זה עתה הודיעו לי שהסיפור "אמת בפרסום" תורגם לגרמנית ויופיע בגליון הבא של כתב העת "נובה".
אני רוצה שכל הבקרים שלי יתחילו ככה.
כלומר, לאו דוקא בתרגום לגרמנית. יש עוד שפות. מחר, למשל, אשמח לשמוע על סיפור שלי שתורגם לשפת הזולו. או לרוסית. מתחשק לי מאד פרסום ברוסית. דא!

בליל שלשום סיימתי לכתוב סיפור מדע בדיוני חדש, על עורך בדיוני של כתב עת בדיוני למדע בדיוני ולפנטסיה, והייתי מרוצה מעצמי כפי שרק אני וקהל הקוראים הנאמן שלי (תודה, תודה!) מסוגלים להיות מרוצים מעצמי. והנה, לא חלפו יומיים, וכבר הוא התקבל לפרסום בגליון המיוחד של פנטסיה 2000, היוצא לאור לרגל שלושים שנה לגליון הראשון.
אני מבסוט.
גם הספר החדש עם לביא תדהר מתקדם יפה, וכעת שנינו חוקרים את האפשרויות הגלומות בתל אביב ההרוסה בעזרת סוכן חשאי נועז והיסטוריון מופרע של העל-טבעי. עוד בשידורינו: כנופיות טוסטוסנים, ערימת קרונות רכבת על הדשא, קנוניות ומזימות, יהודים טובים ורעים. כיף חיים.

לביא תדהר ואנוכי פצחנו לאחרונה בפרויקט כתיבה חדש, באנגלית, תחת השם (הזמני?) The Tel Aviv Dossier, ואני שמח לבשר שהוא יראה אור, כספר, ב-2009 אצל ChiZine Publications. שלחנו להם סינופסיס, הם התלהבו, וכעת נותר לנו רק לסיים את הכתיבה. צחוקים.

כיוון שעדיין לא סיימנו לכתוב, לא ניתן לומר יותר מדי על הסיפור. ארמוז רק שאנחנו מחריבים חלקים ניכרים מתל אביב בשמחה וששון באמצעות התקפה על-טבעית ושאחד הכותבים גילה כמה דברים מגניבים שאפשר לעשות עם משאית כיבוי אש.

Strange Horizons just published an interview with me, by Lavie Tidhar. I like the result, and I like even more the teaser-quote they chose to put in their main page:

Every SF writer, if he or she is not heartless, must have at least one story dealing with Zeppelins.

הבוקר הודיעו לי שהסיפור "צייר, כבשה ונחש בריח", שפורסם בחלומות באספמיה ואז בספר שלי, התקבל לפרסום במגזין Shimmer האמריקאי.
ואם כבר מזכירים את אספמיה, הרי שסוף סוף סיימנו להכין את האתר החדש (בכתובת הישנה), ותודה רבה לדותן דימט (שבאותה הזדמנות גם הציל את הבלוג הזה מהתקפה מרושעת של בסיסי נתונים מוטאנטים מהחלל החיצון) ולאור מידן שעזר עם הגרפיקה.

פוסט אורח שלי על כתיבת מדע בדיוני בארצנו הקטנטונת בבלוגו של סופר המד"ב האמריקאי ג'ף ואנדרמיר: כאן.
ועכשיו כבר מותר לספר: סיפור שלי יופיע בגליון אוקטובר 2008 של כתב העת Weird Tales.

ואם כבר בכתבי עת עסקינן: בשבוע שעבר הסתיימה עריכתו של גליון 19 של "חלומות באספמיה", וכבר יש לי יותר מארבעים אלף מילה של גליון 20. הרי לכם מדע בדיוני במיטבו.

הספר "עברית לכל" מיועד ללימוד עברית לתלמידי כיתות י'-י"ב בבתי ספר ערביים, הניגשים לבחינות הבגרות בשפה העברית. עד כאן טוב ויפה. אך מי שיעלעל בספר מעט ויגיע עד עמוד 67, ימצא שם טקסט עברייני וחתרני שהעובדה היחידה העומדת לזכותו הנה היותו פרי עטו של כותב שורות אלה.
אני יודע זאת כי בבוקר נאה זה קיבלתי את הספר בדואר.
הטקסט המדובר הוא קטע מעובד מתוך טור ניר הזועם בדרכים "הדרך אל האושר".
תמיד ידעתי שכתבי ראויים להכלל בתכנית הלימודים.

סיפרתי לכותב אמריקאי על כך שבגליון 17 של חלומות אספמיה פרסמתי את סיפור המסע-בזמן האהוב עלי ביותר, "האנשים שרצחו את מוחמד" של אלפרד בסטר (שלא דן באיסלם בכל דרך שהיא).
"זה לא מסוכן?" הוא שאל. "אתה לא מפחד שמוסלמים יפוצצו לך את המשרד?"
"את זה פתרתי בדרך מחוכמת מאד," אמרתי. "אין לי משרד."

בפינת החדשות: בגליון הבא של אספמיה תופיע נובלה של פול די פיליפו.

והנה פרק חדש בפודקאסט - לך אתננה.

כשהדבר הראשון שקורה בבוקר הוא דואר אלקטרוני מעורכת מפורסמת של מגזין אמריקאי שכותבת לך שסיפור שלך התקבל לפרסום, זה עושה לך את היום.
כשזמן מה לאחר מכן חברה שלך מביאה לך קרמבו - זו כבר שלמות.

(ויש גם פרק חדש בפודקאסט)

פוסט מצוין של אמיר דותן בנושא השפעת המשתמשים על עיצוב מוצרים מבטא בדיוק את דעתי בנוגע לתחומים בהם אני עוסק - מוסיקה, כתיבה, ובייחוד עריכה. הגישה הרווחת אצל רבים ממכרי, העוסקים בתחומים שונים, היא "בוא נשאל אנשים מה הם רוצים ואז נעשה את זה". אני, לעומת זאת, עושה דברים מתוך ידיעה שכך ולא אחרת צריך לעשותם, ואם אני לא בטוח בעצמי לגבי נושא מסוים, אני שואל מישהו שזה מקצועו או שהנו בעל נסיון בתחום, ושאת עבודתו אני מעריך.
האם זה אומר שאני לא פתוח לביקורת? לא. קשה לי, כמו לכל אחד, להתמודד עם ביקורת, ודאי כאשר אני מרגיש שהיא לא עניינית, אבל גם - למעשה, בייחוד - כשהיא קולעת ונכונה, ולכן אני מקפיד לענות את עצמי עם כמה שיותר מהסוג השני (ולא לטרוח הרבה עם הסוג הראשון, כמובן). כמה שנים לפני צאתו של הספר שלי, למשל, ארגנתי לעצמי פגישה עם עמנואל לוטם, בכיר מתרגמי המדע הבדיוני בארץ ואדם שאני מעריך באופן כללי, ונתתי לו לקרוא את הסיפורים. עמנואל, לשמחתי ולכאבי הרב, לא חסך שבטו. חזרתי הביתה שפוף ואומלל, ועברו עלי כמה שבועות קשים לאחר מכן, כשעברתי על כל הטקסט שוב (אם כי מדובר בחלק קטן מהסיפורים שהופיעו בסופו של דבר בספר). התוצאה היא שכשהספר שלי יצא, בסופו של דבר, הוא היה טוב בהרבה ממה שיכול היה להיות. וחשוב מכך - למדתי לזהות סוגים מסוימים של טעויות בכתיבה שלי. השתפרתי.
זה לא היה קורה בשום אופן אם הייתי שואל מישהו מ"קהל הקוראים".
כנ"ל לגבי עריכה. לא קשה לדעת מה טעם הקהל בתחום מסוים, וככל שהתחום מצומצם יותר, כך הטעם ברור יותר. נניח, מדע בדיוני. שאבחר סיפורים על פי טעם הקהל? מה פתאום. הקהל לא זקוק לי ולמגזין שאני עורך כדי למצוא סיפורים שהוא כבר יודע שהוא אוהב. הקהל זקוק (מילה טעונה, אני יודע) לי ולשכמותי כדי שנמצא סיפורים שהוא לא ידע שאפשר לאהוב, שניצור מוסיקה בסגנון שלא תואם את המיינסטרים המקובל, שנכתוב טקסטים שלא ישבו במשבצת שהוקצתה להם מראש על ידי קובעי טעם קהל או הקהל עצמו.
שחצני? אולי. שוגה בדמיונות? יתכן. אליטיסטי? לחלוטין. אני מעדיף, בעוונותי, לקרוא סיפורים שטעם הקהל לא עמד לנגד עיני מחבריהם, לעיין בכתבי עת שעורכיהם לא בוחרים בדרך הקלה ולהאזין למוסיקה שמחבריה ומבצעיה מעדיפים איכות על טעם קהל. בסופו של דבר, הרבה מאלה הופכים בסופו של דבר לפופולאריים בזכות האיכות שלהם, וכך נוצר מיינסטרים חדש ואיתו חקיינים, והלולאה לעולם חוזרת. אולי מה שאני עושה לא יהפוך למיינסטרים לעולם, אבל מצד אחד יש מספיק קהל שמעריך את זה, ומצד שני אני שלם עם מה שאני עושה. הדבר היחיד שאיתו אני לא שלם הוא העובדה שאני לא עושה מספיק.