ארתור סי. קלארק נפטר אתמול, בגיל 90. אפשר לספר כאן על חייו ועל ספריו, אבל גם חיפוש פשוט בגוגל יעשה זאת. התרומה שלי: מאמר שכתבתי לפני כמה שנים, עם צאת התרגום החדש של "קץ הילדות".

מעבר לכך, מעניין לראות כיצד התייחסו לכך בעיתוני הרשת. ב"הארץ" - ידיעה קטנה ועלובה, ב-Ynet - ידיעה ארוכה ומפורטת על חייו ופועלו של האיש, כולל רשימת ספריו שתורגמו לעברית  (אין לי קישור כרגע), ולאחר מכן מאמר של אריאנה מלמד. ב-NRG, באופן לא מפתיע - שום דבר.

אולי זה אני, אבל דוקא מ"הארץ" ציפיתי לידיעה מכובדת ומפורטת יותר, ו-Ynet הפתיע אותי לטובה. עולם הפוך?

הנהו, השובב:

ניתן להשיג את הנ"ל החל ממחר בדוכן אספמיה בפסטיבל איקון, לחנויות הספרים הוא אמור להגיע כמה ימים לאחר מכן, והמנויים יקבלו את הגליונות לאחר החג. פרטים נוספים על הגליון אפשר למצוא כאן.
ועכשיו, אללי, לאחר הרגיעה והשמחה, שוב הגליון הבא מאיים באופק. מה קשים חיי עורך.

להשכלתם של קוראיו הצעירים ולתענוגם של השאר, הנה הרהוריו של הכותב הנכבד בעניין חוק האינטרנט הבא עלינו לרעה. גזונדהייט.

עדכון: ועדת הכלכלה של הכנסת החליטה לדחות את ההחלטה בנושא. והכל בגללי!

לאחר הראיון הנוקב עם בובת הרובוטריק הסובלת, הנה ביקורת על הסרט עצמו.

החסרון הגדול של מה שנקרא באנגלית Disc on Key הוא, כמובן, שמו המסורבל. אני לא בטוח שקיים מונח רשמי בעברית, ואם כן, הרי יש סיכוי של כ-99.99% ביום חול שהאקדמיה הארורה שוב הפליצה מינוח אומלל כלשהו - משהו כמו "מִזכרון" או "זעירמוח" או "זִכרונית" - שלא יזכה לעולם אפילו בבוזו של העם, כי איש לא ישמע עליו, ואלו שישמעו במקרה יהיו בטוחים שבן שיחם השתעל ויאחלו לו בריאות טובה ואריכות ימים וימהרו לביתם מפחד שמא ידבקו במחלה כלשהי.
והנה, מכל שועי עולם שעסקו בבעיה זו, דוקא לק' פתרונים, ובהיסח הדעת. כששאלתי אותה איך היא מעבירה את שיעורי הבית שלה ממחשב אחד לאחר, ענתה לי ללא היסוס - "מה זאת אומרת איך? עם הצ'ופצ'יק!"
לדעתי זה השם הטוב ביותר שניתן לתת לאמצעי הנ"ל. מסוג השמות שעצם קיומם הופך את העולם ליפה יותר. חבל שהאקדמיה לעולם לא תקבל אותו.
מצד שני, מי שואל אותה.

ובהערת אגב, דעתי הנאורה לגבי חוקי האינטרנט הבאים עלינו לרעה.

הנה מאמר נחמד בעיתון הארץ שכולו בזכות קריאת ספרי זבל וההתענגות עליהם. אני מסכים לחלוטין, אבל יש לי דרישה אחת: אני דורש שגם הזבל יהיה איכותי. בשבילי, רק המובחר שבמובחר. לא כל מיני מעשיות דרקונים והזיות סוסים, הו לא. אם הכותרת היא לא בליגה של "רצח הדמים!" - אין על מה לדבר.
או, לכל הפחות, "קורותיה של נערה מופקרת!!!"
אולי זה מה שכל כך מרגיז אותי בספרים זבליים שאני מקבל לביקורת: הם פשוט לא זבליים מספיק. כי גם כדי לכתוב חרא כהלכתו צריך יכולת ונסיון. נסיון נאה, אך לא סיגר.

אחת הבעיות הגדולות של כותב שצריך לעמוד בדדליין באופן קבוע היא תסמונת הדף הריק. אתה פותח את מעבד התמלילים, מסרגל הכלים קורצות אליך שלל אפשרויות מלהיבות שאת רובן אינך מכיר כלל, והמסמך עצמו, אללי, לבן וריק. אתה בוהה במסך, ראשך ריק כמו הדף, ואז סוגר הכל והולך לשתות קפה או לאכול משהו. וחוזר, כי יש דדליין, לעזאזל, ואז "נזכר" שיש בבית איזה ספר שלא קראת. לא מצליח לקרוא עקב רגשות אשם, חוזר למעבד התמלילים, ולבסוף מצליח לחשוב על משהו רק כתוצאה של יאוש מתקדם בשעה שתיים וחצי בלילה, כשאתה כבר לא באמת בהכרה, בעיקר כי שתית יותר מדי ואכלת יותר מדי וניסית לקרוא את כל הספרים שיש סיבה למה לא קראת אותם קודם.
כמי שמתפרנס מתכנות מחשבים, עבודה שחלקה הגדול הוא פתרון בעיות באופן מסודר, ניגשתי לפתרון הבעיה באופן טכני. החלק הראשון קל מאד - דף לבן. אין בעיה: שיניתי את צבע הדף לאפור. כלומר, אני חושב שמדובר באפור, אבל ראיית הצבעים שלי היא כבר שם דבר ולא אתפלא אם יבוא מישהו ויספר לי שניסיתי לכתוב על רקע חוּם-ביצות. עם זאת יש לציין שהסיכוי לכך זעום למדי, כיוון שהפטנט לא עזר וחזרתי ללבן.
הלאה - דף ריק. אם דף ריק הוא הבעיה, הבה נמלא. אותו. איך? דרך אחת: לחפש בגוגל מילים מטופשות - כמו "שיננית", "רביכה", "גזזת" - ולהעתיק את המשפט המשעשע ביותר שמופיע בתוצאות החיפוש. ובכן, הנה התוצאות הטובות ביותר:
שיננית: "לאבוטבול יש אף קטלני"
רביכה: "אבל בצוק העיתים אפשר גם עם כרוב רגיל"
גזזת: אין ביטוי. כל תוצאות החיפוש דנות במחלה הלא נעימה הזו. דיכאון.
סיכום: כמעט טוב, אבל לא באמת.
לאחר עוד כל מיני רעיונות, כולל זוועות כגון הנסיון למצוא מילים מקודדות בתוך קבצי MP3 של שירים שכתבתי (דומה לחיפוש נבואות עדכניות בתנ"ך, אם כי מפגר מעט יותר), כתיבה אקראית ועיוורת בטוש על פתקים (עיוורת עד כדי כך שרוב מה שכתבתי נכתב על השולחן) ונסיון למצוא השראה בפתקי מתכונים שזוגתי שתחיה השאירה על המקרר, מצאתי שיטה שהולמת אותי.
לא צריך גוגל, לא צריך פתקים. אני פשוט כותב את המשפט הראשון - הראשון! - שעולה בדעתי, שומר את התוצאה והולך לאכול. כשאחזור, כבר יהיה לי רעיון כלשהו שקשור אליו, או לפחות משפט שיחליף אותו. זו שיטה לא דיאטטית במיוחד, אני מודה, אבל היא עובדת.
הנה דוגמה של פתיחת סיפור שנמצא בתהליכי כתיבה, ושהחל ממש כך:

יש משֶה מת במי השתיה שלך

בסוף הסתבר שהסתימה במסנן הראשי היתה, לשם שינוי, שיננית רב-ראשית. היא היתה ירוקה, קשקשית ומאד עצבנית.

אז השיננית היא מוטיב קצת חוזר, אז מה?

תוספת לקוראי הנאמנים - רשימת הטורים האחרונים:
עריסת בוקר של אלופים - לזכר קורט וונגוט
עצמאות - לכבוד החג ההוא עם הפטישים והחלפון
האדם המשוחזר - ללא שום סיבה מיוחדת
שטחים - מה ז'תומרת למה? יום ירושלים, לא?

סוף סוף הסתיימה כתיבת המאמר ההוא של רמי שלהבת ושלי. כותבים מתחילים - ראו הוזהרתם.

רמי שלהבת ואנוכי עוסקים מזה זמן מה בכתיבת מדריך לכותבים מתחילים. כן, עוד אחד. אבל זה שלנו עוסק, בניגוד לשאר, לא בטכניקות כתיבה אלא בחיים האמיתיים: איך להתמודד עם מבקרים, קוראים, וכמובן - עורכים.

הרגע סיימתי לכתוב עוד חלק מהנ"ל, והציפורים מצייצות בעוז ואין לי מושג איך אני אמור ללכת לישון בתנאים האלה. הנה, בינתיים, צימוקון מתוך המאמר:

כותב: שלום לעורך היקר. אני מעריץ גדול שלך. רכשתי במיטב כספי את כל כתבי העת שערכת, וגם את הספר שהוצאת, וגם את הספר שהחברה שלך הוציאה, למרות שהוא ספר בישול. יש פוסטר גדול שלך מעל המיטה שלי, ואני מתפלל אליו כל בוקר וערב. אתה גם נורא יפה וסקסי. בבקשה קבל את הסיפור שלי!
עורך: לא.
כותב: ותגיד, אם אשלם לך, ככה, סכום מסוים, נניח אשלח לך בדואר צ'ק… מה אתה אומר?
עורך: אין לי בעיה עם זה.
כותב: ואז תפרסם את הסיפור שלי?
עורך:לא.

כן, יש במאמר גם קטעים רציניים. אני חושב. או אולי רק נדמה לי שאני חושב. שש בבוקר, לעזאזל, ובצהריים אני מופיע. טוב, די. אני הולך לקרוא קצת אומברטו אקו. אם זה לא ירדים אותי, שום דבר לא יעזור.

נדמה לי שעשיתי היסטוריית אינטרנט היום. זו הפעם הראשונה בה אני רואה טוקבקיסטים מודים בפה מלא בכך שהם לא הבינו את מה שקראו.
אני חושב שזו תופעה חיובית. אני מעדיף אנשים שמודים שלא הבינו מאשר כאלה שמנסים להעמיד פנים שהבינו. הבעיה היא, כמובן, שמעמידי הפנים הרבה יותר משעשעים שלא בטובתם.

טוב, אולי זה מקרה חד-פעמי.
ואולי הטור של השבוע הבא יהיה מובן עוד פחות. נראה מה יהיה מצב הרוח שלי.