אתמול הפכנו את הסלון לסט צילומים. הסיבה: קליפ לשיר הנושא של הסרט "לב של אבן", בכיכובי (הקליפ, לא הסרט. כפי שאמרתי לבמאי (הסרט, לא הקליפ), "אתה יודע מה חסר לך כאן? מפלצות, זה מה שחסר לך!"). איך עשינו זאת? העפנו החוצה ספה אחת ואת כל הכביסה המלוכלכת, ובמקומם שמנו עמודי תאורה, חצובות, מצלמות, כבלי חשמל ושאר מיני תרגימא, וכיסינו קיר אחד בבד ירוק שנקנה במיוחד. ירוק, ירוק, ירוק, כמה ירוק ראיתי אתמול. הו.
על כל פנים, עיצוב הפנים החדש לא שימח את ק' כלל. לא העזתי לגלות לה שהייתי שמח להשאיר את הסלון במצבו זה. הו לא. סידרנו אותו כמו ילדים טובים. למעשה, לאחר שסיימנו הוא היה מסודר יותר מאשר לפני שהתחלנו. אני מרגיש מרומה.

כל שנותר לי לעשות, עד שהקליפ יערך ויושלם (יקח קצת זמן), הוא להוסיף כאן כמה תמונות למזכרת:

מסך ירוק

עור ירוק

למי קראת "זומבי"?!

למי? אל תענה לי. אל תענה לי, אמרתי!

היום, בטקס חגיגי בו השתתפו הח"מ, מברג פיליפס, פנס כיס, שני ארונות ציוד ובערך גזיליון כבלים שונים, פינה מחשב האולפן הותיק ושבע הקרבות את מקומו לטובת המק החדש. הנה, כאזהרה לדורות הבאים, תמונה של כמחצית מהכבלים שהוצאו משירות בעקבות המחשב הישן:

את שאר הכבלים אי אפשר להוציא בלי להזיז (קרי - לפרק) את שולחן העבודה. ככל הנראה זה יקרה רק אם אי פעם נעבור דירה. עד אז ודאי יהיו שם ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים. כבר כעת אני יכול לזהות שכבה פרה-מגברית תחתונה (כבלים פשוטים וזולים, במקור בצבעים עליזים), שכבה קדם-מגברית מאוחרת (כבלי סאונד איכותיים לשעבר, אכולים בשיני הזמן) ושכבה פוסט-ספרתית (כבלים אופטיים למידע דיגיטלי, אכולים בשיני שלי).
כמה רומנטי!

היום ביצעתי את עריכת הסאונד הראשונה שלי על המק החדש.
מדובר בפרסומת לאתר האינטרנט הבריטי MoviesPlanet.com, שכוללת בעיקר בחורות בביקיני (תמונות מהסט אפשר למצוא כאן - אני, כמובן, לא הייתי שם). העבודה שלי היתה הקלטת שלוש מדבבות ומדבב אחד (יש גם בחור בפרסומת), שבוצעה על המחשב הישן (אני עדיין לא יכול להקליט על המק - כרטיס הסאונד יגיע רק בשבוע הבא) ואז עריכת כל העסק. הבידור האמיתי היה, כמובן, התאמת הסאונד לתנועות השפתיים. למה? כי, בניגוד לתקינות הפוליטית ולעקרונות התנועה הפמיניסטית, כל מה שחשבתם על יכולת הגיית האנגלית של הדוגמנית הישראלית הממוצעת - נכון. וכשנותנים לאחת כזו להגיד, נניח, Sophisticated Movie Database, נו, טוב, אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קורה. צחוקים.
המק עצמו, למרות כל מיני עניינים הקשורים בתאימות פורמטים, התנהג למופת. נעים לעבוד עליו עד כדי כך שאני מחפש לעצמי עוד פרויקטים. אולי, באמת, הגיע הזמן להקליט עוד אלבום.

עדכון: והנה הפרסומת עצמה.

אתר האולפן שלי, תחנת החלל ניר, זכה לעיצוב חדש וכמעט מרענן.

אתר הפאנקפלה, כנ"ל.

והיום קיבלתי את המק החדש. ואאאאאאה!

בשבוע הבא יתקיימו, במסגרת שנת פולין בישראל (בחיי!) שלושה אירועי מחול תחת השם "בליינד דייט", בהשתתפות רקדנים וכוריאוגרפים מפולין ומישראל. אחד מהם (יום ב' בתיאטרון תמונע) יהנה מהשתתפותו הווקאלית של הח"מ. פרטים נוספים - ב-Ynet.

מחר (יום ה'), במסגרת אירועי "לילה לבן", יספק הח"מ ליווי מוסיקלי ווקאלי למופע המחול והאימפרוביזציה של תיאטרון Play. שני חלקי המופע יתקיימו בצומת הרחובות בן-גוריון ובן-יהודה, ת"א, הראשון בין תשע לתשע וחצי, והשני בין עשר וחצי לאחת עשרה וחצי. ביניהם תתקיים הופעה של תיאטרון הגוף.
וכל אלה ששאלו את עצמם מה זה הווקאלי הזה שדוד ניר מדבר עליו כל הזמן - מחר תוכלו להבין במו אוזניכם.
יאללה.

היום סיימתי את עריכת הסאונד של הסרט של גיא חסון. סוף סוף.
היו לא מעט רגעים במהלך העבודה בהם הייתי בטוח שאני עומד להשתגע. חלקם נגרמו כתוצאה מבעיות טכניות של חומר הגלם, אבל רובם הגדול קשורים לעובדה שמחשב האולפן שלי פשוט לא בנוי לעבודה עם וידאו. כל עוד המשימה היחידה שלו היא הקלטה וניגון מוסיקה הוא מסתדר יפה מאד, אבל וידאו פשוט הורג אותו. ואת העצבים שלי.
הבעיה התחילה עוד כשכתבתי את המוסיקה לסרט, לפני שהתחלתי לערוך את הסאונד. אני מעז לומר שהמוסיקה מתאימה מאד לסרט ומשרתת אותו היטב, אבל יתכן מאד שהחלקים העגמומיים יותר בה קשורים ישירות לסבל הכרוך בכך שכל פעולת מחשב שאמורה היתה לקחת חלקיק שניה נמשכה על פני חצי דקה. ואם לאחר מכן, בתחילת תהליך העריכה, עוד סברתי לתומי שכעת המצב ישתפר - הרי המוסיקה כבר מוכנה, והמחשב לא צריך לטפל בחישובים הכרוכים בהפעלת סינטיסייזרים ומנועי דגימות - הרי שמהר מאד נוכחתי שטעות בידי, וזאת באופן הקלאסי ביותר, המוכר והאהוב על משתמשי חלונות לדורותיהם: אתחול כפוי כל חמש דקות.
והנה זה נגמר, ואני נושם לרווחה, ומיד קונה מחשב חדש. מפלצת איומה, שהצגת סרט בזמן הקלטה לא תדגדג את קצה המעבד שלה. כל מה שנותר לי הוא להמתין שהנ"ל תגיע, ואז למצוא סרט חדש ונחמד לכתוב לו מוסיקה.
מתישהו אכתוב כאן מדוע המחשב החדש הוא דוקא מק.

וחוץ מזה: מי שעדיין לא חזה בזיו פני המאופרים בתפקיד המפלצת, מוזמן לראות את סרט האימה הקצר "אכול" ב-YouTube, לשם הוא הועלה לא מזמן.

הקליפ החדש של כלא שש, בבימוי אלעד רט (שביים את "אכוּל" - זוכרים?) ועם הח"מ בתפקיד אורח קצר, נפסל לשידור בעוון אלימות יתר וכשלונו של ניתוח הסרת מקל המטאטא מישבנו של ערוץ 24.

בינתיים, אפשר לצפות  בו ב-Ynet  - כאן.

משום מה הרבה אנשים שאוהבים את המוסיקה של האחים בלוז מכירים רק אלבום אחד שלהם - פס הקול של הסרט, בו משתתפים גם ריי צ'רלס, ארטה פרנקלין, ג'יימס בראון ועוד צדיקים - ובעיקר את "Everybody Needs Somebody to Love". מעטים שמעו על אלבומיהם האחרים, או יודעים שמדובר בלהקה אמיתית ולא בכזו שנוצרה לצורך הסרט בלבד.
ובכן: יש שלושה אלבומים, והמוכר שבהם, הראוי לתהילה לה זכה, הוא עדיין לא הטוב שבהם. לא, הכבוד הזה שמור לאלבום הראשון, שיצא שנתיים לפני כן - Briefcase Full of Blues. זו הקלטה של הופעה חיה עם אנרגיה מטורפת של קבוצת נגנים הראויה - בניגוד לכל כך הרבה אחרות שזכו לכך משום מה - להקרא סופרגרופ. בין השירים: נעימת הפתיחה המוכרת של האחים בלוז (המופיעה בסרט אך לא בפס הקול שלו), בלוזים קורעים כגון Shotgun Blues ופצצות לגבות כמו Hey Bartender וכמובן - Soul Man. כל זה בהגשה אדירה של בלושי ואקרויד, שני פרפורמרים נהדרים. בייחוד בלושי.
האלבום השלישי, Made in America, פעט פחות טוב משני האחרים. עדיין, הוא לא רע, ושני קטעים מתוכו מצדיקים את רכישתו בכסף מלא: Perry Mason Theme, והשוס: Riot In Cell Block Number 9.

מעבר לכך, לא רבים מודעים לכך שהאחים בלוז היו למעשה להקת קאוורים. לא היו להם שירים מקוריים משלהם, והם בחרו את הרפרטואר שלהם מתוך ההיסטוריה העשירה של הבלוז וה-R&B. מעבר לכך שהביצועים שלהם מצוינים, גם הבחירות נהדרות. הנה כמה דוגמאות דוקא מתוך אלבום פס-הקול המוכר יותר:
א. She Caught the Katy, במקור של הבלוזיסט המצוין Taj Mahal.
ב. Gimme Some Lovin', במקור הלא-ממש-R&B אך הכיפי מאד של The Spencer Davis Group.
ג. Everybody Needs Somebody to Love, במקור של Solomon Burke (שגרסת האחים בלוז חייבת לו המון, מעבר לשיר עצמו).
ד. Minnie the Moocher, המושר בסרט (וגם בפס הקול, כמובן) על ידי המבצע המקורי שלו, קאב קלוויי.
ה. ולסיום, Sweet Home Chicago, שבוצע במקור על ידי האבא של הבלוז המודרני, רוברט ג'ונסון.

בזמנו אספתי כמה אלבומים של זמרים ולהקות ששיריהם זכו לעיבוד של האחים בלוז. מעולם לא התחרטתי על רכישת אלבום שכזה.

"התאונה", סרט הזומבים של איתן גפני שעלה בחייהן של כל החסות התמימות ההן, יוקרן השבוע פעמיים במסגרת פסטיבל "סמולבמה" באוניברסיטת תל אביב, בניין מקסיקו. המועדים המדויקים: יום ב', 22/10, בשעה 20:30, יום ה', 25/10, בשעה 20:30. עוד על הפסטיבל - כאן.