לא יאמן, אבל היום ק' ואני חוגגים שבע שנים ביחד.
הרי לכם מדע בדיוני.

אתמול הפכנו את הסלון לסט צילומים. הסיבה: קליפ לשיר הנושא של הסרט "לב של אבן", בכיכובי (הקליפ, לא הסרט. כפי שאמרתי לבמאי (הסרט, לא הקליפ), "אתה יודע מה חסר לך כאן? מפלצות, זה מה שחסר לך!"). איך עשינו זאת? העפנו החוצה ספה אחת ואת כל הכביסה המלוכלכת, ובמקומם שמנו עמודי תאורה, חצובות, מצלמות, כבלי חשמל ושאר מיני תרגימא, וכיסינו קיר אחד בבד ירוק שנקנה במיוחד. ירוק, ירוק, ירוק, כמה ירוק ראיתי אתמול. הו.
על כל פנים, עיצוב הפנים החדש לא שימח את ק' כלל. לא העזתי לגלות לה שהייתי שמח להשאיר את הסלון במצבו זה. הו לא. סידרנו אותו כמו ילדים טובים. למעשה, לאחר שסיימנו הוא היה מסודר יותר מאשר לפני שהתחלנו. אני מרגיש מרומה.

כל שנותר לי לעשות, עד שהקליפ יערך ויושלם (יקח קצת זמן), הוא להוסיף כאן כמה תמונות למזכרת:

מסך ירוק

עור ירוק

למי קראת "זומבי"?!

למי? אל תענה לי. אל תענה לי, אמרתי!

הפכתי את כל הבית בחיפושי אחר זוג המכנסיים החביב עלי. בדקתי בכל המקומות הצפויים: מתחת לספה, במקרר ובארון החשמל. כלום. ק', שנכנסה הביתה באמצע החיפוש, מצאה אותי במצב רוח עכור, בעודי נובר בכעס בתכולתו של עציץ המחמד המת שלנו ומפזר חול מתוכו על פני כל הסלון.
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
"איפה המכנסיים שלי? אלה שאני אוהב?"
"אתה אוהב את כל זוגות המכנסיים שלך," אמרה ק'.
"את השחורים אני אוהב במיוחד."
"כל זוגות המכנסיים שלך שחורים," אמרה ק'.
"את הגוון המיוחד הזה של שחור אני אוהב במיוחד."
"אתה עיוור גוונים," אמרה ק'.
"אני רוצה את המכנסיים שלי! מיד!"
"אי אפשר," אמרה ק', וחשד נורא עלה בי.
"לא!" אמרתי. "את לא…"
"כן," אמרה ק' בשלווה. "זרקתי אותם."
"מה?!"
"יש לך מספיק זוגות מכנסיים אחרים. אלה כבר היו ישנים מדי."
"אבל אני אוהב את הישנים במיוחד!"
"אבל אני לא," פסקה ק'.
"אני לא מאמין," אמרתי, דמעות זולגות מעיני. "המכנסיים שלי! הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו!"
"מי לא נפרדו?" שאלה ק'.
"המכנסיים," אמרתי. "מכנס ימין ומכנס שמאל. בחייהם ובמותם…"
"דוקא כן נפרדו," אמרה ק'.
"מה?!"
"רציתי להבטיח שלא תוכל להוציא אותם מהזבל וללבוש אותם, כמו שעשית בפעם הקודמת," אמרה ק', "אז הפרדתי אותם. זהו."
"אני לא מאמין," בכיתי. "אין יכולת לעשות דבר כזה? איך?"
"והנה המכנסיים החדשים שלך," אמרה ק', ושלפה מתיקה זוג קצרצרים אדומים בוהקים, עם סמיילי צהוב מאחורה.
"אלוהים אדירים," אמרתי, והתעלפתי בו במקום.

ואז התעוררתי.

(ק': "שוב חלמת על מכנסיים? אתה לא יכול לחלום לפעמים על בחורות ערומות, לשם שינוי?")

היום, בטקס חגיגי בו השתתפו הח"מ, מברג פיליפס, פנס כיס, שני ארונות ציוד ובערך גזיליון כבלים שונים, פינה מחשב האולפן הותיק ושבע הקרבות את מקומו לטובת המק החדש. הנה, כאזהרה לדורות הבאים, תמונה של כמחצית מהכבלים שהוצאו משירות בעקבות המחשב הישן:

את שאר הכבלים אי אפשר להוציא בלי להזיז (קרי - לפרק) את שולחן העבודה. ככל הנראה זה יקרה רק אם אי פעם נעבור דירה. עד אז ודאי יהיו שם ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים. כבר כעת אני יכול לזהות שכבה פרה-מגברית תחתונה (כבלים פשוטים וזולים, במקור בצבעים עליזים), שכבה קדם-מגברית מאוחרת (כבלי סאונד איכותיים לשעבר, אכולים בשיני הזמן) ושכבה פוסט-ספרתית (כבלים אופטיים למידע דיגיטלי, אכולים בשיני שלי).
כמה רומנטי!

אתר האולפן שלי, תחנת החלל ניר, זכה לעיצוב חדש וכמעט מרענן.

אתר הפאנקפלה, כנ"ל.

והיום קיבלתי את המק החדש. ואאאאאאה!

ק' נקעה את קרסולה, וכעת כל הבית מריח מבצל.
ככה זה, כשתרופות סבתא הן דרך חיים.

בילינו שלושה ימים בפריס, בהם התארחנו בדירתה הפריסאית להפליא (ע"ע "קטנה על דוד ניר בשתי מידות אבל חמודה מאד") של ידידה, וק' ביקשה שאצלם את הנוף מהחלון אז ארגנתי פנורמה. ביקרנו בלובר, שם פגשתי את ישו 25 פעמים, וגם את הספה של נפולאון, וק' התאהבה בשולחן האוכל שלו (כ-50 מסובים) וביקשה אחד כזה לסלון, מה שכמעט השכיח ממני את העובדה ששכחתי את המצלמה ולא יכולתי לצלם שום פנורמה. בדרך לנוטר-דם, הכריזה ק' על חשקה העז לגרגוילים והפריעה לי לצלם פנורמה. כשעמדנו בתור עוד הספקתי איכשהו לצלם פנורמה (אנכית!), ובפנים, בעוד ק' מתפעלת ממיסת יום א' ומהתפאורה, נגמרו הסוללות של המצלמה ונאלצתי להשתמש בטלפון סלולרי עלוב כדי לצלם עוד פנורמה. לאחר הביקור המתבקש במגדל אייפל (לא טרחנו לעמוד בתור ולטפס למעלה), שוטטנו כה וכה וכמעט לא הספקתי לצלם שום פנורמה. היינו בעוד המון מקומות ועשינו המון דברים, אבל אין שום סיבה לדון בהם, כי הם לא צולמו בפנורמה.

מהנדס/בוגר מדעי המחשב/דוקטור יקר,
חטיבת הטכנולוגיות/התשתיות/המחשוב של חברת X מעוניינת בך! מדובר בהזדמנות חד-פעמית לעסוק בעבודה מרתקת ומאתגרת בחזית הטכנולוגיה, במערכת ההפעלה [הכנס סוג של Unix כאן]. החברה ממוקמת בפארק התעשיה המפואר Z ביהוד/כפר-סבא/רעננה/נתניה/לוד/באר-שבע. קורות החיים שלך שברשותנו נמצאו מתאימים…

חברת X/חברת השמה יקרה,
אני מודה לכם על ההזמנה. לצערי אני נאלץ לוותר על ההזדמנות החד פעמית לעסוק בעבודה מרתקת ומאתגרת בחזית הטכנולוגיה, כיוון שאני שקוע עד צוואר בעבודה משעממת וקלה באחוריה. דבר זה ניתן להסיק בקלות מן העובדה שטופס קורות החיים שלי שבידיכם יחגוג בקרוב את יום הולדתו השלישי. כמו כן הריני להביע את סלידתי הכללית מעבודות מאתגרות ומכל קשר שהוא עם מה שקרוי בימינו "חזית הטכנולוגיה", שמשמעותו האמיתית נוטה להיות "בלבול מוח בעל ראשי תיבות מפוצצים" או "עלבון לאינטליגנציה של הצרכנים וחרבון לשעות העבודה של המתכנתים", מה עוד שבאתר האינטרנט שלכם ניתן להבחין בבירור בעובדה שגם אם אתם נמצאים בחזיתו של דבר מה, הרי שאותו דבר אינו טכנולוגיה דווקא (וחוץ מזה הוא לא תואם לפיירפוקס, ובמלה Technology יש רק g אחת). מעבר לכך, עיון קל בקורות החיים החיים שלי שברשותכם היה מגלה לכם שאינני מהנדס/בוגר מדעי המחשב/דוקטור יקר, שאינני מוכן לעבוד בשום פנים ואופן בשום חורבת הייטק מחוץ לתל אביב. ושגם אל מול כיתת היורים לא אהיה מוכן לתכנת במערכות הפעלה מסוג [הכנס סוג של Unix כאן]. שתי העובדות האחרונות מוחבאות בצניעות בתוך קורות החיים שברשותכם, בראש הדף, באותיות של קידוש Times New Roman, בגודל 22, מודגשות, מוטות ובעלות קו תחתי, לאמור: "מעוניין בעבודה בגבולות העיר תל אביב בלבד ובמערכת ההפעלה Windows-XP בלבד." על מנת לעזור למתקשים, הכתובת הנ"ל מופיעה שוב גם בסוף קורות החיים. ולמי שעדיין לא הבין: כשאני כותב "בלבד", כוונתי אינה "אבל לא רק" או "אבל אפשר לשכנע אותי" או "אבל לא אכפת לי באמת". מאנשיה של חברה המתיימרת להמצא ב"חזית הטכנולוגיה" הייתי מצפה לרמה טובה יותר של הבנת הנקרא.
לסיכום: קורות החיים שלי לא נמצאו מתאימים, ואתגרים זה פופטיץ.

בכבוד רב,

[הכנס שם של מתכנת שפוי כאן]

ה"בלוג" של עובדי ההיי-טק של השב"כ מזכיר לי ראיון עבודה מלפני כמה שנים. המראיינים: אנשי גוף שושואיסטי זה או אחר ("משרד רה"מ", "שירותי הבטחון" או משהו דומה). המרואיין: עבדכם.

שושו: שלום.
עבדכם: שלום.
ש': ספר לנו קצת על עצמך.
ע': יש לכם אינטרנט במשרד?
ש': מה?
ע': אינטרנט. במשרד.
ש': כן, יש. יש לנו עמדת אינטרנט.
ע': מה?
ש': עמדת אינטרנט. אתה יכול ללכת אליה מתי שאתה רוצה ולגלוש.
ע': ביי. (קם ויוצא)

בקיצור, איש היי-טק שמוכן לעבוד בתנאים שמציעים שירותי הבטחון חייב להיות… איך לומר זאת… לא חכם במיוחד. או פטריוט, שזה בערך אותו דבר. או נואש.
מסכנים.

הבוקר ביקרתי אסל רופא הסיניים. עסו לי סתימה. הפה מרגיס קסת מסונה. מקווה סהכל יהיה בסדר.