אני יושב במסעדה ואוכל ארוחת צהריים. לידי ארבעה אנשים קולניים, אחד מהם במיוחד. בערך כך:
קולני: "תראו! כתוב פה, על התפריט, Z. מה אתם אומרים? למה הם מתכוונים? אולי Z כמו זרתוסטרה, ניטשה, אה?"
השאר: "אה", "כן", "מה?"
קולני: "אז מה, למה יכול להיות שהם התכוונו כשהם כתבו Z? זרתוסטרה, אה? ניטשה!"
השאר: "כאילו…", "יש בזה משהו…", "מה אתה אומר?!"
[פרק זמן בלתי מוגדר בו כל האמור למעלה חוזר על עצמו בערך עוד שבע פעמים]
קולני (פונה אל מלצרית חולפת): "טוב, בובה, תביאי החשבון. זרתוסטרה. ניטשה."
השאר: "בחיי, איך אתה חושב על דברים, היית יכול להיות פילוסוף, אתה יודע?" - "ואללה פילוסוף" - "מה זה זרתוסטרה?"
החשבון מגיע, הם משלמים והולכים, הדי "Z זרתוסטרה ניטשה" נמוגים לאטם.
גם אני משלם, קם והולך, לא מעיף מבט לאחור אל עבר התפריט המציין, מתחת ל-Z, אילו מאכלים נפלאים תמצאו כאן במסעדת זוזוברה.

ביום שישי נסעתי לפתח תקווה לחזרת רקדנים. הללו איחרו, כמובן, ואת זמן ההמתנה העברתי בבית הקפה המקומי, מלחין דבר זה או אחר בראשי ומצותת שלא בטובתי לשיחותיהם של העוברים ושבים. לידי ישבו חייל, חברתו ואביו. החייל סיפר בגבורה רבה על מעלליו בצה"ל ("הגבול, כן? כמו שאתה רואה אותי, כן? המרחק בין פה לבין המגרש חניה הזה שמה, כן? זה הגבול!"), ומיד הבנתי כי הוא למעשה בתחילת הטירונות. נמנמתי מעט בזמן תיאור מוראות המלחמה ("הפיצוצים, שמה, כן? כל הלילה, אני אומר לך! בום בום!"), ואז עברה השיחה לסגולותיו האישיות של החייל האמיץ, והוכח שזלזולי אינו מוצדק כלל וכלל, כיוון שהקב"א שלו הוא 52.
"חמישים ושתיים?" אמר האב הגאה. "זה הרבה?"
"זה המון!" אמר החייל הצעיר.
"נכון," אמרה החברה.
"מה זה אומר, בעצם?" אמר האב. "אתה כבר יודע לאיפה יקחו אותך בצה"ל?"
"זה אומר שאני מאולתר לקצונה!"
"נכון," אמרה החברה.
"מה אתה אומר!" זרח האב. "תיכף אני אתקשר לחבר שלי איציק מהמדור ונראה בדיוק לאיפה אתה הולך."
"אני חושב," אמר החייל בזהירות, "שאולי עוד לא הכניסו את זה למחשב. ביקשתי מחבר שלי שעובד במחשבים לחפש מי מאולתר לקצונה, והוא לא מצא כלום."
"נכון," אמרה החברה.
"זה בסדר," אמר האב. "איציק ידע בדיוק. הלו? איציק? מה העניינים? שמע, הבן שלי פה, הוא אומר שהוא מאולתר לקצונה. אתה יכול לבדוק את זה? מה? ביום ראשון? כן, כן. מצוין. רק תזכור: מאולתר לקצונה. כן. הבן שלי. מ'זתומרת מי זה? תחפש ברשימה של המאולתרים לקצונה ותמצא! אין בעיה," אמר וסגר את הפלאפון, "אני בטוח שהוא ימצא אותך שמה."
"נכון," אמרה החברה, ואז הגיעו הרקדנים וגאלו אותי מייסורי.
כל הכבוד לצה"ל.