש. עוד מטר. הבטן. מעבד מזון, פועל במאומץ. טיפה גדולה של חומר מסריח, מזכיר ביוב. החזה שלי. עוד רעש, עוד חומר. הקול שלי, משהו קרה לקול שלי. הכתפיים שלי. הרעש הופך לצווחה. אם היה לי מעבד מזון שכזה, זה היה הזמן לכבות אותו, לפני שיישרף. הרעש עולה ועולה ועולה, בעוצמה ובגובה כאחד. זה מכאיב לאוזניים. אני מקווה שאפשר לשמוע את הקול שלי מעל כל זה.

זה מפסיק.

שקט. משהו משתחרר. שום דבר לא מחזיק אותי עוד באוויר, ואני נופלת. אני מתהפכת בצורה משונה. אני מנסה להסתכל סביב, אבל הראייה שלי מטושטשת. אני מסתובבת סביב עצמי מהר מדי… כמו גירוסקופ… למה? אני מתפשטת… פושטת את ידי ואת רגלי במטרה להיות פחות אווירודינמית וליצור חיכוך… מנסה להאט את עצמי … זה לא משפיע על ה… לא עוזר…

אוו!

נחַתִּי על הקרקע.

הראש שלי נח על הקרקע.

האף שלי נח על הקרקע.

אני מנסה לדחוף את עצמי ולקום, אבל כלום לא קורה.

אני לא יכולה לקום.

אני משותקת.

אני מתגלגלת מעט. עדיין על הרצפה. אני מביטה הצידה עכשיו.

אני לא יכולה לראות את עצמי. אני יכולה לראות שהראש שלי מונח על המדרכה, יש חורבן מסביב, אבל אני לא יכולה לראות שום דבר ששייך לעצמי. כלום. אין ידיים, אין רגליים, אין בית חזה.

או שהפכתי לאישה בלתי-נראית, או שאני ראש ללא גוף.

האפשרות הראשונה מגוחכת. אם אני בלתי-נראית, כך גם הרשתיות שלי, ואז לא הייתי רואה דבר. אפשרות שתיים מגוחכת אף היא. אם אין לי גוף, אני למעשה מתה.

אולי אני בלתי-נראית מן הצוואר ומטה?

לא, זו שטות גמורה.

חייב להיות הסבר לכל זה. חייב להיות! אני חייבת למצוא אותו. או שאמות בניסיון. ואולי אני כבר מתה. או מעובדת. היה שם משהו, למעלה, משהו שראה אותי, ידע אותי, ולרגע קצר…

לא. אולי אני סתם חולמת. אבל זה לא נראה כמו אף חלום שלי. בחלומות שלי אני תמיד בשליטה מושלמת. התאמנתי בחלימה מודעת הרבה שנים. אז איפה אני? מה זה?

הלוואי שלאוניד היה כאן. את תמיד יודעת איפה את נמצאת, עם לאוניד.

לאוניד בחור טוב.

הערה לעצמי: למחוק את הפסקה הקודמת בעריכה.

——–

למידע נוסף הקישו כאן.

יוני 04 2016

עוד בס לשבת

עוד סיפור בס לשבת:

אני בחנות Sam Ash בניו יורק, במחלקת הבס, שלא נקראת ״מחלקת הבס״ אלא דוקא ״גלריית הבס של הארטקה״, ובהתאם מכילה ערימה נאה של מגברי הארטקה, ועל הקירות, בין הבסים למכירה, תיבות משוריינות עם כל מיני פנדר מקוריות משנות החמישים והשישים, שפתיים ישקו. בין הבסים למכירה יש שורה שלמה של סאדווסקי, וסחבק בוהה בהן ובוכה. למראה העצוב הזה ניגש אלי איזה טיפוס שנראה בדיוק כמו סאונדמן ישראלי אחד שיצא לי להכיר, כלומר רזה, שפם כלב-ים, כובע מצחיה ומשקפי ריי-באן בשטח בנוי, ובאופן כללי אחד שזכה לחוות את הסיקסטיז באופן אישי, אם כי בניגוד לאותו סאונדמן, הטיפוס דוקא נראה כאילו זכה לארוחה חמה אחת היום ואולי אף למקלחת.
״ממש נפלאות, הגיטרות בס של סדווסקי,״ אומר לי הטיפוס. במשקפי השמש שלו אני יכול לראות, כבמראה, את השתקפות השלט ״גלריית הבס של הארטקה״ שנמצא מאחורי.
״אני יודע,״ אני אומר, ״אבל רק בשבוע שעבר קניתי עוד בס, ויש גבול לשחיתות, ובכלל יש לי יותר מדי בסים וזו בושה וחרפה.״
״יותר מדי בסים?״ אומר הטיפוס. ״למה, כמה כבר יש לך?״
״אה, נו, לא חשוב,״ אני אומר, אכול בושה. ״בוא נאמר שיותר מדי ונסגור עניין.״
״אל תתבייש, ספר לי,״ אומר הטיפוס. ״מה אכפת לך?״
״אה,״ אני ממלמל, ״בוא נגיד שיותר מעשר. בושה. חרפה.״
״אין מה להתבייש, זה בסדר גמור,״ אומר הטיפוס, ונימת רחמים קלה מתגנבת אל קולו. ״לי יש חמישים ושתיים.״
לוקח לסחבק שניה או שתיים להבין מה נאמר לו. ״חמישים… ושתיים.״ הוא מקרקר.
״כן,״ אומר הטיפוס.
״חמישים ושתיים,״ אני אומר, תקוף חולשה. ״בסים. חמישים ושתיים גיטרות בס. שתיים, חמישים. חמישים, שתיים.״
״אכן,״ אומר הטיפוס, ואז מוסיף, ״אה, שכחתי להציג את עצמי,״ ומחטט בכיסיו ומוצא כרטיס ביקור ומושיט לי אותו, ואז מושיט ידיו לצדדים, מצביע על כל הפנדרים בתיבות המשוריינות מסביב וממתין שאקרא ואבין.
על הכרטיס כתוב, ״לארי הארטקה״.
בושה וחרפה.
מודה בהכנעה, בגאווה או בעצב, מחקו את המיותר, שלא קניתי דבר.

מאי 28 2016

בס לשבת

סיפור בס לשבת:

הבס הראשונה שניגנתי עליה ברצינות היתה חיקוי פנדר בשם ״קונדור״ שאקסית שלי מצאה בפח אשפה בירושלים ב-1996. לפני שזרקו את הגיטרה לפח מישהו פירטלס אותה בכוח בלי למלא את החללים וצבע את הצוואר בטוש שחור. לקחתי אותה להרצל שהפך אותה לפרטלס אמיתית, וניגנתי עליה שנים, כי לא היה לי כסף לקנות אחרת, ולכעסם הרב של הרבה חברי להקות רוק שדרשו בתוקף בס עם פרטים עד שהבינו שאני שוקל פעם וחצי מהם ולא מתעסקים איתי. הבעיה הגדולה שלה היתה ועודנה שיש לה סאונד נפלא, אבל מסוג מסוים מאד – פרטלס שנות השבעים פיקאפ אחורי – ולא שום דבר אחר, ואם זה לא מתאים לך וללהקה שלך ע״ע מבנהו הגופני של סחבק למעלה.

Condor Bass

שנים רבות לאחר מכן החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה והלכתי לבונה הגיטרות בנימין מילר לארגן לעצמי פרטלס מעט יותר רבגונית. כדי שאדע מראש שהיא נוחה לי, הצוואר וכמה נקודות קריטיות בגוף הועתקו מהבס הישנה, אם כי כששמים את שתיהן זו ליד זו קשה להאמין שיש ביניהן קשר כלשהו. לחדשה יש (לא-בסיסטים, עברו לפסקה הבאה) שני פיקאפים של דלאנו פלוס פיאצואלקטרי בגשר, פרהאמפ של ג׳ון איסט, גוף אלדר עם חללים בתוכו – לא יאמן כמה היא קלה – ועוד כל מיני המצאות. זו הבס – עם או בלי פרטים – הכי טובה בה ניגנתי בחיי, וכמובן שאני הכי אובייקטיבי ודברי הוא חוק ואם יש לכם בעיה עם זה ראו למעלה.
אין לקח לסיפור הזה, חוץ, אולי, מהעובדה שאני לא רזה. אה, ושלפעמים – רק לפעמים – כדי למצוא את הבס שהכי מתאימה לך צריך ליצור אותה.

The Big Apple Fretless Bass

אפריל 10 2016

שני שירים משונים מן העת האחרונה

בציר תחנת החלל ניר מהשבועיים האחרונים:

א. גרסה מוזרה ל-All That She Wants של Ace of Base, מכל השירים בעולם, ביוזמתה ובקולה של שרון דואק.

ב. שיר נורא על הסכנה שבמיטה, ובו רפרנס איום לזוהר ארגוב.

אפריל 06 2016

הצילו את ירונה כספי!

בשנת 2014, במהלך העבודה על האלבום ״בניין קלפים״, ביימתי לירונה כספי כמה קטעי וידאו למטרות פרסום.
כעת, לראשונה, הם נחשפים.

ינואר 26 2016

הרובוטים השודדים

על הברונים השודדים ודאי שמעתם, אבל על הרובוטים השודדים? ודאי שלא. ככה זה: רק בגלל שאנחנו רובוטים, מתעלמים מאתנו כאילו לא היינו בני אדם. כלומר – הם. מתעלמים מהם כאילו הם לא בני אדם. כמובן. הם.
אהם.
הרובוטים השודדים

ינואר 11 2016

לזכרו של דייויד בואי

In Memory of David Bowie

נובמבר 25 2015

ג׳אם 360

ג׳אם יום האתמול תועד באמצעות מצלמת 360-מעלות. הנה התוצאה. לחוויה המיטבית, מומלץ לצפות באמצעות אפליקציית היוטיוב של הטלפון או הטאבלט שלכם (הקישו כאן). או לפחות לגרור את התמונה באמצעות העכבר. לה לה לה!

מאמרים ישנים יותר «