קלונימוס היתה הלהקה הראשונה בה הייתי חבר, בתחילה בתור זמר רקע וקלידן-משנה, ולאחר מכן כבסיסט. האלבום שלה, "משהו קורה בעיר הזאת", היה הפרויקט הרציני הראשון שהקלטתי בחיי. למעשה רוב האולפן שלי נבנה בזמן ההקלטות, כשבכל פעם אני משיג עוד ציוד ולומד להפעיל אותו. זה היה גם האלבום הישראלי הראשון שהועלה לרשת. האתר שלנו, www.klonimus.org, אותו בניתי בעמל רב, ואשר כיום אני מודה בלי בושה שהיה מכוער להחריד, הורד מהרשת באמצע שנות האלפיים, ואיתו האלבום וכל שאר החומרים.

היום, בעקבות צירוף מקרים משמח, להקת קלונימוס מופיעה שוב ברשת. כל שירי האלבום וכמה קטעי וידאו כבר מונחים במקומם, ויש עוד שירים רבים - הקלטות דמו, הקלטות חזרות, סקיצות ושאר ירקות - שנעלה בעתיד. הכתובת? לא השתנתה. היא אמנם מובילה למקום אחר לגמרי - עמוד פייסבוק - אבל למי אכפת. הנה, הקישו כאן.

והנה גם אחד מקטעי הוידאו, סתם כי בא לי לאמבד:

לראשונה בחיי כתבתי טור ספורט. נכון, הוא נכתב מברלין המעטירה, ויש בו הרבה שניצל, ולמעשה אין לי מושג בכל הקשור לספורט, ביצועו, ההיסטוריה שלו והצפיה בו, אבל מאז ומתמיד סברתי שהתכונה היחידה הדרושה לו לאדם על מנת שיוכל לכתוב על משהו היא יכולת הכתיבה שלו, וכשאני אומר אדם אני מתכוון לעצמי, והנה אני כאן. כלומר - כאן.

ככל אדם שתדמיתו חשובה לו, אני נוטה להבליט את תכונותי החיוביות המעטות, כגון עצלנותי המרהיבה ומוסיקליותי מרתיחת השכנים ומערערת מערכות היחסים, ולהצניע את אותם קוי אופי ועיסוקים שלי החורגים במשהו מגבול הטעם הטוב. הבולטת שבמגרעות האלה, שאינן מועטות כלל ועיקר, היא עובדת היותי פועל הייטק, או, אם לנקוט בביטוי גס מעט יותר, מתכנת מחשבים.
תכנות מחשבים, כמו סרסרות, הוא מקצוע נוח למדי. השעות גמישות, התנאים טובים, הכסף לא רע, ולא דרוש מאמץ גופני כביר יותר מארוחת צהריים או השחתת פרצופו של לקוח מזדמן בעזרת מוט ברזל. אני, כמובן, נקלעתי אל העניין במקרה, ודאי שלא מתוך כוונה תחילה. להגנתי אוכל לומר רק שבאותו זמן לא ידעתי דבר על תנאי התעסוקה, מצב התעשיה והמוסר הירוד הכרוך בה, וזאת כיוון שמאז ומעולם הייתי בור ועם הארץ בכל הנוגע לאלה, שלא לדבר על כך שבמקרה ובזמן הספציפיים בהם מדובר הייתי בן תשע.
באותו יום מר ונמהר חיטטה אמי בילקוטי, כהרגלה, מתוך כוונה תמימה למצוא את כל שיעורי בית עליהם שכחתי להצהיר במכס. במקום זאת - למוד נסיון, דאגתי להחביא אותם מראש - היא מצאה דף כתום, מודפס במכונת כתיבה, ועליו הזמנה נרגשת לקורס מחשבים שיתקיים בבית הספר היסודי בו למדתי. הדף ההוא שכן בילקוט כבר שבוע, כי לא היה לי מושג מהם אותם מחשבים בהם מדובר, מעבר לחשד קלוש שיתכן וקורס כזה ידרוש אפילו יותר שיעורי בית מאלה שנמנעתי מהם גם כך.
"מה זה?" אמרה אמא.
"לא יודע," אמרתי.
"מי נתן לך את זה?"
"לא יודע," אמרתי. כבר אז הייתי נחקר קשוח למדי.
"למה לא הראית לי את זה קודם?"
"אני, אה…" אמרתי. "אני…" וכאן צץ במוחי רעיון מבריק, תוכנית שאין כדוגמתה, אמירה שתפטור אותי מעונשו של הקורס ובו זמנית תוכיח לאמי שאני ילד טוב, אחראי ומתחשב: "…חשבתי שאין לנו כסף עכשיו בשביל קורס מחשבים."
היה רגע של שקט מוחלט, שבמהלכו נעצה בי אמא מבט ארוך מאד, ואני השתבחתי בחכמתי הרבה ובתוכניתי היפה שהצליחה. חמש דקות לאחר מכן כבר היינו בחוץ, בדרכנו אל בית הספר, ואני זכיתי להרצאה רבת רושם בנושא "כלכלת הבית המודרני, ומי אתה שתגיד אם יש לנו או אין לנו כסף". אמא הרי תמיד רצתה שיצא ממני משהו.
כך הפכתי להיות מי שאני היום, רב-תכנת בעל מוסר מפוקפק והיסטוריה ארוכה של התעללות במכשירים חסרי ישע. ניתן לתלות את האשם במעקשים רבים שעברתי בדרכי, בחינוך שקיבלתי ודחיתי ובגורל האכזר, אך בסופו של דבר, אם להיות, לשם שינוי, ישר, הריני להצהיר בדעה צלולה שאני יכול להאשים רק את עצמי.
בפעם הבאה שאמא מוצאת משהו בילקוט שלי, אני שותק כדג.

*

עוד חוויות מחשבים מזעזעות מילדותי ובכלל:

• איך לא למדתי לשחק (סטריפ) פוקר
• אריה במדבר
• ראיון העבודה הקצר ביותר בעולם
• לא רוצה ולא רוצה
• יוסי קלקולטור

מאז ומעולם תיעבתי את מנהגו הנלוז של דואר ישראל להניח אצלי בתיבה הודעות על חבילות או דואר רשום - נא לסור לבית הדואר הקרוב למקום מגוריך, גם אם הוא לא קרוב כל כך, ומי יודע מה פירוש "קרוב" בימים טרופים אלה, ולמעשה איני יכול לנקוט לשון קרבה במצפון נקי ובלב שקט לגבי כל דבר המרוחק ממני יותר מאשר, נניח, המקרר - הודעות, אם כן, ללא ציון שם השולח. הדבר מרתיח אותי להפליא, וכבר מזמן נשבעתי שבועה גדולה וחמורה שכל עוד חיים באפי לא אגש לקחת ולו חבילה אלמונית אחת, ולמעשה גם לאחר שאמות לא אעשה זאת, אני מבטיח, מה עוד שסביר להניח שכל אותן הודעות נטולות אב ואם מקורן בעיריית תל אביב ובגזרות השונות שהיא מטילה על התושבים האומללים, ואלה שאינן מסוג זה הן פרי רוחה ודמיונה של מערכת המשפט והצדק המהוללת של מדינת ישראל, שאחת לכמה זמן מבשרת לי בקול תרועה שמישהו ששמו כשמי, או ששם משפחתו כשמי הפרטי ושמו הפרטי כשם משפחתי - תודה לכם, אמא ואבא! - עומד למשפט על עבירת תנועה כגון אי-ציות לזקֵנה במעבר חציה או התנגשות אופניים בעגלה עם סוס.

רק הקלה אחת אני מוכן לנקוט באותה שבועה קדושה וכבירה שלי, והיא שגם בהנתן חטא השמטת שמו המפורש של השולח, הרי שציון ארץ מוצא שאינה זו שלנו ישלח אותי בשמחה ובסקרנות אל בית הדואר האמור, שלמרות הכל מרוחק לא יותר מחמש מאות מטרים מהמקרר שלי. ההגינות מחייבת אותי לציין שמקור רוב החבילות הנשלחות אלי מחו"ל הוא אני עצמי, או ליתר דיוק חנויות ספרים השולחות אלי ממרכולתן לפי הזמנה מראש, ועל כן הסיבה היחידה לסקרנותי בנוגע לחבילה הממשמשת ובאה היא שמוקדם מאד במהלך חמשת הימים שלקח לה להגיע אני שוכח לחלוטין את כל העניין, והוא נוחת עלי כהפתעה נעימה.

וכך, מתוך הלך רוח חיובי להרנין זה, קיבלתי בשבוע שעבר הודעה על חבילה שהגיע מארץ לא צפויה. לא ארצות הברית, מקור הספרים, או אנגליה, שם יש לי חבר או שניים, או צרפת, משם שלח לי פעם מעריץ שיכור כמה דפים מודפסים בשפה שלא מופיעה בשום מילון, או לאוס, משם היה שותפי לכתיבה מכבד אותי בקללות נמרצות בדואר רשום בכל פעם שעתותיו אפשרו את הדבר ורשויות האינטרנט סגרו את הברז. לא, הפעם החבילה הגיעה, לא ידעתי מדוע, דוקא מפורטוגל.

למיטב ידיעתי אין לי אפילו חבר פורטוגזי אחד. הקרוב ביותר לתואר הזה הוא פלוני ז'וז'ה סאראמאגו, כיוון שמצד אחד אני מכיר את ספריו, ואילו מצד שני אני משוכנע שהוא ישמח להכיר אותי, או לפחות לא יסבול יותר מדי כתוצאה מכך, וזאת בעיקר עקב היותו זקן מופלג והשערתי, הנובעת מכך, ששמיעתו כבר לא מה שהיתה פעם, מה עוד שאיני יודע אפילו מילה אחת בפורטוגזית, שני גורמים שיתרמו רבות לקשר הנעים והחברי בינינו, שלא לומר ידידות אמיצה שרק הזמן האכזר ישים לה קץ, או הבאת מתורגמן שיספר לז'וז'ה, היקר שבידידי, לבטח האמיץ שבהם, שלדעתי אפשר היה לקצר את "על העוורון" ברבע או אפילו שליש, וכל המעורבים היו יוצאים נשכרים.

אך כיוון שרגלָי, כמודגם יפה על ידי כל האמור למעלה, למטה ובצדדים, נטועות היטב בקרקע המציאות, נהיר היה לי היטב שלא בסאראמאגו יקירי מדובר, כי אם במישהו אחר, אלמוני, אולי מעריץ, אולי לוחם חופש, ואולי סתם טעות בכתובת. וכך, ביום אביב נאה אחד שלמחרת קבלת ההודעה בתיבת הדואר שלי - מדוע הם לא יכולים להניח את ההודעה ההיא כאשר החבילה כבר בסניף? למה חייבים להמתין למחר? - כיתתי רגלי אל הדואר, כך נקרא לו, פשוט הדואר, חמש מאות מטרים, לא כולל שלוש קומות במדרגות, אספרסו של בוקר בקפה השכונתי, אמירת בוקר טוב לספָּר שמתחת לבית ורכישת טילון במינימרקט. מרוב עיסוקים שכחתי לשם מה באתי, אך הפקידה החיננית הזכירה לי זאת מיד בטון שאינו משתמע לשתי פנים, ובאותה הזדמנות יעצה שאנגב את שאריות הגלידה מהפרצוף. כשהושטתי לה את פתק ההודעה, לאחר שניגבתי את הגלידה גם ממנו, היא כמעט הצליחה להסתיר את שאט נפשה. אך דקה לאחר מכן כבר לא היה לי אכפת כלל, לא פקידה, לא גלידה, לא פרצוף, אף לא ידידי האלמוני והיקר ז'וז'ה, כיוון שבחיקי הונח כתב עת, דק-גב אך אלגנטי, אשר למרות היות כל הכתוב על כריכתו לוקה בפורטוגזיות קשה, לא התקשיתי כלל לזהות שם, בדיוק כבמקרים של כל אותם תצהירי בית משפט שנשלחו אלי בשוגג, את שמי שלי.

שמחתי לא הועמה אפילו כשהתברר שהסיפור שלי, עמוד 42 והלאה, מעוטר באחת מתמונותי הישנות שעורך כתב העת פילח הישר מהאינטרנט.

מעניין מתי אקבל חבילה מאנטארקטיקה.

…ואז נשבעתי שבועה גדולה ואדירה ונוראה, שלעולם, הו, לעולם לא עוד, גם לו יתהפכו השמים על כל צבאם, ושמש בגבעון דום וירח בעמק איילון או בנתיביו או במקום כלשהו שאינו מקומו הטבעי, כגון משרדי מחלקת המים של העיריה או ארון הבגדים שלי, שעיקר תכולתו ספרי היסטוריה וכבלי חשמל ומגבת ישנה אחת; ושבו בנים לגבולם שלהם או לגבולותיהם של אחרים, ויבוא שלום, ואיש תחת גפנו ותאנתו ודבלתו ושאר פירות יבשים, שיש אומרים שהם מועילים לבריאות ויש הטוענים כנגדם שהם מזיקים; ואפילו יבוא גם קצו של הויכוח הזה, ורק תזונה נכונה תהיה לחם חוקנו, או לחילופין בשר שור הבר מבוקר ועד ערב; ואם תבוא הגאולה, ומשיח יבוא רכוב על גבי חמור או סוסיתא, בכלל זה מערכת סטראו לרכב ואזעקה מקורית ומזגן; אפילו קרו כל הדברים האלה או מקצתם או אף לא אחד מהם, או אחרים; אפילו יפתוני בבשר הפרה, הטלה והעוף, ובפרי הארץ ולחם הקודש ומגדנים ושעשועים וזרזירים ויונים ושלו ומָן מִן השמים ומן הארץ ואוזני המן וסופגניות וקניידלאך וקרעפלאך וגפילטע פיש, בי נשבעתי, לעולם לעולם לעולם לעולם לא אוכל עוד כמו חזיר ביום העצמאות.

זה היה לפני שנה.

אוי, הבטן.

משחק הרפתקאות לרווקים רעבים

א.
הרווק המהולל מגיע לביתו לאחר עוד יום עבודה במכרות, והוא רעב עד מוות. בדיקה קצרה מעלה שהדבר האכיל ביותר המצוי במטבח הוא כתם של קטשופ ובו כמה פירורי לחם, שרידיו של שניצל שנצרך באחד מימי התהילה הרחוקים של השבוע שעבר. כעת הוא יכול לנקוט בכמה דרכי פעולה:
•    לחפש מזון בשאר חלקי הבית – עבור לחלק ב.
•    להתקשר לחברים ולשכנע אותם להכין לו ארוחת ערב – עבור לחלק ד.
•    להזמין פיצה – עבור לחלק ה.
•    להשאר רעב – עבור לחלק ו.
•    ללכת לאכול בחוץ – עבור לחלק ז.

ב.
הרווק האומלל תר בכל הדירה אחר בדל של מזון שיוכל להשביע את רעבונו. בסלון הוא מוצא צלחת, סכין מריחה וקופסה ריקה של ממרח שוקולד, עדות אילמת לארוחת הערב המפוארת של שלשום. בחדר השינה אין דבר מאכל מלבד קערה שהכילה פעם פופקורן וכעת נשארו בה רק גרעיני התירס שלא פקעו. בארון הבגדים יש שפע של כבלי חשמל, ספרי עיון וציוד סטראו, וכן חוברת קומיקס שהרווק שאל ממישהו לפני שלוש שנים ואז איבד. כעת הרווק יכול:
•    לחפש מזון בחלקי הבית הפחות מובנים מאליהם, דבר הדורש מאמץ – עבור לחלק ג.
•    לוותר על האפשרות למצוא מזון בבית – חזור לחלק א.

ג.
מתחת למיטה יש כדורי אבק ונעל בית של חברה לשעבר שהרווק כבר לא זוכר את שמה. בבוידעם יש משאבת ניפוח, כדורים נגד מחלת ים ומשוט מפלסטיק – רק הסירה המתנפחת עצמה חסרה. בארון התרופות יש שני אגדים מדבקים שאמו של הרווק העניקה לו כשעבר לדירה שלפני זו הנוכחית, וכן שפופרת עתיקה ונדירה של משחת שיניים. הבית ריק, אין מה לעשות. חזור לחלק א.

ד.
הרווק מתקשר לחברו הטוב ביותר ומספר לו מעשיה ארוכה בה הוא שוזר ביד אמן אזכורים של כל הפעמים שהזמין את החבר הנ"ל לארוחת ערב, מחמאות לכושר הבישול של החבר, וכן, כנשק יום הדין, דכאונו-כביכול המתמשך של הרווק וכל כשלונותיו הרומנטיים מהעת האחרונה והלא-כל-כך אחרונה, תוך השמטה מכוונת של הצלחותיו בתחום. החבר מקשיב בסבלנות במשך כחמש דקות ואז אומר, "שמע, אנחנו יכולים לדבר בפעם אחרת? ענתושק'ה ואני אוכלים היום אצל ההורים שלה." דבר זה מעלה את חמתו של הרווק להשחית, ועל כן הוא מחליט:
•    לחפש מזון בשאר חלקי הבית – עבור לחלק ב.
•    להזמין פיצה – עבור לחלק ה.
•    להשאר רעב – עבור לחלק ו.

ה.
הרווק מוצא תפריט של פיצריה במיטתו, מתחת לכרית, מרים את הטלפון על מנת להתקשר לשם, ואז נזכר שרופאת המשפחה אמרה לו כל מיני דברים איומים על כולסטרול, או שפיצה עושה לו צרבת, או שהפיצריה הזו איומה ונוראה, או איזה מחדל אחר. הוא מחפש באינטרנט אחר משהו אחר להזמין, ואז מסתבר לו שכל המקומות שמהם הוא רוצה להזמין לא עושים משלוחים או סגורים בשעה הזו או מסרבים לענות לטלפון, ובמקום היחיד שעונה לא מוכנים לקבל טיפ לשליח בכרטיס האשראי, ואילו הרווק נטול כסף מזומן באופן שאינו משתמע לשתי פנים. חזור לחלק א.

ו.
להשאר רעב? אין מצב, חבוב, אין מצב. חזור לחלק א.

ז.
למי יש כוח לצאת החוצה עכשיו? הבנאדם רוצה אוכל, לא מסע כומתה. חזור לחלק א.

בקיצור, לפי כל חוקי ההגיון והטעם הטוב הייתי אמור להיות שחיף מזה רעב הנתון בלולאה אינסופית של חיפוש אחר משהו לאכול. וראו זה פלא, הנה אני כאן במלואי, בריא כשור ואבוס כסוס. איך זה קרה? איך?!

א. כשלונה מעורר הרחמים של שיטה בדוקה לפתרון בעיות

לפני זמן מה אחז בי חשק משונה, ערגה כלשהי למשהו בלתי נתפס. בתחילה חשבתי שמדובר באחת מאותן מטרות אבודות מראש, כגון שלום עולמי או אהבת אמת או לכל הפחות יום חופש מהעבודה. כיוון שכך, ולנוכח העובדה שאיני נוטה להלחם בטחנות רוח, מפחד שמא יכו בי בחזרה, נקטתי בשיטת הפעולה המתוחכמת הרגילה שלי, הווה אומר לא עשיתי דבר. שיטה זו כבר הוכיחה את עצמה בעבר כפתרון שימושי למבחר בעיות בתחומי התזונה, הנקיון והזוגיות, אם כי יש הטוענים שתוצאות הניסוי זויפו על ידי גורמים בעלי עניין. על כל פנים, לאחר מספר ימים בהם הבטלה והנמנום לא הועילו כלל – חסרונה הגדול של השיטה הוא איטיותה – לא התאפקתי עוד ועשיתי מעשה: ירדתי קוממיות אל המכולת השכונתית וקניתי לי קניידלאך.
וליתר דיוק, אללי, אבקת קניידלאך.

ב. טורף, מגלגל, מבשל וקם

מאז ומעולם הייתי איום ונורא בכל הקשור לקריאה, הבנה, הפנמה, ישום - ובסופו של דבר, קבלת הדין – של הוראות הפעלה. לרוב זו אשמתן: במקרים רבים הן לא מדויקות, וכשהן כן, הרי שהן מציינות משהו שהוא בלתי אפשרי בעליל, כגון הכנס בורג C קטן למוט B, כאשר לא רק שמוט B עשוי פלדה יצוקה וחורים בו אין, אלא שלא קיים בכל האריזה אפילו בורג C קטן אחד. תמיד יחסינו עולים על שרטון, ומרוטים, מאוכזבים ועייפים אנו נאלצים לסיים את הקשר, לעתים באכזבה שקטה לאמור "אלה לא אתן, זה אני", ולעתים בקללות רמות וזריקת העברייניות מכל המדרגות. על רקע זה, קל להבין את רתיעתי הטבעית מפני מתכונים למיניהם, הסוג הנבזי ביותר של הוראות ההפעלה, שאינו אלא דרכו האיומה של הטבע להטריף עלי את דעתי. מה זאת אומרת, "לטגן בין שלוש לארבע דקות"? שלוש או ארבע? או שלוש וחצי? איך אני אמור לדעת? מה פירוש "להכניס לתנור עד שישחים"? אני עיוור גוונים, לעזאזל! העוף נראה לי אפור עכשיו, וגם אחרי חצי שעה בתנור, ואחרי שלוש שעות הוא כבר שחור, ואני די בטוח שלא לצבע הזה כיוון המשורר, וודאי שלא לריח השרוף ולפיח על התקרה. זו הסיבה שאני מעדיף לאכול בחוץ.
אבל כעת, אחוז בחשקי העז, מצאתי עצמי מתגנב באומץ אל אריזת הקניידלאך, הופך אותה מעדנות בעזרת מגבת ומעיין בזהירות בשורה הראשונה של הוראות ההכנה. "טרוף שתי ביצים", נכתב שם, ואני בתמימותי אמרתי לעצמי, הנה, סוף סוף הוראות ברורות ופשוטות, ומיד ניגשתי למלאכה וטרפתי שתי ביצים. זה לא לקח הרבה יותר מרבע שעה. לאחר מכן, מעודד מהצלחתי, ניגשתי אל השורה השניה: "הוסף את אבקת הקניידלאך לביצים הטרופות". אה. אהא. כאלה טרופות. וכך נאלצתי לרדת למטה ולקנות עוד ביצים, במקום אלה ששכנו כעת לבטח בקיבתי. אני מודה, עם זאת, שלרגע עלה בי הרעיון לטרוף גם את אבקת הקניידלאך ובכך לגמור את העניין, אבל בי נשבעתי שהערב לא יגמר בטרם באו כדרדורי הפלא אל פי.
שאר הוראות ההכנה היו, כצפוי, מעורפלות מאד. "לוש את העיסה עד שתתמצק" – כמה זמן? מי מחליט מתי היא התמצקה? – "צור כדורים" – באיזה גודל? – "השהה את התערובת" – הלו? – "בשל עד שהקניידלאך מוכנים" – תודה רבה, באמת.
יצאו לי קניידלאך נפלאים – עגולים, גדולים ובוהקים. ממש כמו התמונה שעל העטיפה.

ג. באה מנוחה ליגע

נקיון המטבח והחזרתו לצלם דירה בישראל לקחו לא הרבה יותר משבוע, שבמהלכו גיליתי כמה מקומות נפלאים בעירנו המספקים קניידלאך לכל דורש שהפרוטה בכיסו. אך לעולם אזכור את כדורדורי הפלא שהכנתי בעצמי, כי אין בעולם מתחרים למלאכת כפיים אצילה, אבירית וצנועה. אם כי, אם כבר מדברים על טעם ועל ריח, אני בהחלט מעדיף את פרי עמלו האציל-פחות, הלא אבירי במיוחד והמופקר לכל דורש של מישהו שממש, אללי, יודע לבשל.

*

עוד הרפתקאות קולינאריות מבית מדרשו של הדוד ניר:

• נקמת הקרעפלאך
• שלוש וריאציות על קציצות
• הזקן והעוף

נ. יניב (5) וג. יניב (2) בהופעת בכורה. קבלו אותם!

בחנות משקאות התעכבתי זמן מה,
כי חשבתי לקנות שם דבר,
למשל וויסקי טוב, אלכוהול על רמה,
שיוציא אותי סוּפּר-גברבר.
או אולי מעט רוּם, זה נוזל אצילי,
מקומו בהיסטוריה מובטח,
בקריאות הו הו הו! היי הו סילבר! אצלי,
גבורתו כמטח של תותח.
ומה על הקונייאק, נושא הדגלים,
של כל בית אצולה מלובב?
או אולי ג'ין וורמוט של רב-מרגלים,
מנוער אבל לא מעורבב?
אך יצאתי משם בלי בקבוק בידי,
כי הבנתי שאין זה חכם,
וליתר דיוק שחשקתי בלי-די,
בשתיית ספל של שוקו חם.

*

(ובזאת אני חוגג את קריאתו של "מוסקבה פטושקי", על כל תופעות הלוואי המתבקשות, וגם את בקבוק הוישניאק שקיבלתי במתנה מצדיק כתמר יפרח וישגה וישתה ויהנה במאד מאד, ויהי ערב ויהי בוקר.)

"כולם מדברים על שלום", שר מי ששר, וצדק בשתי מילים מתוך ארבע. כולם – אבל כולם – מדברים. והרבה. על מה? מאומה. עם מי? עם כל אחד פרט לך.

למשל –
בוקר בהיר אחד אתה מגלה שכלי רכבך גיבש לעצמו דיעות פוליטיות מוצקות במהלך הלילה, וכעת הוא סרבן. כיוון שאתה חייב להגיע למקום זה או אחר על מנת להתפרנס, אתה מהדס ברוגז אל הכביש הקרוב ומנסה למשוך את תשומת לב אחד מנהגי המוניות החולפות באמצעות נפנוף בכמה מאברי גופך המושכים – או לפחות הבולטים – יותר. לבסוף עוצרת לידך מונית חדשה, נקיה, ממוזגת ונעימה, ואשר מתוכה, למרבה השמחה, לא בוקעת מוזיקה מזרחית בקולי קולות. אתה נכנס פנימה ואומר, נניח, "קח אותי לעזריאלי, בבקשה."
"לא נכון," אומר הנהג בקול ומתחיל לנסוע.
"בהחלט נכון," אתה אומר, מופתע משהו. "עזריאלי, תודה."
"שטויות," שואג הנהג. "אין לך מושג."
אתה מביט בו ומגלה כי הוא לא מביט בך. במבט שני אתה מגלה את החוט המשתלשל לו מאוזנו, ואתה מתחיל לחשוד כי למעשה הערותיו אינן נוגעות לך כלל וכלל, וכך גם חוט מחשבתו. כיוון הנסיעה של המונית מאשש השערה זו, היות והוא לא השתנה מאז תחילתה. אתה פונה אל הנהג הרותח והמבעבע ומבקש ממנו בנימוס, שוב, להביא אותך לעזריאלי. הוא מחזיר לך בכמה הערות סרקסטיות וקולניות אשר, כך אתה מבין כעת, לא נועדו לך כלל, ובנפנוף יד לאמור "אל תפריע לי כשאני מדבר בסלולארי, נודניק."
בשלב זה אתה נלחץ מעט, כיוון שלפי חישוביך העדכניים המשך הנסיעה בכיוון עליו התקבע הנהג יביא אותך במהרה לרצועת עזה. כל נסיון למשוך את תשומת לבו באמצעים קונוונציונאליים נדון לכשלון, ועל כן אתה פותח את לועך לרווחה ומתחיל לשיר בקול זוועות קטעים נבחרים מתוך האופרה "נישואי פיגארו".
וכך אתה מוצא את עצמך נטוש בדרום תל אביב, ללא מונית, ללא מיזוג וללא מושג מה עושים הלאה. הנהג אפילו לא טורח לקלל אותך על כך שסירבת לשלם לו. הוא עסוק מדי. הוא מדבר בסלולארי.

או למשל –
אתה חוזר הביתה לאחר יום עבודה ומגלה כי המקרר שלך, נניח, נפח את נשמתו. אתה יודע שהטכנאי זמין עשרים וארבע שעות ביממה במכשירו הנייד, ועל כן אתה מברך על ההמצאה הנהדרת ועל פלאי הטכנולוגיה בשירות אורח החיים המודרני בכלל וארוחת הערב שלך בפרט, ומחייג אליו. תוך שעות ספורות הוא מגיע לביתך. עד כאן – שירות ללא פשרות.
אתה מוביל אותו אחר כבוד אל גוויית המכשיר ונשאר להתבונן, סקרן לראות מה יעשה בעל המקצוע המיומן. ואכן מיד שולף הנ"ל באופן מקצועי ומיומן ביותר פריט זה או אחר מתוך ארגז הכלים שלו, מגיש אותו אל אוזנו ואומר, "הלו, חזי, ת'שומע, אני תקוע פה עם איזה אמקור באבן גבירול, וציפי לא קיבלה את החשבונית. תעשה לי טובה, תעביר את זה בדרך הביתה."
בסדר, אתה אומר לעצמך. זה מחירו של שירות נאמן וזמין בכל עת. האיש נאלץ לנהל את עסקיו בדרכים, דבר לא פשוט. על כן אתה ממתין בסבלנות ומאזין להמשך השיחה העסקית החשובה: "לא, מה פתאום? תשים X בטופס, גבר, מכבי לא הולכים לנצח בחיים." לאחר מכן אתה שותף שלא מרצונך לעוד כמה הערכות משכילות לגבי הצפוי במגרשים בסוף השבוע הקרוב, לויכוח ער על מזג האויר הצפוי במגרשים הנ"ל, וכן לדעתו האישית, המקצועית והמיומנת של הטכנאי על ממשלת ישראל הנוכחית ועל כמה מאלה שקדמו לה.
אתה מנסה לרמוז לו שלמרות ההפרש הניכר ביכולותיכם הטכניות, אתה בטוח כמעט לחלוטין שכדי לתקן מקרר חייבים לגעת בו ולו פעם אחת, או לפחות להביט בו מעט. הוא, בתגובה, מנסה לרמוז לך שאתה פוגע בחופש הביטוי שלו ובזכותו לחיות את חייו לפי ראות עיניו.
בשלב זה פוקעת סבלנותך ואתה מדליק את מערכת הסטראו, שם דיסק של ואגנר במלוא העוצמה, ומתייצב אל מול הטכנאי בידיים שלובות ובפרצופך המאיים ביותר לאמור, אם נדמה לך שהגרמני הזה עוכר ישראל, סימן שעוד לא פגשת אותי במצב רוח רע.
רבע שעה לאחר מכן המקרר כבר תקין, הטכנאי הולך לדרכו אבל וחפוי ראש, ואף אחד משכניך לא מדבר אתך עד היום.

או למשל –
בליינד-דייט. לבוש במיטב מחלצותיך אתה מתייצב בבית הקפה המיועד בשעה המיועדת, ובחירת לבך המיועדת כבר ישובה ליד השולחן ונראית, לשמחתך, כמו מיליון דולר המיועדים לשובב את נפשך ואולי גם כמה מחלקי גופך האחרים. חמוש בחיוכך הטוב ביותר, אתה ניגש אליה, מתיישב ואומר, "שלום, אני…"
גלינג! גלינג!
"הלו?" אומרת המיועדת אל תוך מתקן בו לא הבחנת קודם, כיוון שהוא מוסווה היטב אל תוך תסרוקתה, וחוט משתלשל ממנו אל סלולארי קטן ואופנתי המונח על השולחן. "אה, מה העניינים? באמת? לא, אצלי הכל בסדר."
אתה מחייך אליה בסלחנות. בכל זאת, לא ממש מכירים, ואולי השיחה חשובה.
אני בדיוק בדייט," היא אומרת, "עם… עם איך קוראים לו, נו…"
אכן חשובה, השיחה, ומאד אינפורמטיבית, ואתה מחליט לשתף פעולה בהתאם. "אלברט איינשטיין," אתה אומר.
"אלברט, זהו," היא אומרת, ומסמנת לך בידה לאמור – אנא המתן ותיענה לפי התור. "ומה קורה איתך, נשמה? לא! בחייך? זה מה שהוא אמר? איזה דפוק! אני תמיד אמרתי לך…" וכך זה נמשך ונמשך ונמשך.
אך הפעם אתה כבר מוכן. אתה יודע בדיוק מה אפשר וצריך לעשות כדי לזכות בתשומת לבה. לא אופרה, לא מוסיקה, לא שום הפגנה אליטיסטית של חינוך קלאסי. מה פתאום. בשקט, מתחת לשולחן, אתה שולף סלולארי ומחייג.
"חכי רגע," היא אומרת. "יש לי ממתינה. הלו?"
"שלום," אתה אומר אל המכשיר, "זה אלברט איינשטיין. קבענו לדייט היום?"
"מה?" היא אומרת. היא מביטה במכשיר, לא בך.
"דייט, היום בערב, בערך עכשיו? זוכרת? אני פה מולך?"
"דייט?" היא אומרת, עדיין בוהה במכשיר, "אבל אתה בטלפון…"
"בדיוק," אתה אומר. "ובעניין הדייט – נראה לי שאני נאלץ לבטל. את פשוט לא שווה את זה."
ואז אתה קם, והולך.

"כולם מדברים על שלום", הוא אמר. אבל כמה מהם גם מקשיבים?

*

הטור הזה נכתב מזמן, ורק היום גיליתי אותו, בטעות, בזמן שחיפשתי משהו אחר. מעניין מה יהיה הדבר הבא שאמצא.