«

»

מאי 21 2012

שלמה בהיפוך לאחור

 

הנה עוד פרק מתוך הפרויקט הקרוי, בינתיים, מכונת הזמן של המלך שלמה. חלק זה של הסיפור מתחיל בדיוק לאחר ששלמה החליט, לשם שינוי, לקפוץ לאחור בזמן, אם כי אין לו מושג עד כמה.

מכונת הזמן של המלך שלמה: צילום אילוסטרציה מאת המחבר

מוריה

במקום זאת הוא מגלה שהרצפה נעלמה. הוא נופל – במשך רגע אחד של בעתה הוא בטוח שאל מותו – ואז נוחת ברעש אל תוך צמרתו של של עץ אלה. לפני שהוא מספיק להשיב לעצמו את נשימתו שנעתקה הענף הבולם את נפילתו כורע תחת העומס, ובמהרה שלמה מוצא עצמו על הקרקע, בתוך שיח קוצני גדול.
כל גופו כואב מן הנפילה והקוצים שורטים את גבו ואת כתפיו. הוא מתגלגל לאטו אל מחוץ לשיח ועוצר כשהוא שרוע אפרקדן על הקרקע. הוא נושם עמוקות, ומיד מבחין בכך שמשהו אינו כתמול-שלשום, וליתר דיוק כמחר-מחרתיים, כיוון שהשוני הוא הריח, וליתר דיוק היעדרו. ריחות העיר ירושלים, ניחוחות אנשיה ובשמיה ומאכליה ומצבה הסניטרי הרעוע עד מאד, כולם נעדרים, והאויר מזכיר לשלמה את אחד המסעות הבודדים אליהם לקח אותו אביו בילדותו, שם עשו את הלילה על פסגת הר לא נושב, ובמשך כל הלילה שמע את הוריו, ואולי נעזוב את זה עכשיו.
אויר הרים צלול כיין, תכתוב איזו משוררת כמה אלפי שנים בעתיד ותטעה בכל צורה ואופן בהם ניתן לפרש את הביטוי, אלא אם כן לא ראית יין בחייך. שלמה היה שמח למעט יין, זכור לי היטב, אך גם האויר לא רע. הוא עוצם את עיניו, מונע מעצמו לחשוב על העבר, על העתיד, על אשמדאי. הוא שואף מלוא ריאותיו מן האויר הצלול להפליא, יש להודות, ונח.
הוא חולם, כבפעמים רבות בעבר, על מקדה שלו. מקדה נוגעת בו. מקדה לוחשת מילות אהבה באוזנו. מקדה נושכת בשובבות את תנוכו. הוא מחייך מתוך שינה. מקדה לא מרפה, אחיזתה מתחזקת. לשונה הלחה שלוחה אל תוך אוזנו, לשון רטובה וענקית ושעירה ו…
שלמה פוקח את עיניו הישר אל תוך פרצופה של מפלצת מדובללת ועתירת שיניים המלחכת את אוזנו. הוא צווח, מזנק ממקומו, נכשל בשיח ומתגלגל על האדמה הקשה. המפלצת נסוגה כמה צעדים אחורה, ואז פועה בעלבון. כבשה.
לו יעלוך לעולה בעגלא ובזמן קריב, אומר שלמה לאחר שנשימתו חוזרת אליו. יום אחד יופיע חלקו השני של המשפט בתפילת קדיש, אבל גם לו היה שלמה יודע על כך, לא היה מייחס כל חשיבות לערבוב בין קודש וכבשה.
זו, אגב, השיחה הארוכה והמשמעותית ביותר ששלמה ניהל עם בעל חיים כלשהו אי פעם. לא אני אהיה האיש לזלזל בתכונותיו התרומיות, אבל גם לגוזמה יש לשים גבולות. וְגַם עַל הַחַיָּה וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף תִּפְרֹשׂ מֶמְשַׁלְתְּךָ, וְשָׁמַעְתָּ אֶת-לְשׁוֹנָם וְאֶת-שִׂיחָם, וְיָדַעְתָּ אֶת-כָּל-הֲגִיגָם, כתב ביאליק בעקבות האגדה, ולו הייתי יכול לחזור לאחור אולי הייתי מביא אותו איתי, על מנת שיחווה באופן אישי את בעלי החיים הרגזנים, קשי העורף והמצחינים למדי של תקופת המקרא, ובפרט את הכבשה המסוימת הזו, שאינה מפגינה ולו שמץ של יראת הכבוד והענווה היאים למי שליקק בטעות את אוזנו של גדול מלכי ישראל, ושיתהפך אבא בקברו כמה שיתהפך.
וְצִוִּיתָ גַּם עַל הַשֵׁדִים וְעַל הָרוּחוֹת, וְחָרְדוּ לְנִיד עַפְעַפְּךָ וְשֵׁרְתוּךָ, הֵמָּה מִשְׁמַעְתְּךָ וְהֵמָּה מִשְׁלֹחַ יָדֶךָ, הוסיף ביאליק כבדרך אגב לאחר מכן, ואין יום, אשמדאי עדי, שבו איני מצטער על שקריותו המוחלטת של המשפט הזה, גם אם נדמה היה לו לשלמה שאלה היו פני הדברים אי אז.
ובעוד שלמה קם, ממשיך לארר בלבו את היצור הפועה הפותה והחצוף, הוא שומע קול אדם קלוש הבוקע מעבר לשיחים שמימינו, מעט למטה ממנו. גימ"ל עליון, אומר הקול, גימ"ל ימין, גימ"ל שמאל. דל"ת עליון, דל"ת ימין, דל"ת שמאל.
שלמה מביט בשיחים הגבוהים ממנו, שדרכם לא ניתן לראות דבר, ואז שוב בכבשה. משהוא מוודא שאין בכוונתה של זו ללקק איברים נוספים בגופו, הוא מתקדם בזהירות אל עבר מקור הקול.
ה"א עליון, ה"א ימין, ה"א שמאל, אומר הקול, ואז מתפרץ קול אחר, גבוה יותר, ואומר, נו, אבא, זה יקח עוד הרבה?
שקט, אומר הקול הראשון, האב, זה מבלבל אותי. בינתיים שלמה מספיק להכנס בעוביים של שיחים ולהביט דרכם אל המתרחש מעבר להם, למטה, וכך נגלה לפניו מזבח גבוה, עשוי עצים מסודרים שתי וערב, קשורים זה לזה בחבלים דקים, ומולו טיפוס מזוקן להפליא אפילו בקנה המידה של תקופת שלמה, ובידו שבריה מעוקלת וגדולה הרבה יותר מדי לכל שימוש מעשי. מתיאור העניינים הזה, אגב, תוכלו להסיק ששלמה מייחס לארכיטקטורה חשיבות רבה מזו של בני אנוש, וזו אכן נטייתי הטבעית עד היום, למרות כמה ממאורעות העבר שהיו אמורים להטביע בי את ההיפך.
ו"ו עליון, אומר הטיפוס ומעביר את אצבעו לאורך חלקו העליון של הלהב, ו"ו ימין, וכך גם האצבע, ו"ו שמאל.
אבא, משעמם לי, אומר הקול הגבוה, ורק כעת מבחין שלמה שבראש המזבח, הגבוה מעט מראשו שלו, שרוע ילד קטן בן חמש או שש שנים לכל היותר.
מספיק להפריע! אומר המזוקן. איפה הייתי?
ו"ו, אומר הילד.
בטוח?
כן, אבא. נו כבר!
ליתר בטחון, אולי אתחיל מה"א, אומר המזוקן.
אוף, אומר הילד. זה לא יגמר אף פעם.
למרות השוני הקל מן המקורות, שלמה יודע בדיוק מהו המחזה הפרוש לפניו. הוא לא מצליח להתאפק. הוא אומר, אברהם?
המזוקן קופץ ושומט את השבריה, המפיקה צלצול עמום ממפגשה עם האדמה רוויית האבנים. הוא מזדקף ואומר, הנני.
הטקסט המקראי קצר מדי לדעת שלמה, ועל כן הוא מחליט להוסיף לו מעט. מה עוד שהמקרא לא מזכיר ולו במלה את נטייתו של אברהם אבינו למנות את האל"ף-בי"ת. וכך אומר שלמה לאברהם, מה אתה עושה?
אברהם משיב בביטוי כָּשְדִי שמשמעותו קרובה מאד למילים העבריות שחיטה כשרה. שלמה זוכר במעורפל עניין זה או אחר שהנהיג שאול המלך, אותו פוץ נוקשה, בכל הנוגע לשמירת חלקותם ושלמותם של סכיני שחיטה. אין לו מושג כיצד קפץ המנהג הזה בזמן והגיע לאברהם אבינו, ולרגע הוא תוהה האם אכן אברהם הוא זה הניצב לפניו, או אדם מאוחר הרבה יותר הממחיז את המקרא במעין בדיחה גרועה. אך מיד הוא נזכר באופן בו הגיע עד הלום, ובחוש ההומור המרגיז של אשמדאי, או אולי זה של כבוד השופט. כיוון שכך מחליט שלמה למלא את תפקידו עד תומו. אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, הוא אומר.
נער? אומר אברהם בארשת מטופשת למדי.
שלמה, בין השיחים, מגביר מעט את קולו. אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל…
אני לא שולח שום יד, אומר אברהם בעלבון. בשביל זה יש לי פה מאכלת.
אַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, אני אומר.
אבל קודם אמרת שאני חייב, אומר אברהם בקול יבבני משהו.
אבא, אומר הילד מראש הערימה, נו כבר.
אברהם פונה אל הילד ומסנן מתחת לזקנו, שקט! הוא עושה כמיטב יכולתו הדלה להיראות כאילו לא עשה זאת. הוא חוזר ופונה למעלה, אל חומת השיחים הטומנת בחובה את שלמה, השמח מאד על ההפוגה הקצרה בה זכה, כיוון שבמהלכה הצליח להזכר בהמשך הפסוק מספר בראשית. הוא מחליט לנסות את הטקסט המלא: אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.
אברהם מביט בשיחים בחשד. הוא אומר, בנך?
אבא! צועק הילד ממרומי המזבח, נמאס לי!
גם לאברהם נמאס, כנראה, ועל כן הוא צועק, די, תשתקי כבר!
שלמה אומר, מה?
אני לא אוהבת אותך יותר! אומרת הילדה, כך מסתבר, ממרומי המזבח. אני אספר הכל לאמא!
שלמה אומר, מה?!
לא, לא, צַחְקָה, חמודה שלי, אומר אברהם, והוא עלוב כעת באמת ובתמים. זה רק… זה רק משחק. את יודעת שאמא לא אוהבת ש…
אבל שלמה לא שומע את ההמשך, כיוון שהתדהמה שבגילוי מינו האמיתי של יצחק גורמת לו לאבד את שיווי משקלו וליפול מן השיחים למטה, הישר למרגלות המזבח.
כשהוא שב להכרתו, הוא שומע את קולו של אברהם, עדיין במרחק מה מתחתיו, אומר, את זוכרת, צַחְקָה, מה שאמא אמרה?
בטח, אומרת הילדה. אסור לבזבז וצריך לחסוך, וקרבן טוב היום שווה ארוחת צהריים של מחר.
ואין כל הפתעה בכך שהמזבח אכן לא יבוזבז, שכן הוא, שלמה, קשור ועקוד בראשו ומוכן להיות השה לעולה.

 

*

חלקים קודמים פזורים ואקראיים למחצה: