הפכתי את כל הבית בחיפושי אחר זוג המכנסיים החביב עלי. בדקתי בכל המקומות הצפויים: מתחת לספה, במקרר ובארון החשמל. כלום. ק', שנכנסה הביתה באמצע החיפוש, מצאה אותי במצב רוח עכור, בעודי נובר בכעס בתכולתו של עציץ המחמד המת שלנו ומפזר חול מתוכו על פני כל הסלון.
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
"איפה המכנסיים שלי? אלה שאני אוהב?"
"אתה אוהב את כל זוגות המכנסיים שלך," אמרה ק'.
"את השחורים אני אוהב במיוחד."
"כל זוגות המכנסיים שלך שחורים," אמרה ק'.
"את הגוון המיוחד הזה של שחור אני אוהב במיוחד."
"אתה עיוור גוונים," אמרה ק'.
"אני רוצה את המכנסיים שלי! מיד!"
"אי אפשר," אמרה ק', וחשד נורא עלה בי.
"לא!" אמרתי. "את לא…"
"כן," אמרה ק' בשלווה. "זרקתי אותם."
"מה?!"
"יש לך מספיק זוגות מכנסיים אחרים. אלה כבר היו ישנים מדי."
"אבל אני אוהב את הישנים במיוחד!"
"אבל אני לא," פסקה ק'.
"אני לא מאמין," אמרתי, דמעות זולגות מעיני. "המכנסיים שלי! הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו!"
"מי לא נפרדו?" שאלה ק'.
"המכנסיים," אמרתי. "מכנס ימין ומכנס שמאל. בחייהם ובמותם…"
"דוקא כן נפרדו," אמרה ק'.
"מה?!"
"רציתי להבטיח שלא תוכל להוציא אותם מהזבל וללבוש אותם, כמו שעשית בפעם הקודמת," אמרה ק', "אז הפרדתי אותם. זהו."
"אני לא מאמין," בכיתי. "אין יכולת לעשות דבר כזה? איך?"
"והנה המכנסיים החדשים שלך," אמרה ק', ושלפה מתיקה זוג קצרצרים אדומים בוהקים, עם סמיילי צהוב מאחורה.
"אלוהים אדירים," אמרתי, והתעלפתי בו במקום.

ואז התעוררתי.

(ק': "שוב חלמת על מכנסיים? אתה לא יכול לחלום לפעמים על בחורות ערומות, לשם שינוי?")

ק': אנחנו הולכות לראות 'סקס והעיר הגדולה'.
נ': שמעתי שזה סרט נורא ואיום.
ק': אמרו לי שהוא מזעזע. אני הולכת להנות מכל רגע!

נו, ומה? נהנתה, בטח נהנתה.

ממצאים חדשים בתחום תורת היחסות הפרטית של הקצה הצפוני של רחוב אבן גבירול מעמידים את תגליותינו האחרונות בעניין המגבת העל קולית בסימן שאלה. ומעשה שהיה כך היה:
שבת בבוקר, ואני שוכב לי במיטה וקורא ספר. פתאום צצה ק' מאי שם, מתייצבת ליד המיטה וכורה אוזן באופן הפגנתי להחשיד. בתגובה למבטי השואל היא אומרת, "אני מקשיבה לראות אם זה מפריע לך."
"מה מפריע לי?"
"שמתי מוסיקה כי אני רוצה להתקלח, ואני רוצה לבדוק שהיא לא מפריעה לך."
וזאת יש לדעת: א. ק' אוהבת מאד להאזין למוסיקה בזמן המקלחת, ב. עדיין לא התקנתי מערכת סטראו במקלחת, ולכן ג. היא מפעילה את הסטראו שבחדר העבודה שלי במקום, וכיוון שהוא מרוחק מעט מהמקלחת הרי ש- ד. היא לא מהססת להגביר את העוצמה. מאד.
וגם - ה. המקום בו אני שוכב באותה עת, המיטה, הוא המרוחק ביותר בבית מהסטראו הנ"ל, ויש קיר מפריד או שניים בדרך.
אני כורה אוזן בעצמי, אם כן, ולאור כל הנ"ל לא מתפלא להבחין בכך שאכן איני שומע כל מוסיקה שהיא. אני מברך את ק' על בחירתה הנבונה, והיא הולכת לה, שמחה וטובת לב, למקלחת. אני שומע את דלת המקלחת נסגרת, אומר לעצמי כמה יפה שהיא לא מפציצה את כל הבניין ברעש, כמו במקלחות קודמות, וחוזר לקרוא.
פאוזה.
הבניין קורס. השכונה קורסת. היקום קורס. לא - זה הסטראו, בווליום הורס!

לאחר דקות מספר יוצאת ק' מהמקלחת, מתלבשת וניגשת לראות מה שלומי.
"תגידי," אני אומר, על רקע קפיצותיה של המיטה לקצב המוסיקה, "את שומעת משהו?"
היא עומדת על מקומה ומאזינה. "כן," היא אומרת לאחר זמן מה, בעוד המיטה שטה לצלילי הטם טם אל מחוזות לא נודעו.
"וכשבדקת קודם אם המוסיקה מפריעה לי, האם וידאת שהסטראו באמת פועל?"
"בטח!"
"זאת אומרת - ואני אומר זאת רק כדי לוודא את סדר האירועים הנכון - הפעלת את הסטראו, ואז באת לכאן לבדוק, ואז הלכת להתקלח."
"כן."
היא אומרת זאת בהבעה כל כך תמימה ומלאכית, עד שאין בלבי כל ספק באמיתות המוחלטת של דבריה. וכשפסלת את הלא הגיוני וקיבלת בשמחה את טענותיה של ק', מה שנשאר, בלתי מתקבל על הדעת ככל שיהיה, חייב להיות האמת.
"נו, אז מזל טוב," אני אומר. "יש לנו מכונת זמן."

אני חושד במגבת ההיא.

ק' ואני חגגנו לפני כמה ימים שש שנים להווסדנו.

נ': את יודעת, מעכשיו אני כבר לא יכול להגיד "כשהייתי בגילך" ולספר כל מיני שקרים על איך הייתי אז, כי אנחנו מספיק זמן ביחד וכבר הכרת אותי.
ק': אבל ההפרש בינינו הוא חמש וחצי שנים.
נ': נכון.
ק': זאת אומרת שכבר חצי שנה אתה לא יכול לספר שקרים על "כשהייתי בגילך".
נ': כן - אבל רק עכשיו חשבתי על זה.
ק': אה. (מהורהרת) סיפרת לי שקרים על כשהיית בגילי?
נ': אה…
ק': כן?
נ': לא. כשהייתי בגילך כבר הכרנו חצי שנה.
ק': אוף.

פנים, יום. חדרון קטן מוקף וילונות, במרכזו מיטת טיפולים. על המיטה הפציינט, גבר מגודל בשיא אונו. ליד המיטה  עומדת הפיזיותרפיסטית, צעירה גוצה וחייכנית.

פיזיותרפיסטית: כואב?
פציינט: לא.
פיזי: עכשיו?
פצי: לא.
פיזי: עכשיו?
פצי: לאאאא-אאאאררררגגג!
פיזי: אה, מצוין.
פצי: רררר!
פיזי: אז מה, איפה אתה מבלה את החג?
פצי: ררר!
פיזי: לא ענית על השאלה שלי.
פצי: איזה… חחחחחחרררר! - איזה חג?
פיזי: ראש השנה, זה עוד מעט. תסתובב ותשכב על הצד. אצל ההורים שלך או של חברה שלך?
פצי: אני לא הולך לשום מקום.
פיזי: מה?!
פצי: אאאאאאאאאא! מה כבר אמרתי?
פיזי: אני כל השנה מחכה ללכת להורים שלי בחגים, ואתה פשוט מוותר?
פצי: אווו! לא כל כך חזק!
פיזי: איך אפשר לא ללכת להורים בחגים?
פצי: (מתנשף) עוד קצת מזה, ואני כבר לא אלך לשום מקום.
פיזי: זה טבעי ובסדר שכואב לך. על הבטן עכשיו.
פצי: זה לא בסדר שכואב לי! זה לא מקובל עלי! תעזבי לי את האאאאאאררררראווווווו!
פיזי: לא ללכת להורים בחגים, איזה מין דבר. ממש קשה לי להבין את זה. גם לא להורים של חברה שלך?
פצי: אני… אוו… אני לא סובל אירועים משפחתיים. לא של המשפחה שלי ולא של שום משפחה אחרת. אני אוהב את המשפחה אבל לא את האירועים, הם פשוט מעצבנים אותי הו אלוהים אני חושב שהרגל שלי יצאה מהמקום.
פיזי: תירגע, הכל בסדר.
פצי: הצילו!
פיזי: לא קרה שום דבר.
פצי: אמא! אני רוצה לאמא!
פיזי: אז בסוף אתה כן הולך להורים בחג. מצוין.
פצי: (מתעלף)

- סוף -

שליח (מתנשף): אה, פה זה, אה, הזמנתם…
ק' (במאור פנים): שלום! אתה האוכל שלנו!

נ': מה היה בתה שהכנת לי?
ק': שומר.
נ': מה זה?
ק': אתה אוהב שומר.
נ': באמת?
ק': פעם שמתי לך במרק ואהבת את זה.
נ': אה.
שתיקה.
נ': אז, אה, מה זה, בדיוק?
ק': (כאן הושמט מונולוג ארוך שכלל הרבה מחוות ידיים, ואשר תיאר בדיוק רב את מראהו של האיצטרובל הממוצע)
נ': הרגע תיארת איצטרובל.
ק': לא נכון!
נ': שמת לי איצטרובל במרק?
ק': שומר!
נ': שמת לי איצטרובל בתה?
ק': בעצם, אתה די אוהב גם איצטרובלים.
נ': באמת?
ק': אתה יודע מאיפה באים הצנוברים, נכון?
נ': שמעתי על זה, אבל אף פעם לא הבנתי איפה בדיוק נמצאים הצנוברים בתוך האיצטרובל.
ק': זה רק בסוג אחד של איצטרובלים. בכל אופן, לאיצטרובל יש הרבה שוונצים כאלה, נכון?
נ': נו?
ק': אז בתוך כל שוונץ כזה יש צנובר.
נ': וזה מה ששמת לי בתה?
ק': במרק.
נ': באמת?
ק': לא.
נ': אה.
ק': בכל אופן, לא היית מתנגד אם הייתי שמה איצטרובל במרק.
נ': לא נכון.
ק': אה? למה?
נ': כי גם אם זה היה הסוג הנכון, חייבים להודות שיש באיצטרובל פחות צנובר והרבה יותר איצטרובל.
ק': אוי, זה מצוין. אתה הולך לכתוב את המשפט הזה בבלוג שלך עכשיו, נכון?
נ': אין תגובה.

רב-תכנת נ' מסביר לפרח-מתכנתים דבר או שניים על חיפוש:

נ': כשאתה רוצה למצוא משהו, יש שיטה כזו שנקראת "אריה במדבר". אם אתה רוצה למצוא אריה במדבר, אתה מחלק את המדבר לשניים ובודק באיזה חצי האריה. את החצי הזה אתה מחלק לשניים ובודק באיזה משני חצאיו נמצא האריה, וכו' וכו'. בסוף אתה מוצא את האריה.
פרח: אבל איך אתה יודע באיזה חצי נמצא האריה?
נ': או. אני שמח ששאלת. זו בעיה שתמיד הטרידה את מיטב המתמטיקאים וציידי האריות, ונותרה לא פתורה עד שהגעתי אני.
פרח: אתה פתרת את זה?
נ': כן!
פרח: ומה הפתרון?
נ': אז ככה: מחלקים את המדבר לשניים, ואז שוקלים את שני החצאים. החצי הכבד יותר הוא זה שמכיל את האריה.
פרח: אה.
נ': גאוני, נכון?
פרח (נבוך): אה, איך בעצם שוקלים חצי מדבר?
נ': עם מאזניים.
פרח (לא מבין): אה. (משתתק ומהרהר לזמן מה) ומה אם זה ביער?
נ': אי אפשר למצוא אריה ביער!

ובסופו של דבר מישהו התערב בשיחה והציל את הפרח ממלתעותי. חבל, בדיוק עמדתי לפתור גם את המשוואה האחרונה של פרמה.

ק': תעצור! אל תיכנס למיטה!
נ': אָה?
ק': אל תזוז!
נ': אֶה?
ק': אל… פשוט אל תזוז. חכה רגע, אני מחפשת את זה.
נ': את מה?
ק': את… אה… פשוט אל תזוז, טוב? חכה רגע.
נ': אבל קר לי, אני רוצה להכנס מתחת לשמיכה.
ק': רק שניה.
נ': שמיכה!
ק': תחכה, אמרתי!
נ': טוב, אבל רק אם תגידי לי למה.
ק': אה, נפלה לי סוכריה.
נ': מהיד?
ק': אה… לא.
נ': אה.
ק': אוף, אני לא מוצאת אותה!
נ': לא אז לא. היא בטח נפלה על הרצפה. יאללה, אני נכנס למיטה.
ק': לא!
נ': כן. זהו. (נכנס למיטה, מתכרבל היטב בשמיכה) אח, איזה יופי.
ק': אני לא מאמינה.
נ': מאד נוח.
ק': אתה בטח שוכב לי על הסוכריה.
נ': לא. הייתי מרגיש. איפה הספר שלי? אה. הנה. איזה יופי.
ק': אוף.
נ': טוב, קחי את הספר שלך ותירגעי.
(ק' לוקחת את הספר שלה. השניים קוראים בנחת. לאחר זמן מה נ' מחליט להחליף את היד האוחזת בספר, משמאל לימין).
נ': אהם. ק'?
ק': כן?
נ': אני חושב…
ק': כן?
נ': אני חושב שמצאתי את הסוכריה שלך.

ההמשך, כמובן, נורא מכדי לתאר במילים.

טור השבוע: לילה טוב, דוד אליהו!

ערב אחד מצאתי את עצמי חוטף מגבת בפרצוף ללא התרעה מוקדמת.
"ק'," אמרתי," אם את רוצה להזהיר אותי שאת זורקת אלי מגבת, צריך לצעוק 'תפוס!' לפני שאת זורקת, לא אחרי."
"אבל צעקתי לפני!"
"לא נכון. המגבת נחתה עלי, ואז צעקת 'תפוס'."
"אני," הבהירה ק' באופן שאינו משתמע לשתי פנים, "צעקתי קודם. קודם צעקתי, ואז זרקתי."
"ובכן, אני בטוח שניתן להסביר את התופעה באמצעות פיסיקה פשוטה," אמרתי. "המגבת, כך אנו מבינים, הגיעה אלי לפני שזרקת אותה. מכך משתמע שהיא נעה לאחור בזמן."
"מעניין," אמרה הלבורנטית החיננית, "אבל לי יש רעיון אחר."
"כן?" אמרתי, סקרן לשמוע כל תיאוריה חדשה בתחום הפיסיקה התיאורטית.
"טוב," אמרה החוקרת האמיצה, "יכול להיות שהמגבת עפה יותר מהר מהקול שלי."
"לא רע," אמרתי. "ואפילו סביר יותר מהרעיון שלי."
"באמת?"
"כן. אמנם לא נשמע בום על-קולי כשזרקת אותה, אבל אני בטוח שאפשר להסביר את זה, ועדיין: אם צריך לבחור בין האפשרויות - מגבת זמנאית או מגבת על-קולית - הסבירות הגבוהה יותר היא על-קולית. ברכותי!"
"אה."
"תער אוקאם," הוספתי. "האפשרות הפשוטה יותר היא הנכונה."
"איזה יופי!" אמרה ק', מרוצה מעצמה.
ובפעם הבאה שאת זורקת מגבת," אמרתי, "צריך לצעוק 'תפוס', לחכות קצת שהקול יגיע אלי, ורק אז לזרוק."

בינינו - מזל שזו היתה רק מגבת.

הטור השבועי ב-nrg: קרל סאגאן מתהפך בקברו