נ. יניב (5) וג. יניב (2) בהופעת בכורה. קבלו אותם!

בחנות משקאות התעכבתי זמן מה,
כי חשבתי לקנות שם דבר,
למשל וויסקי טוב, אלכוהול על רמה,
שיוציא אותי סוּפּר-גברבר.
או אולי מעט רוּם, זה נוזל אצילי,
מקומו בהיסטוריה מובטח,
בקריאות הו הו הו! היי הו סילבר! אצלי,
גבורתו כמטח של תותח.
ומה על הקונייאק, נושא הדגלים,
של כל בית אצולה מלובב?
או אולי ג'ין וורמוט של רב-מרגלים,
מנוער אבל לא מעורבב?
אך יצאתי משם בלי בקבוק בידי,
כי הבנתי שאין זה חכם,
וליתר דיוק שחשקתי בלי-די,
בשתיית ספל של שוקו חם.

*

(ובזאת אני חוגג את קריאתו של "מוסקבה פטושקי", על כל תופעות הלוואי המתבקשות, וגם את בקבוק הוישניאק שקיבלתי במתנה מצדיק כתמר יפרח וישגה וישתה ויהנה במאד מאד, ויהי ערב ויהי בוקר.)

"כולם מדברים על שלום", שר מי ששר, וצדק בשתי מילים מתוך ארבע. כולם – אבל כולם – מדברים. והרבה. על מה? מאומה. עם מי? עם כל אחד פרט לך.

למשל –
בוקר בהיר אחד אתה מגלה שכלי רכבך גיבש לעצמו דיעות פוליטיות מוצקות במהלך הלילה, וכעת הוא סרבן. כיוון שאתה חייב להגיע למקום זה או אחר על מנת להתפרנס, אתה מהדס ברוגז אל הכביש הקרוב ומנסה למשוך את תשומת לב אחד מנהגי המוניות החולפות באמצעות נפנוף בכמה מאברי גופך המושכים – או לפחות הבולטים – יותר. לבסוף עוצרת לידך מונית חדשה, נקיה, ממוזגת ונעימה, ואשר מתוכה, למרבה השמחה, לא בוקעת מוזיקה מזרחית בקולי קולות. אתה נכנס פנימה ואומר, נניח, "קח אותי לעזריאלי, בבקשה."
"לא נכון," אומר הנהג בקול ומתחיל לנסוע.
"בהחלט נכון," אתה אומר, מופתע משהו. "עזריאלי, תודה."
"שטויות," שואג הנהג. "אין לך מושג."
אתה מביט בו ומגלה כי הוא לא מביט בך. במבט שני אתה מגלה את החוט המשתלשל לו מאוזנו, ואתה מתחיל לחשוד כי למעשה הערותיו אינן נוגעות לך כלל וכלל, וכך גם חוט מחשבתו. כיוון הנסיעה של המונית מאשש השערה זו, היות והוא לא השתנה מאז תחילתה. אתה פונה אל הנהג הרותח והמבעבע ומבקש ממנו בנימוס, שוב, להביא אותך לעזריאלי. הוא מחזיר לך בכמה הערות סרקסטיות וקולניות אשר, כך אתה מבין כעת, לא נועדו לך כלל, ובנפנוף יד לאמור "אל תפריע לי כשאני מדבר בסלולארי, נודניק."
בשלב זה אתה נלחץ מעט, כיוון שלפי חישוביך העדכניים המשך הנסיעה בכיוון עליו התקבע הנהג יביא אותך במהרה לרצועת עזה. כל נסיון למשוך את תשומת לבו באמצעים קונוונציונאליים נדון לכשלון, ועל כן אתה פותח את לועך לרווחה ומתחיל לשיר בקול זוועות קטעים נבחרים מתוך האופרה "נישואי פיגארו".
וכך אתה מוצא את עצמך נטוש בדרום תל אביב, ללא מונית, ללא מיזוג וללא מושג מה עושים הלאה. הנהג אפילו לא טורח לקלל אותך על כך שסירבת לשלם לו. הוא עסוק מדי. הוא מדבר בסלולארי.

או למשל –
אתה חוזר הביתה לאחר יום עבודה ומגלה כי המקרר שלך, נניח, נפח את נשמתו. אתה יודע שהטכנאי זמין עשרים וארבע שעות ביממה במכשירו הנייד, ועל כן אתה מברך על ההמצאה הנהדרת ועל פלאי הטכנולוגיה בשירות אורח החיים המודרני בכלל וארוחת הערב שלך בפרט, ומחייג אליו. תוך שעות ספורות הוא מגיע לביתך. עד כאן – שירות ללא פשרות.
אתה מוביל אותו אחר כבוד אל גוויית המכשיר ונשאר להתבונן, סקרן לראות מה יעשה בעל המקצוע המיומן. ואכן מיד שולף הנ"ל באופן מקצועי ומיומן ביותר פריט זה או אחר מתוך ארגז הכלים שלו, מגיש אותו אל אוזנו ואומר, "הלו, חזי, ת'שומע, אני תקוע פה עם איזה אמקור באבן גבירול, וציפי לא קיבלה את החשבונית. תעשה לי טובה, תעביר את זה בדרך הביתה."
בסדר, אתה אומר לעצמך. זה מחירו של שירות נאמן וזמין בכל עת. האיש נאלץ לנהל את עסקיו בדרכים, דבר לא פשוט. על כן אתה ממתין בסבלנות ומאזין להמשך השיחה העסקית החשובה: "לא, מה פתאום? תשים X בטופס, גבר, מכבי לא הולכים לנצח בחיים." לאחר מכן אתה שותף שלא מרצונך לעוד כמה הערכות משכילות לגבי הצפוי במגרשים בסוף השבוע הקרוב, לויכוח ער על מזג האויר הצפוי במגרשים הנ"ל, וכן לדעתו האישית, המקצועית והמיומנת של הטכנאי על ממשלת ישראל הנוכחית ועל כמה מאלה שקדמו לה.
אתה מנסה לרמוז לו שלמרות ההפרש הניכר ביכולותיכם הטכניות, אתה בטוח כמעט לחלוטין שכדי לתקן מקרר חייבים לגעת בו ולו פעם אחת, או לפחות להביט בו מעט. הוא, בתגובה, מנסה לרמוז לך שאתה פוגע בחופש הביטוי שלו ובזכותו לחיות את חייו לפי ראות עיניו.
בשלב זה פוקעת סבלנותך ואתה מדליק את מערכת הסטראו, שם דיסק של ואגנר במלוא העוצמה, ומתייצב אל מול הטכנאי בידיים שלובות ובפרצופך המאיים ביותר לאמור, אם נדמה לך שהגרמני הזה עוכר ישראל, סימן שעוד לא פגשת אותי במצב רוח רע.
רבע שעה לאחר מכן המקרר כבר תקין, הטכנאי הולך לדרכו אבל וחפוי ראש, ואף אחד משכניך לא מדבר אתך עד היום.

או למשל –
בליינד-דייט. לבוש במיטב מחלצותיך אתה מתייצב בבית הקפה המיועד בשעה המיועדת, ובחירת לבך המיועדת כבר ישובה ליד השולחן ונראית, לשמחתך, כמו מיליון דולר המיועדים לשובב את נפשך ואולי גם כמה מחלקי גופך האחרים. חמוש בחיוכך הטוב ביותר, אתה ניגש אליה, מתיישב ואומר, "שלום, אני…"
גלינג! גלינג!
"הלו?" אומרת המיועדת אל תוך מתקן בו לא הבחנת קודם, כיוון שהוא מוסווה היטב אל תוך תסרוקתה, וחוט משתלשל ממנו אל סלולארי קטן ואופנתי המונח על השולחן. "אה, מה העניינים? באמת? לא, אצלי הכל בסדר."
אתה מחייך אליה בסלחנות. בכל זאת, לא ממש מכירים, ואולי השיחה חשובה.
אני בדיוק בדייט," היא אומרת, "עם… עם איך קוראים לו, נו…"
אכן חשובה, השיחה, ומאד אינפורמטיבית, ואתה מחליט לשתף פעולה בהתאם. "אלברט איינשטיין," אתה אומר.
"אלברט, זהו," היא אומרת, ומסמנת לך בידה לאמור – אנא המתן ותיענה לפי התור. "ומה קורה איתך, נשמה? לא! בחייך? זה מה שהוא אמר? איזה דפוק! אני תמיד אמרתי לך…" וכך זה נמשך ונמשך ונמשך.
אך הפעם אתה כבר מוכן. אתה יודע בדיוק מה אפשר וצריך לעשות כדי לזכות בתשומת לבה. לא אופרה, לא מוסיקה, לא שום הפגנה אליטיסטית של חינוך קלאסי. מה פתאום. בשקט, מתחת לשולחן, אתה שולף סלולארי ומחייג.
"חכי רגע," היא אומרת. "יש לי ממתינה. הלו?"
"שלום," אתה אומר אל המכשיר, "זה אלברט איינשטיין. קבענו לדייט היום?"
"מה?" היא אומרת. היא מביטה במכשיר, לא בך.
"דייט, היום בערב, בערך עכשיו? זוכרת? אני פה מולך?"
"דייט?" היא אומרת, עדיין בוהה במכשיר, "אבל אתה בטלפון…"
"בדיוק," אתה אומר. "ובעניין הדייט – נראה לי שאני נאלץ לבטל. את פשוט לא שווה את זה."
ואז אתה קם, והולך.

"כולם מדברים על שלום", הוא אמר. אבל כמה מהם גם מקשיבים?

*

הטור הזה נכתב מזמן, ורק היום גיליתי אותו, בטעות, בזמן שחיפשתי משהו אחר. מעניין מה יהיה הדבר הבא שאמצא.

עוד לא החלטתי איך אקרא לו. הדיונים בעיצומם.

1. יגעת ומצאת

מקור מוסמך ויודע דבר לחש על אוזנו של הדוד ניר שאפשר למצוא בסופר קרעפלאך קפואים. בתחילה סרב הדוד להאמין בכך, ולראיה הביא את העובדה שלא הצליח למצוא ולו רמז לקיומם של כאלה במקפיא הגדול שממנו הוא מביא הביתה מפעם לפעם מעדנים כגון 1 שקית שעועית ירוקה קפואה, 1 שקית תערובת למוקפץ קפואה, 1 שקית שניצל מעובד ומגעיל קפוא להכנה במיקרו ו-1 כאב בטן לאחר שאכל את כל זה. אך למרות כל זאת המקור המשיך בשלו: יש קרעפלאך קפואים, הם קיימים, לא אגדה רעי, לא אגדה, אם תרצו. ויום אחד רצה הדוד ניר, רצה במאד מאד, חשק והשתוקק אפילו, ומילאו כיסוני הבצק את מחשבתו ולא הרפו, והפכו על פניהם את חייו ואת חיי הסובבים אותו. מיד עם תום יום העבודה זינק הדוד על אופנועו ויחד רכבו במהומה ובקול שאון אל הסופר, פתחו את המקפיא הגדול (ובכן, לא, האופנוע לא פתח את המקפיא הגדול – השומר בכניסה סירב להכניס אותו פנימה והוא נשאר לעמוד בחוץ, נעלב) והפכו אותו על פיו. כלומר, הפך. הדוד. ועבר על כל שקית ושקית של 1 שעועית ירוקה קפואה ו-1 תערובת למוקפץ ו-1 נגיסי משהו-זה-או-אחר ו-1 אולקוס, ומיין וחיפש ולא מצא דבר. בימים כתיקונם היה בכך כדי לייאש את הדוד ולשלחו הביתה בלי לקנות שום דבר למעט 1 שקית אדממה ו-1 טבעות בצל להכנה במיקרו, אך הפעם היה חשקו גדול מדי. במקום זאת, הוא שלח יד ארוכה ותפס את אחד מהעובדים במקום בצווארונו, והבהיר לו בנעימות את חשקו הגדול, לאמור: "קרעפלאך!"
"מה?" אמר העובד וניסה לשוא לשחרר את צווארו מעניבת התליין.
"קרעפלאך!"
"אני… אה… תראה…"
"קרעפלאך!"
"הנה, שם!" חרחר העובד בכוחותיו האחרונים, והצביע אל המקום היחיד שבו מעולם לא עלה בדעתו של הדוד לחפש – המקרר השני.
"תודה," אמר הדוד, שמט את העובד – שעוד הספיק למלמל בקול ענות חלושה "הצילו!" – וניגש באון אל המקרר השני, שבחלקה השמאלי של חזיתו הוצגו לראווה מיני מאפה ושאר שעשועים, ובחלקה הימני – הו, הארץ המובטחת! – קרעפלאך, כיסונים נאים לכל דורש, כל דכפין יתי ויקנה. כרע הדוד על ברכיו בהכרת תודה, ומיד נגח ראשו בידית דלתו של המקרר, ועל כן, כשהגיע הביתה סוף סוף עם הקרעפלאך הנכספים בחיקו, כבר היה מטושטש מעט.
זה לא היה זמן טוב לגלות שאי אפשר להכין קרעפלאך במיקרו.

2. מים רבים

וזאת יש לדעת: מזה שנים רבות יש לדוד פטור חמור וגורף מכל פעילות הכרוכה במטבח. בכל פעם שפגש מכר חדש ויודע בישול, או חברה חדשה, היה העניין מתנהל בתבנית קבועה וידועה מראש:
היום הראשון: "אתה רק אומר שאתה לא יודע לבשל. זה כי אף אחד לא לימד אותך. אני אלמד אותך, ותראה שזה קל!"
היום השני: "טוב, אתה סתם עושה את עצמך, נכון?"
היום השלישי: "צא מהמטבח שלי! החוצה! ותישאר בחוץ, אני כבר אכין הכל לבד!"
והנה כעת, בהיותו נתון במצוקת חשקו האיום לקרעפלאך, נאלץ הדוד להתעלם מנסיון העבר המר ולהכנס אל גוב האריות והסירים, חמוש בשקית כיסונים קפואים ותו לא.
ההתחלה היתה מבטיחה: הוא הצליח למצוא סיר, לנקותו, למלאו במים ולהניחו על הכיריים בלי לגרום שום נזק גדול יותר משתי כוסות שבורות ושפריץ קטן מהכיור אל הרצפה. לאחר מכן בילה כמה דקות מענגות בנסיון להדליק את האש, לפני שהבין שצריך לפתוח את ברז הגז שעל הצינור. עשר דקות לאחר מכן, כשהמים עדיין סירבו לרתוח, הוא החליט להתחכם ולהשתמש בקומקום החשמלי. כיוון שכך, הלך ושפך את רוב המים שבסיר לכיור, וכך גילה שהם דוקא היו די קרובים לרתיחה והתרוצץ כמשוגע כל פני כל המטבח עד שמצא קרח לשים על כף ידו הימנית. כשרתחו המים שבקומקום, מזג אותם אל הסיר ומיד השתבח בכך ששכח את הקרח מחוץ למקפיא, כיוון שנזקק לו בכף ידו השמאלית. כשהופיעו הבועות המיוחלות במים, פתח בחגיגיות את אריזת הקרעפלאך ושפך את תוכנה אל תוך הסיר ללא כל נזק פרט למעט קרח על הראש והחזה. יגע ומרוצה, קרא הדוד שוב את הוראות ההכנה שעל האריזה וגילה שצריך להמתין שמונה דקות לכיסונים שיתבשלו ולאחר מכן לסנן אותם. הוראה זו האחרונה לא היתה מובנת לו, וכיוון שכך יצא מהמטבח והלך אל המחשב, מתוך מחשבה ששמונה דקות יספיקו לו לגלות מה פירוש אותו סינון ולמה זה טוב ואיך עושים את זה.
שעתיים לאחר מכן, כשחילצו אותו מתוך הבניין הבוער, אמר בשלווה למפקד הכבאים, "אני חושב שהבנתי איך זה עובד! צריך לקחת מסננת ו…" ואז סטר הגונדר העצבני על לחיו והוא התעורר, עדיין אל מול המחשב, וזכר החלום עוד טרי בראשו, פרט לעניין הסינון, שהיה כה ברור וכעת לא נותר ממנו דבר למעט זכרון עמום.
חזר, אם כן, אל המטבח, כיבה את הלהבה שבכיריים, וגם את האש שאחזה במגבת המטבח, והביט בסיר. הקרעפלאך צפו בו, ענוגים, ממתינים.
מטעמי חסכון במקום וזמן, שלא לדבר על עגמת נפשו של הקורא, נוותר כעת על העסק המצער והמיותר של דיג הקרעפלאך, אחד אחד, מתוך הסיר. נסתפק רק באמירה שהיתה זו, ללא ספק, ארוחת הערב הממושכת ביותר שאכל הדוד בחייו.

3. פסוקו של יום

סיכום התוצאות: 1 בטן מלאה להתפקע, 4 תחבושות קרח על איברים שונים, 3 ליטר מים על רצפת המטבח, 5 כלי מטבח שבורים, 1 מגבת שרופה, 1 מקפיא שהושאר פתוח בטעות ובכך חיסל 1 שקית אצבעות-תירס, 1 שקית נגיסי-גבינה ו-1 חשבון החשמל של הדוד, 1 חיוך ענק על פרצופו של הדוד והחלטתו האמיצה לאכול קרעפלאך גם מחר.

- סוף -

א.
האזרח נ' ניגש אל המקרר, פותח אותו ומוצא קציצות. הוא מופתע מאד, כיוון שאינו זוכר מי הביא לו קציצות ומתי, ולמעשה לא ציפה למצוא במקרר דבר מלבד בקבוק מים וחרדל דיז'ון. אכן, תעלומה. עם זאת, הדבר לא מפריע לו לאכול את הקציצות עד האחרונה וללקות, זמן לא רב לאחר מכן, בצרבת.

ב.
האזרח נ' ניגש אל המקרר בחשד, לאחר שהבחין בריח מוזר הבוקע מתוכו, פותח אותו ומוצא קציצות. הוא מופתע מאד, כיוון שהיה בטוח שהריח שניצל, ולמעשה לא ציפה למצוא במקרר דבר מלבדו, למעט, אולי, בקבוק מים וחרדל דיז'ון. כל זה לא מפריע לו לאכול את הקציצות עד האחרונה וללקות, זמן לא רב לאחר מכן, בצרבת.

ג.
האזרח נ', למוד סבל, ניגש אל המקרר. הוא יודע שימצא בפנים קציצות. הוא לא יודע מהיכן באו, אבל לא אכפת לו. הוא כבר השלים עם גורלו, קציצות במקרר, בקבוק מים וחרדל דיז'ון. הוא יודע מה ריחן של הקציצות, מה טעמן, ומהן תוצאותיה המדויקות של צריכתן הבלתי מרוסנת. הוא מחייך לעצמו, בידיעה שהפעם הכל יהיה שונה, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, טעויות העבר לא יחזרו על עצמן, וכולם יחיו באושר ועושר עד עצם היום ההוא.
כל זה לא מפריע לו לאכול את הקציצות עד האחרונה וללקות, זמן לא רב לאחר מכן, בצרבת.

ויהי היום, ויאמר עלם אחד לאמו, הציליני נא, כי פשו הבגדים המלוכלכים במעוני, מלאה הרצפה גרביים ותחתונים, ושלושה חודשים לא באה כביסה נקיה אל חיקי, וחברה אין לי. ותאמר אמו, אולי הגיע הזמן שתלמד לכבס בעצמך, עצלן. ויען, מה פתאום? ותאמר, די, אתה כבר ילד גדול, לך למכבסה.
ויתעצב העלם אל לבו, ויבך, וינשרו דמעותיו על חולצת טריקו אקסטרה-לארג', ויחרצו שבילים בטינופתה, ולא הועיל הדבר לנקותה במאומה. ואף זאת, שאף אחת לא באה לשמע בכיו, וישאר תקוע באשר הוא וכביסתו בעינה עומדת.
ויהי ערב ויהי בוקר ותגמול החלטה בלב העלם הרך, הנני ואלך אל מכבסת האוטומט הקרובה, וכך אפתור הבעיה ואולי אף אפגוש עלמת חמד, ויהיה הדבר נחמד במאד מאד, ואולי היא אף תדאג לכביסתי בעתיד. ויאזור כוחו ויאסוף הבגדים מכל רחבי הדירה, ויגנח וירטון ויאנח, וכל העם רואים את הקולות, ומשך המלאכה הזו כל היום כולו, ויצטערו השכנים צער רב ויאמרו תשתוק כבר, מנוול.
ובתום כל המעשה האדיר הזה, וירם העלם שק הכביסה העצום על גבו, ויפסע אל אוטומט הכביסה אשר ברחוב. ובעת כניסתו שמה, ויבחן בריבה נאה אחת, המניחה כביסתה מעדנות באחת המכונות. וימלא העלם עוז ועזוז למראה הזה, וישכל שרירי זרועותיו, ויקשח שרירי פניו, וינפח חזהו, ויצעד קוממיות פנימה. וינף שק כביסתו ברוב רושם, ויכניסנה בתנועות בוטחות, מעשה אמן, אל תוך המכונה הקרובה. ותפן הריבה להביט בו, ויעל חיוך קל על שפתיה. ויאמר העלם לעצמו, זה עובד! ויכנס הבגדים ביתר שאת, ויסגור את דלת המכונה בתנועה גברית ובוטחת. ויחפש בזוית עינו את הוראות ההפעלה, שכן מעולם לא בא בקרב מכונות הכביסה. ויקרא ההוראות, ויצחק בלבו כְּשרָה בשעתה, כי פשוטות היו, ואין בהן אלא מעט ממון ואבקת כביסה ומרכך. והממון נמצא בכיסו, ואבקה ומרכך קנה ללא קושי, ויבוא אל המכונה להכניס בה כל אלה, והריבה עדיין מביטה בו בעניין. ויכנס הממון פנימה, ויתור אחר המקום בו יוכנסו המרכך והאבקה, אך לשוא. ויחפש העלם שום, ויתור את כל גוף המכונה, ולא נמצא מקום כזה. ונבוך העלם מאד מאד, ולא ידע את אשר יעשה, והריבה מביטה בו ומחייכת.
ויעצור העלם על מקומו, ומבטו חסר העוז אשר היה בו קודם, וביאושו תלה מבט בריבה ההיא, אשר ביקש להרשימה. ותחייך הריבה עוד ותאמר, בחורצ'יק, מכונת הכביסה בכלל נמצאת בצד השני, הכנסת את הכביסה המלוכלכת שלך למייבש. ותצחקק לעצמה, ותאסוף את כביסתה ותלך.
ויאלם העלם דום, ויוותר נטוע על מקומו עוד עת ארוכה. ועודו מתאושש, ויבחן בריבה אחרת השמה פעמיה אל אוטומט הכביסה. ויזנק אל המייבש, ויוצא כביסתו ביד בוטחת ויעבירנה אל המכונה הנכונה, וישרג שריריו וינפח חזהו, ותתעלם הריבה מכל זה ותעשה כביסתה בשקט, ובלי לזכות את העלם ולו במבט. וימתן העלם כל עת פעולת המכונה, אך לשוא, וישתעמם במאד מאד, ותסיים הריבה השניה מעשיה ותלך אף היא, ויוותר העלם לבדו וכביסתו בידו. ויאסוף בגדיו הנקיים וילך משם, ממורמר במאד מאד.

ויהי ערב ויהי בוקר, ויפן העלם ויקנה מכונת כביסה לביתו, וריבות יחפש במקום אחר, ובא לציון גואל.

מעשה דמיוני שגרעינו אמת

עוד בטרם יצאה חמה מנרתיקה, כבר עלו בבית צליליו וריחו של העוף. בתחילה היתה זו דלתו העקשנית של המקפיא שסירבה להפתח ואז סירבה להסגר כהלכה, ולאחר מכן תקתוקו חסר הרחמים של מצית התנור, ואז ניחוחות בצל ושום, ולבסוף אותו תמהיל שאין לטעות בו, המבשר על ביאתו הקרבה של משיח-בן-עוף הנתון במקומו הראוי, בלב מרבד תפוחי אדמה וירקות וצמחי תבלין ושאר מיני תרגימא. לאורה וריחה של בשורה זו של גאולה, הקורן אלפי מונים יותר מאור השמש סתם, קם הזקן ממרבץ לילו, חרחר קלות בינו לבינו והידס בכבדות אל עבר המטבח, שם מצא את זוגתו עמלה וטורחת על הציר, ומערוך גדול בידה. ניגש אל הסיר לבחון את תוכנו, מעשה שגרה, ומיד ניתך המערוך על פרק ידו ונקעו ממקומו.
"וזאת ללמדך מה שכרה של טמינת ידך בצלחת," אמרה זוגתו. "הרי עוף זה עשוי על פי מתכון עתיק יומין, ומכיל בתוכו גם שזיפין, ואינך נוגע בו ולו כמלוא הנימה עד בוא הערב, שאז אנו הולכים לארוחת החג אצל הדוד האשֶק."
גנח הזקן, לפת בשמאלו את ימינו הפגועה ונעץ בזוגתו מבט מעורר רחמים.
"בל תעלה בדעתך מחשבת העוועים, כאילו תוכל לטעום מהעוף בהסתר," אמרה זו. "ספירת מלאי ערכתי, וידוע לי מספרם המדוקדק של כל פולקע וכנף, כל שזיף ותפוד. דמך בראשך אם יחסר ולו אחד מהם! וממילא, אם תאכל כעת יאבד תיאבונך ובבוא הערב לא תוכל לאכול מאומה. וכעת אני הולכת למספרה. שלום!"
אמרה ויצאה את הבית, ונותר הזקן לבדו, הוא והעוף.

כיוון שלא נותרה ברירה בידו, חזר הזקן למיטתו, לקח ספר מעם השידה והחל לקרוא. היו אלה קורותיו של הנסיך פרנץ פרדיננד, אשר בגבורה רבה משל באנשי חצרו, שרבים היו מספור, וסוסים לו לתפארת, וקרבות כבירים שנוהלו, ומעדנים עלו על שולחנו, מרקים ממרקים שונים, צלי בקר וחזיר ועוף עם שזיפים. מיד השליך הזקן את ספר הפיתויים הצדה ואחז באחר, ובו מעשה בקוסם אשר הפליא קהלו בפלאיו, ניסר עצמו לשניים, ריחף באויר, שלף גמלים מכובעו ושר אריות נבחרות של מוצארט בעודו מכרסם רגלי עוף בשזיפים. הספר השלישי, אותו בחר הזקן בקפידה רבה, היה מבטיח יותר, כיוון שעסק בחייל יתום במלחמת העצמאות, וכל תכליתו להביא את הקורא לידי בכי, כפי שאכן קרה לזקן בעמוד השלישי, שם נזכר הגיבור באמו ובמעדניה, ובפרט בעוף ובשזיפים.
כיוון שכך, אמר הזקן נואש מתחום הספרות, אך לא הצליח לחשוב על אף עיסוק אחר לענות בו, אם מפני שלא נמצא לו כזה ואם מחמת ריחות העדנים הבוקעים מהמטבח, שפשו ומילאו את נחיריו ואת ראשו ואת פיו. לא יכול היה להתגבר עוד על יצרו, וקם ועמד בפתח המטבח והביט בסיר, ותיכן תוכניות מתוכניות שונות על מנת להתגבר על חמתה של זוגתו הצדקת.
אמנם סביר להניח שספְרָה כל פולקע וכנף, אמר לעצמו, אך במה שנוגע לשאר, מן הסתם נקטה לשון הגזמה. ודאי יוכל לטעום תפוד או שניים, אולי אף שזיף, ולא תתגלה הרעה. וממילא לא יקלקלו אלה את תיאבונו הניכר, ואיש לא יוכל לדעת כי חטא לאכול לפני המועד.
ניגש, אם כן, אל הסיר, והֵסיר מכסהו. מיד אפף אותו הריח ביתר שאת, ונגלה לפניו פלא מפלאיו של עולם: רגלי העוף וכרעיו וכנפיו, שרויים ברוטב אדמדם ומוקפים בחומה בצורה של כל מיני ירק ופרי הארץ. שלח הזקן ידו בתרווד, ודג לו תפוד להתכבד בו. וטעם התפוד – גן עדן, ספוג מיצי הפרי ומיני תבלינים מתבלינים שונים, וליחו של העוף, שרוחו עמדה לו והביאתו עד הלום, והגשימה יעודו בעולמנו שלנו ובעולמות עליונים. ולא עמד לו יצרו של הזקן, ועוד בטרם הבין מה מעשהו שלח ידו ושלף לו כרע עסיסי ובלעו ולא הותיר לו זכר בשמים ובארץ, לא כל שכן בסיר. וטרם פגו הדיו של בישום חושים מופלא זה, שמקצתו זכרונות מבית אמא ומקצתו מסורת נסיכי פולניה ורובו טעמה של תרנגולת השרויה ברותחין, וכבר הבין הזקן איזה אסון הביא על עצמו, ונתקף חרדה גמורה.
וזאת יש לדעת, שמנהגו של אותו זקן היה מימים ימימה, לעמוד מול כל צרות החיים ונפתוליהם באמצעות כוחות הנפש הבאים לך אך ורק כתוצאתה של ארוחה טובה, כזו שבושלה ביד אוהבת היודעת מה ערכו של כל ציץ וצמח, ירק ופרי ופקעת, פטריה ותבלין. ודרך אחרת לעמוד בפני מעקשים לא ידע, ולא העלה בדעתו מעולם. לא ארכה השעה, אם כן, והיה הסיר ריק כדי מחציתו, וכרסו של הזקן נתונה היתה בין שיניו, וכל כולו חיל ורעדה.
במר יאושו עלו בדעתו פתרונות מפתרונות שונים. ראשית, שיער שאמנם ספרה זוגתו את כל המצוי בסיר, אך אולי לא טרחה לזכור את מידתו המדויקת של כל מרכיב ומרכיב. כיוון שכך, עמד והחל לחצות לשניים את מתי מעט הבולבוסים הנותרים, ואף את השזיפים חילק, אך אז נוכח לדעת כי אזלו כרעי העוף, שכן את כולם זלל, ואין בנמצא שיטת חלוקה שתהפוך כנף לכרע. שנית, חשב לקנות עוף ולמוזגו אל תוככי הסיר באין רואה, אך ערב חג כבר בא, ובתי הממכר סגורים, וממילא מעולם לא טרח לברר היכן קונים עוף, שלא לדבר על אופן הכנתו. לבסוף נכנע, טרק את מכסה הסיר וזחל בחזרה אל מיטתו, מתוך כוונה שלמה להעמיד פני ישן עד יעבור זעם.
לא חלף זמן רב, והנה נפתחה הדלת ובת הזוג פסעה באון אל תוך הבית, במלוא תפארת תספורתה החדשה. מיד עצרה במקומה ורחרחה את אוירו של המקום. "אכן," אמרה בקול, "הוא אשר חזיתי, הוא שאירע."
הזקן התחפר במיטתו עוד יותר, ועצם עיניו בחוזקה.
"אכלת מהעוף, מילאת כרסך," אמרה, "וכעת אתה מעמיד פני ישן. נאה נאה."
הזקן לא הרהיב להוציא הגה, אף שבת זוגו כלל לא נכנסה לחדר השינה, והיתה עומדת ונושאת דבריה בחדר האורחים דוקא.
"דע לך, כי ברי היה לי מראש הדבר, ברור כשמש עוד בטרם החילותי להכין את ארוחת החג," הוסיפה, "ועל כן ודאי תשמח לשמוע, כי סיר העוף שהותרתי לך, אך פתיון היה. ולארוחת החג אצל דוד האשק הכנתי את המאכל האהוב עליך, צלי עוף בפטריות."
גנח הזקן למשמע כל זאת, כי ידע שביום זה כבר לא יבוא דבר מאכל אל פיו, לא צלי ואף לא פטריה, כי העוף שזלל מילא קיבתו עד להתפקע, ושזיפים רקדו בבני מעיו.
"וכעת, יקירי, קום מרבצך, הוצא את הצלי מהמקרר ושא אותו על כפיך למטה, וניסע אל הדוד ונהנה במאד מאד, ואם תגלה ולו ברמז שמפוטם אתה כחזיר בלול התרנגולות, בוא אבוא אתך חשבון שלא נשמע כמותו בשמים ובארץ."
ובכה הזקן בלבו במאד מאד על מר גורלו, ואחז בצלי וישאוֹ כל הדרך אל הדוד, ודבר מאכל לא בא עוד אל פיו ביום ההוא, וזוגתו אורה ושמחה ועלצה, ושעשעה נפשה בבדיחות וחידודין, ובצלי, ובסלט, ובמאפים ממאפים שונים, וברפרפות וקינוחים, ופירות, ושוקולד, וכל טוב הארץ, שמנה וסולתה ומגדניה. והזקן סכר פיו ולא יאמר דבר, ואך הנהן למשמע דברי זוגתו, ונשבע שבועה נוראה שלא לטעום עוד עוף בשזיפים מעתה ועד עולם.

ובוקר אחד, כעבור ימים רבים, עוד טרם באה שמש בשמים, פשט ריח צלי בפטריות והעיר את הזקן משנתו. וכשהידס בכבדות אל המטבח אמר לעצמו, הפעם אזהר, הפעם כבר לא בעוף בשזיפים עסקינן. ועמד ושמע לאזהרות זוגתו, והקשיב לה קשב רב, ומשעזבה את הבית רוקן את תבנית הצלי עד תומה.
וחוזר חלילה.

- סוף -

איזה כפור, איזה? מונטראול, קנדה, מסוגלת בקלות להגיע לשלושים מעלות על אחוזי לחות שלא היו מביישים את תל אביב (המחשבה הזו מחזיקה מעמד בדיוק עד הרגע שבו יוצאים מנתב"ג). אבל בסופו של דבר מזג האויר נעים רוב הזמן, וממילא מרכז הכנסים ממוזג. ברוכים הבאים לכנס המדע הבדיוני העולמי, 2009.

אין לי כוח לכתוב תילי-תילים של מילים על הכנס, ולכן אסתפק בקצרצרים:

• רני גרף, מו"ל ואושיית מד"ב ישראלית ובינלאומית, מציג אותי בפני כל מה שזז. הדבר הראשון שזז הוא רוברט סילברברג, שתמיד שמח לדבר על פוליטיקה ישראלית.
• אנשי הוצאת הספרים הקנדית ChiZine Publications נותנים לדוד ניר את שני עותקי הכריכה הקשה של The Tel Aviv Dossier המגיעים לו בתוקף תפקידו כאחד המחברים. מיד לאחר מכן הם נאלצים להלחם בו כדי שלא יסחוב את שאר העותקים.
• פאנל על מוסיקה בסרטי מד"ב. פאנליסט 1: אני כאן כי אני חובב מד"ב ואספן מוסיקה של סרטים וקורא מגזינים על מוסיקה של סרטים; פאנליסט 2: אני כאן כי אני מרצה על קולנוע ואוהב מאד מוסיקה של סרטים; פאנליסט נ.: אני מוסיקאי. דממה. הלם. אף אחד לא העלה בדעתו את האפשרות הזו.
• בערב הראשון הדוד ניר שותה חצי פחית בירה וכוס יין לבן. בבוקר שלמחרת - הנגאובר.
• פגישה עם מרי רובינט קוֹואל, ששימשה כעורכת גרפית במגזין Shimmer שבו פורסמו שניים מסיפורי ויצרה איתי קשר לאחר שאהבה אותם. שלושים דקות בשיחה, לאחר שגמרתי לפרוש את תוכניות הכתיבה שלי לעתיד הקרוב:"אז… גם את כותבת?" "כן, אה, השנה אני מועמדת לפרס הוגו." טראח.
• מסיבה לכבוד חמשת הספרים החדשים של ChiZine, בהשתתפות עבדכם, המתבקש להציג את הספר ופותח כך: כדי להבין איך כתבנו את הספר, צריך להכיר את סיפורה של הגולגולת. הבה ואספר לכם על הגולגולת. ועל לביא. הו, כן.
• עדיין במסיבה, מישהי בשם אלן קושנר מחמיאה לי על מופע הסטנד-אפ, ואני מתחיל לקשקש על המוסיקה שלי ושטויות. באמצע הסבר על איזה מושג בסיסי במוסיקה מישהו חובט בי מאחור. "בנאדם, אתה מדבר עם כוכבת רדיו וזמרת!" ארררגג.
• פגישה מקרית עם איזו מישהי שהסתובבה במסיבה. רני גרף: "תכירי, זה ניר, הוא סופר מד"ב ישראלי…" שלושים דקות הרצאת הדוד ניר על פועלו בארץ ובחו"ל, ואז: "נו, אז גם את כותבת?" "אה, כן, זו המסיבה לכבוד צאת הספר שלי." אוך.
• הדוד ניר עובר לתומו ליד דוכן כלשהו, ומיד קופצת מישהו ומחבקת אותו. זו אן ואנדרמיר, העורכת של Weird Tales, שגליון אוקטובר שלו התהדר בסיפור מאת הדוד.
• במהלך טקס ההוגו, רני מוקף בדוד ניר מצד אחד ובסופרת לורה-אן גילמן מהצד השני. הוא מצליח לשכנע את שניהם לכתוב סיפור קצר במהלך הטקס. ניר מסיים את שלו ראשון.
• ואז Weird Tales זוכה בפרס הוגו.
• העורך השני של Weird Tales אומר לי, כשאני בא לברך אותו ביום המחרת, "לא רק אנחנו זכינו בהוגו - גם אתה!" אבל אף אחד לא מוכן לתת לי חלק מהפסל.
• רני גרף: "תכירו, זה ניר, הוא…" נ. יניב: "תכירו, זה רני, אני סוחב אותו איתי כדי להכיר לו כמה אנשים."

היו עוד כל מיני, אבל נגמר לי הכוח. חזרתי הביתה עייף אך מרוצה, לאחר טיסה איומה ממונטראול ושדרוג-מפתיע-למחלקה-ראשונה בציריך. עכשיו רק צריך להסדיר את שעות השינה, ויותר מכך - את שעות הכתיבה.

נכון, צפיתי השבוע ב"שליחות קטלנית", אבל לא זה העניין. העניין הוא, כרגע, הכתבה החדשה שלי במקו, על אופנוע מגודל באמת ובתמיד, ומה היה למורכבת לומר עליו, ומה לי היה לומר על מה שהיה למורכבת לומר, ומה היה לעורך של מדור הגברים במקו לומר על מה שהיה לי לומר באיזה עניין אחר, וכולי.

בקיצור: כאן.