«

»

נובמבר 09 2007

על החיוב שבעצבים

מישהו בעבודה הפנה את תשומת לבי לכך שכאשר אני עצבני – ממש עצבני, מה שלא קורה הרבה – מהירות ההקלדה שלי עולה פלאים. הוא הציע לעצבן אותי בכוונה כדי להגביר את התפוקה. רעיון יפה זה חיסל את מצב הרוח הלוחמני שלי בעודו באבו, ומיד נזכרתי בעוד מקרים, בעבר, בהם ניסו (ולעתים הצליחו) לעצבן אותי בכוונה כדי לקבל תוצאה רצויה כלשהי:

  • בימי להקת קלונימוס העליזים, כשהקלטנו את השיר "מאה שנה", היה לי תפקיד שירה מסוים שהיה צריך להיות ניחר משהו. אצל נתן כהן, שם הוקלט השיר, היה חדרון אטום – למעשה, מקלט – בו עמד הזמר המוקלט, מבודד מכל שאר האולפן. במשך כל הקלטת הקטע עמדו חברי הלהקה מחוץ לחדרון וזלזלו בקול רם באיכות השירה שלי. אחרי שלושה טייקים הבנתי את הטריק, אבל אז כבר היה מאוחר מדי – ההקלטה הטובה והניחרת כבר נשמרה על המחשב לדראון עולם. כשיצאתי החוצה מהכוך, כולם הקפידו לשמור מרחק.
  • בחברה בה עבדתי אהב אחד מראשי הצוות לבשר לי חגיגית על פרויקט חדש מהסוג שאני שונא ביותר, לצפות בי משתולל ואז לספר לי שהכל בדוי ושלמעשה אני אמור לעבוד על משהו אחר, לא נורא יחסית. בפעם הראשונה זה עבד. בפעם השניה הפרויקט השנוא היה מופרך מדי. בפעם השלישית אמרתי לו, "שמע, אני יודע על מה אתה רוצה שאני אעבוד באמת, ואני שונא גם את זה." אחר כך פיטרו אותו.
  • בכל פעם שהייתי אמור לכתוב את אחד מטורי "ניר הזועם בדרכים" שלי, הייתי מחפש מישהו שיעצבן אותי, או שימצא לי סיבה טובה להתרגז. בדרך כלל מצאתי. הרבה פעמים, לאחר שהטור התפרסם, אני הייתי רגוע לחלוטין וכל מיני אנשים שלא הכרתי היו עצבניים להחריד.
  • במהלך צילומי הסרט הקצר "אכול", בכל פעם שהבמאי רצה שאהיה מפלצת מפחידה, מתועבת או נרגזת במיוחד, הוא קילל אותי בעליצות ממקומו שליד המוניטור ומעבר לקיר. ידעתי בדיוק מה הוא מנסה לעשות, אבל הרפטיטיביות עצבנה אותי בכל זאת. הצליח לו, לממזר. בקטעים הקשים הוא הציג בפני חוברת שהשיג במיוחד כדי להחריד אותי – פורנו של נשים מפלצתיות בגודלן, רבע טון האחת. אכן, פחד ותיעוב. יצאה מפלצת איומה למהדרין.

בקיצור, גם לעצבים יכולים להיות צדדים חיוביים. מצד שני… ובכן: ילדים, אל תנסו זאת בבית.

ויש גם פרק חדש בפודקאסט.

תגובה אחת

  1. Sabre Runner

    רק על תהיה מופתע אם אף אחד לא יגיב לרשומה הזאת. :)

    אופס, הרסתי.

האפשרות להגיב נסגרה.