ליד שפכי הנחלים שירדו מן ההרים, צינורות ענק הזרימו ביוב מן העיר לים. לא רחוק משם, מתרחצים פיזרו בתוכו את אשפתם, ולעתים אף את צרכיהם. והים עמד ושכשך ולא עשה דבר, אך בלבו משהו החל ללבלב, גדל עם כל עטיפת ארטיק, כל ליטר של אשפה פטרוכימית, כל שריד של פסולת גרעינית. לאט לאט החל הים לפתח תודעה. ויום אחד, או אולי היתה זו שנה, אמר לעצמו "מי אני?" או משהו שבדומה, או אולי משפט פשוט בהרבה, ואז ניסה להתמתח. כשסיים כבר לא היתה עיר לידו, ולא צינורות ביוב ואף לא מתרחצים, וזרם הפסולת פסק, ותודעת הים נמהלה במי הנחלים הנקיים שירדו מן ההרים, ונגוזה.

קצרצרי התופת: ש'

קצרצרי התופת: ת'