«

»

יולי 19 2009

איומו המוסווה בקושי של משורר מתוסכל מהדור הישן

חברים, חברות, התכנסנו היום,
כדי לדון בנושא הנורא, האיום,
שמעיב על תקומת המדינה כבר שנים,
והופך את חיינו קשים ומעונים.
מדובר בשירה העברית, רבותי,
שתוכנה מצער כבר מזמן, עד מתי?
וליתר דיוק ברבים הסבורים
שיכולת להם בכתיבה של שירים.
אך כעת נעסוק רק בנטל אחד,
מבין כל הכשלים הוא מרגיז במיוחד,
לא בתוכן נדון, כי אם באריזה,
בקיצור, בעיית הבעיות – חריזה!

ידידים יקרים, כאן הכלל די פשוט,
הברה אחרונה לא זהה? אין רשות!
בלעדיה, אויה, אין על מה לדבר,
ושירה מחורזת כך לא תתחבר.
דעו כי גם אם דומים הם, צלילי הסיום,
כשאין שם זהות לחרוז אין קיום!
כך, "חרוז ותפוז" לא ישכונו יחדיו,
ו"עצוב" ו"עלוב" רק ירפו את ידיו,
של קורא מיומן שאוהב חריזה,
מדויקת, יפה (לא רזה או פזיזה,
או זועקת "הצילו! אני כה גזוזה!") –
רק כזו שמוצאת בנפשו אחיזה.

ואם אין לכם כוח לבדוק כל מילה,
להשוות הברות ולמצוא כל עילה,
לסלק כל אחת שאינה מתאימה,
לחרוק בשיניים, לבכות בחימה –
אז אציע בכל הצניעות, חברים,
לוותר כבר מראש ולחסוך בִּרבורים.
כך תוכלו להמשיך ולכתוב הגיגים,
ואני לא אזרוק גופתכם לדגים!

(ובפעם אחרת נדון עוד, חיש קל,
במומכם האיום השני – המשקל.)

12 תגובות

דלגו לטופס מילוי התגובה

  1. Boojie

    הו, אחיי ורעיי, רע ומר גורלי,
    כי אחד מידידיי, איש אכזר, גועלי,
    שום חרוז לעולם אותו לא מספק,
    כל חרוז לא מושלם הוא תמיד מנטפק –
    איך לגמור את השיר? אין הרבה אופציות:
    פה יועיל רק תכשיר לסילוק קרציות.

    (מעשה סדום כזה במשקל האומלל
    בלי ספק מענג במיוחד רק בגלל
    הדימוי של פרצוף-ניר מסכן ודואב
    למשמע המשקל המאולץ עד כאב).

  2. זיוויטיס

    :מחיאות כפיים סוערות:

  3. ny

    אל חשש, המחבר החסון-מלידה,
    כבר ערוך ומוכן לו לקראת יום פקודה,
    בו ימצא את עצמו מול המון מתוסכל,
    של כושלים-בחרוז, מחריבי המשקל,
    לכבודם במקלט-הגרעין הוא צבר,
    ערב רב של כלים מעתיד, גם עבר,
    וכך את הבורחים מאימת הרובוט,
    הוא יכה בפמוט, בראשם הוא יחבוט!

  4. דנה

    באת אלי את עיני לפקוח
    וגופך לי מבט וחלון וראי
    באת כלילה הבא אל האוח
    להראות לו בחושך את כל הדברים
    ולמדתי שם לכל ריס וציפורן
    ולכל שערה בבשר החשוף
    ואל ריח ילדות, ריח דבק ואורן
    הוא ניחוח לילו של הגוף
    – מתוך "סליחות" ללאה גולדברג, שעומדת בושה ונכלמת.

  5. ny

    כתמיד יעלוצו גדולי העבר,
    למראה פרי עטם שהרגע חבר,
    לנימוק מעולה שכוחו לא נלאה,
    ורק זאת עוד אוסיף, שלגולדברג לאה,
    כאן אתיר בחסדי לעשות בשירה,
    מעשים אשר לא יעשו כשורה,
    אך כלפי אחרים טוב לבי האוזל,
    לא יתיר חריגה ממשמעת ברזל!

  6. מיכאל ג

    שירים ללא חרוזים וללא
    משקל היו
    הרבה לפני שנולדת
    ויהיו
    הרבה אחרי שתמות
    אז עזוב אותי
    באמא ש'ך

  7. ny

    לו היית קורא את השיר בקפידה היית שם לב שהוא לא מעלה כל תלונה בפני מי שכותב ללא חריזה וללא משקל – הוא מופנה כלפי אלה שמנסים לחרוז ולשקול בלי להבין אף אחד מהשניים. הבנת הנקרא, יא חביבי. אבל זו, כמובן, לא הבעיה היחידה שבתגובתך: מי שבא – ויכול לעזוב כרצונו – הוא אתה.

  8. דנה

    אתה טועה – חריזה אינה רק הברה זהה בסוף שתי שורות.
    החרוז ראי-דברים הוא קביל, גם אם אינו קונבנציונלי. חשוף-גוף פחות, אבל אפילו הוא עונה אאל"ט לקריטריון של חריזה חלקית. ודפדוף קצר ביצירתו של כל משורר שכתב שירה מחורזת יביא תוצאות דומות (בשלוף – אלתרמן, רחל, פושקין). העניין הוא בעיקר במינון.

  9. ny

    העניין הוא לא רק במינון, אלא גם ביכולת ובידיעה מה אתה עושה. שימוש בחרוזים קרובים (חשוף-גוף הוא דוגמה מובהקת) אכן נפוץ אצל גדולים ונערצים, אבל אלה כבר הוכיחו שגם חריזה מדויקת הם יודעים, ואפשר להניח שלכל מלה שלהם היתה כוונה וסיבה. לעומת זאת…

  10. מיכאל ג

    מממ… כנראה שאכן לא הבנתי את המסר. מודה ועוזב – אופקים?

  11. Boojie

    פייר? אני לא אוהבת את הגישה הזאת לחריזה. היא נראית לי עקרה וטכנית, משחק ילדותי בצורת המילים שמתעקש על כללים שרירותיים שלא באמת מעניינים אף אחד.
    יש הרבה צורות של חריזה (וגם של שירה לא חרוזה), וכל עוד אדם כותב שיר *טוב* – כלומר, שיר שמצליח להישמע טוב לגעת ולומר דברים למספר גדול כלשהו של אנשים – למי אכפת עד כמה מדויקת החריזה. כנ"ל לגבי המשקל.
    אני מסוגלת, אגב, להפליץ מפה ועד הודעה חדשה "שירים" בעלי חריזה מדוקדקת ומשקל מדוקדק עוד יותר. אבל אני לעולם לא אגדיר את עצמי משוררת, אלא לכל היותר חרזנית. כי בעוד אני יודעת לחרוז (וברמות שונות של הקפדה על טוהר החרוז והמשקל, לפי בחירה), אני לא יודעת לכתוב *שירה*. אני לא יודעת לכתוב את הצירוף המרומז של דימויים ורעיונות שנותן לקורא משמעות כלשהי שהיא מעבר למילים.
    יש בדיוק תלונה אחת שאני מאמינה שלגיטימית לגבי צורתם של שירים: "זה לא נשמע טוב". ואז זה באמת לא משנה אם זה מפני שהחרוז לא טהור ולא מדויק, מפני שהמשקל הוא לא בדיוק זה, או וואטאבר. ולי אישית, האמת, שיר עם חריזה חלקית נשמע בדרך כלל יותר טוב משיר עם חריזה מדוקדקת. כי במקום להתעסק בברק הטכניקה שלו, הוא שולח אותי להתייחס לתוכן.

  12. ny

    רק אעיר – חלילה לי מלהגדיר עצמי משורר. לעומת זאת אני מזדהה מאד עם המלה "להפליץ", בהקשרה למעלה וגם, כפי שיטענו כמה אנשים, בכלל.

האפשרות להגיב נסגרה.