משחק הרפתקאות לרווקים רעבים

א.
הרווק המהולל מגיע לביתו לאחר עוד יום עבודה במכרות, והוא רעב עד מוות. בדיקה קצרה מעלה שהדבר האכיל ביותר המצוי במטבח הוא כתם של קטשופ ובו כמה פירורי לחם, שרידיו של שניצל שנצרך באחד מימי התהילה הרחוקים של השבוע שעבר. כעת הוא יכול לנקוט בכמה דרכי פעולה:
•    לחפש מזון בשאר חלקי הבית – עבור לחלק ב.
•    להתקשר לחברים ולשכנע אותם להכין לו ארוחת ערב – עבור לחלק ד.
•    להזמין פיצה – עבור לחלק ה.
•    להשאר רעב – עבור לחלק ו.
•    ללכת לאכול בחוץ – עבור לחלק ז.

ב.
הרווק האומלל תר בכל הדירה אחר בדל של מזון שיוכל להשביע את רעבונו. בסלון הוא מוצא צלחת, סכין מריחה וקופסה ריקה של ממרח שוקולד, עדות אילמת לארוחת הערב המפוארת של שלשום. בחדר השינה אין דבר מאכל מלבד קערה שהכילה פעם פופקורן וכעת נשארו בה רק גרעיני התירס שלא פקעו. בארון הבגדים יש שפע של כבלי חשמל, ספרי עיון וציוד סטראו, וכן חוברת קומיקס שהרווק שאל ממישהו לפני שלוש שנים ואז איבד. כעת הרווק יכול:
•    לחפש מזון בחלקי הבית הפחות מובנים מאליהם, דבר הדורש מאמץ – עבור לחלק ג.
•    לוותר על האפשרות למצוא מזון בבית – חזור לחלק א.

ג.
מתחת למיטה יש כדורי אבק ונעל בית של חברה לשעבר שהרווק כבר לא זוכר את שמה. בבוידעם יש משאבת ניפוח, כדורים נגד מחלת ים ומשוט מפלסטיק – רק הסירה המתנפחת עצמה חסרה. בארון התרופות יש שני אגדים מדבקים שאמו של הרווק העניקה לו כשעבר לדירה שלפני זו הנוכחית, וכן שפופרת עתיקה ונדירה של משחת שיניים. הבית ריק, אין מה לעשות. חזור לחלק א.

ד.
הרווק מתקשר לחברו הטוב ביותר ומספר לו מעשיה ארוכה בה הוא שוזר ביד אמן אזכורים של כל הפעמים שהזמין את החבר הנ"ל לארוחת ערב, מחמאות לכושר הבישול של החבר, וכן, כנשק יום הדין, דכאונו-כביכול המתמשך של הרווק וכל כשלונותיו הרומנטיים מהעת האחרונה והלא-כל-כך אחרונה, תוך השמטה מכוונת של הצלחותיו בתחום. החבר מקשיב בסבלנות במשך כחמש דקות ואז אומר, "שמע, אנחנו יכולים לדבר בפעם אחרת? ענתושק'ה ואני אוכלים היום אצל ההורים שלה." דבר זה מעלה את חמתו של הרווק להשחית, ועל כן הוא מחליט:
•    לחפש מזון בשאר חלקי הבית – עבור לחלק ב.
•    להזמין פיצה – עבור לחלק ה.
•    להשאר רעב – עבור לחלק ו.

ה.
הרווק מוצא תפריט של פיצריה במיטתו, מתחת לכרית, מרים את הטלפון על מנת להתקשר לשם, ואז נזכר שרופאת המשפחה אמרה לו כל מיני דברים איומים על כולסטרול, או שפיצה עושה לו צרבת, או שהפיצריה הזו איומה ונוראה, או איזה מחדל אחר. הוא מחפש באינטרנט אחר משהו אחר להזמין, ואז מסתבר לו שכל המקומות שמהם הוא רוצה להזמין לא עושים משלוחים או סגורים בשעה הזו או מסרבים לענות לטלפון, ובמקום היחיד שעונה לא מוכנים לקבל טיפ לשליח בכרטיס האשראי, ואילו הרווק נטול כסף מזומן באופן שאינו משתמע לשתי פנים. חזור לחלק א.

ו.
להשאר רעב? אין מצב, חבוב, אין מצב. חזור לחלק א.

ז.
למי יש כוח לצאת החוצה עכשיו? הבנאדם רוצה אוכל, לא מסע כומתה. חזור לחלק א.

בקיצור, לפי כל חוקי ההגיון והטעם הטוב הייתי אמור להיות שחיף מזה רעב הנתון בלולאה אינסופית של חיפוש אחר משהו לאכול. וראו זה פלא, הנה אני כאן במלואי, בריא כשור ואבוס כסוס. איך זה קרה? איך?!

אתמול דיברתי עם ידידה ושמעתי סיפור שהעלה בי את חמתי להשחית. היא סיפרה לי על שיחה שניהלה עם רופא הנשים שלה, ששאל אותה אם היא רוצה ילדים ולמה – כיוון שהיא רוצה – היא לא הולכת ועושה אחד. כשאמרה שאין לה אמצעים, הוא ענה, "אין בעיה – תמצאי מישהו, תתחתנו, תעשו ילד ואחרי שנה תתגרשי ממנו. כולן עושות את זה היום."
אני אמנם מקווה שאחוז העושות את זה היום נמוך משהו מ"כולן", אבל עדיין מדובר ברעיון מחריד. אני מתפלץ גם ממקרים פשוטים יותר, גניבת זרע "סתם", ולא מסוגל להבין איך אשה יכולה להרוס חיים של שני אנשים אחרים – של הגבר ושל הילד – רק בגלל הרצון האנוכי לילד ויהי מה. אבל דבר כזה – תכנון מראש בדם קר של מערכת יחסים, חתונה, היכרות של המשפחות, ושבירה מכוונת של כל זה, רק כדי שיהיה מי שיממן את גידול הילד – זה פשוט מבעית. זו רמאות איומה, נוכלות שאין כדוגמתה, והעובדה שהגבר המעורב תמים או טיפש מספיק על מנת לשתף פעולה אינה מורידה דבר מאשמתה של האשה.

נשים כאלה – כאלה שעושות ילד למרות אי הסכמת הגבר המעורב – הן מפלצות, חד וחלק. את רוצה ילד? מצאי מישהו שבאמת רוצה לעשות ילד, ולעשות את זה איתך, או לכי לבנק הזרע. או – ואני יודע שזה פתרון לא מקובל בחברה הישראלית הברברית – תתאפקי. לא כל דבר שרוצים מקבלים, וכפי שכותרות העיתונים מספרות לנו מפעם לפעם, לא לכל דבר שמקבלים – ראויים.

בכלל, לא כל אדם חייב לעשות ילד, גם אם זו במקרה הנורמה כאן. יותר מדי פעמים אני שומע על סיבותיהם הנשגבות של אנשים להכנס להריון: כי כולם עושים את זה, כי אני רוצה שמישהו ידאג לי לעת זקנה, כי ההורים לוחצים ורוצים נכד (ובגרסה המקאברית: אבא/אמא עומדים למות אז חייבים למהר ולהוליד כדי שלפחות יראו את הנכד), כי זה יהדק את הקשר הזוגי שלנו, כי צריך לשפר את המאזן הדמוגרפי, כי מה כבר יש לי לעשות בחיים חוץ מזה. אכן, סיבות משובחות מאין כמותן: אני רוצה משרת או סמל סטטוס או צעצוע שיפיג את השעמום. יופי. רק פעם אחת שמעתי סיבה טובה באמת, ממישהו שאמר: אני רוצה שיהיה לי למי לתת את כל מה שיש לי לתת.
אבל כל זה לא מעניין אף אחד. אם יש לך ילד, או שאתה רוצה ילד, לא חשוב מאיזו סיבה, סימן שאתה בסדר, אחד משלנו. ואם לא? אם לא, כנראה שמשהו לא בסדר אצלך. סוטה.

אני לא רוצה ילדים. לא בא לי. לא מתחשק לי. אני לא חולם בלילה על איך יראו הילדים שלי, אני לא מתפעל מילדים של אחרים ורוצה גם, על שאיפות הנכדים של ההורים שלי אני לא שם דג מת, אם ארצה משרת לעת זקנה פשוט אשלם למישהו, המאזן הדמוגרפי יכול לחפש את החברים שלו, ואם אני בזוגיות שצריכה ילד כדי להדק אותה, הרי שעדיף לזרוק את הקשר לפח ולהתחיל מחדש. לא, אני מעדיף להיות חופשי ומאושר, בלי העול הנפשי והכלכלי הכרוך בילד, בלי האחריות העצומה הזו. כולם אומרים לי שאני לא מבין, שברגע שנולד ילדך הראשון חייך משתנים. אני יודע את זה, אבל החיים שלי ממש בסדר כרגע, ואני לא מעוניין שהם ישתנו. לא בכיוון הזה, בכל אופן. טוב לי ככה.
הסביבה, כמובן, לא רואה זאת כך. מבחינת הסביבה אני שמוק אנוכי – אני חושב רק על עצמי. נכון מאד, ולכן אני לא צריך להביא ילד. מה הבעיה שלכם עם זה? למה אכפת כל כך לאנשים אם אני מביא ילד או לא? למה אדם שלא רוצה ילדים נתפס כאִיום? הרי סביר להניח שהפוסט הזה יביא לי כוכב אדום או שניים, מאנשים שקדושת הילודה חשובה להם יותר מההגיון הבריא, או שיראו במה שכתבתי רק לעג למי שכבר הוליד (וזו, למי שלא הבין, ממש לא הכוונה). מה קשה כל כך להבנה כאן? על מה סוערות הרוחות? הרי לא אסרתי על מישהו לעשות ילדים (ומי אני שאאסור?), רק הסברתי שאני לא רוצה, זה הכל. אני לא רוצה – וזהו.

טוב, די, פרקתי.

כבכל שנה, עם בוא החום, הקור או המעט שביניהם, אני מוצא את עצמי נקלע שוב ושוב למצב המביך והמעציב שבו אני מוזמן לחתונה. הייתם מצפים שבגילי המתקדם, שלושים וכך-או-אחרת אביבים, כבר יהיו כל מכרי כלואים בין חומות הנישואין או – האינטליגנטיים יותר שבהם – מתחזקים זוגיות קבועה ללא צורך בכך, אבל לא. תמיד מופיע איזה צעיר שעדיין לא הספיק, או מבוגר שכבר חווה את הטעות על בשרו ועל כן מתעקש לחזור עליה, או מישהי שמחפשת חתן כבר שנים כי אמא אמרה, או שחלמה על שמלת הכלה עוד בטרם יצאה מהלול. זוגות זוגות נמשכים האומללים הללו אל אורה של החופה, כעש למנורה, אלא שגורלם, כמובן, יהיה נורא יותר. העש לפחות ימות מהר.
בכל פעם שאני עומד אל מול חצי-זוג-בקרוב-מאושר-לשעבר שכזה, נכמרים רחמי עליו מאד מאד. עם זאת, מי שאני שאשבור את שמחתו השברירית של המסכן, שעומד לחוות על בשרו עינויים שאפילו הסינים לא המציאו כדוגמתם. לכן אני מנסה להסוות את גל העצב השוטף אותי לנוכח השגיאה, ובדרך כלל הדיאלוג נשמע בערך כך:

אומלל לעתיד: יש לי משהו לספר לך!
אנוכי: הו, לא.
אומלל: לא, זה לא מה שאתה חושב. שמע! רחפת ואני עומדים להתחתן!
אנוכי: אה.
אומלל: מופתע, אה? תודה שזה לא מה שחשבת.
אנוכי: אני, אה, זה דוקא כן מה… אה… לא! איזו הפתעה!
אומלל: הצעתי לה בשבוע שעבר, ועד עכשיו לא גילינו לאף אחד חוץ מלהורים.
אנוכי: מזל טוב! אה, למה, בעצם, אתם מתחתנים?
אומלל: מ'זת'ומרת למה? די, הגיע הזמן, חייבים להתחתן, למסד את הקשר!
אנוכי: אתם גרים ביחד כבר ארבע שנים, זה נשמע לי ממוסד למדי.
אומלל: זה לא זה, נו.
אנוכי: לא? למה?
אומלל: נו, די, אל תהיה עוכר שמחה.
אנוכי: אוּף.

קל לראות, אם כך, שרוב המסכנים הללו לא מסוגלים לנפק סיבה אחת טובה ורצינית לבוא בברית הנישואים. לטובת אלה ששוקלים את העניין, הנה כמה סיבות לא טובות ולא ממש רציניות לעשות זאת:

1. זה יעזור לקשר/זה ימסד את הקשר – אם הקשר שלכם טוב, הוא לא צריך מיסוד ועזרה. אם הוא צריך מיסוד ועזרה, כנראה שהוא לא טוב ועדיף שלא תישארו ביחד, ודאי שלא תתחתנו.
2. כי חייבים להתחתן לפני שעושים ילדים – למה? אני מכיר כמות נאה למדי של זוגות שעשו ילדים בלי להתחתן. החוק מכסה יפה מאד את כל המצבים הללו, והבעיה היחידה שלכם תהיה אי הכרה של הממסד הדתי, הידוע ממילא בשחיתותו, בעילגותו ובפרימיטיביות המזעזעת שהוא כופה על הבאים בין שעריו.
3. כי ההורים לוחצים – נו, ואם ההורים ילחצו שתעשו קעקוע של הפרצוף של דודו טופז בגודל טבעי במרכז החזה, גם את זה תעשו? לא כל דבר מטומטם שההורים רוצים הוא גם הדבר הנכון.
4. כי אנחנו חולמים על הטקס והמסיבה והשמלה וכו' – נו, אז תארגנו טקס יפה ומסיבה ושמלה, למה צריך גם להתחתן? מה עוד שכל דבר שקשור לחתונה, בימינו, עולה הון תועפות, ומסיבה "סתם" תעלה הרבה פחות.

אבל לא רק על דרך השלילה יחיה האדם, אלא אם כן הוא במקרה אנוכי. ואפילו אני מסוגל למצוא, להבדיל, כמה סיבות טובות ורציניות להמנע ממחזה האימים הקרוי חתונה:

1. כי זה נותן למדינת ישראל, ובכלל זה לממסד הדתי, דריסת רגל בזוגיות שלכם, שהיא עניינכם הפרטי. חושבים שתצליחו להתחמק מהדת באמצעות נישואין חילוניים? חכו ותראו מה יקרה כשתרצו להתגרש. שלא לדבר על כך שכעת אתם רשומים כזוג במשרד הפנים, ולזה יכולות להיות השלכות לא נעימות. בכלל – למה להצהיר בפני המדינה על הזוגיות שלכם? רק רע יכול לצאת מזה.
2. כי אם תרצו להפרד, זה יהפוך לתהליך איום ונורא. ראיתי את זה קורה. כמה פעמים. זה מחזה מחריד, עם עורכי דין ודיינים (שוב הממסד הדתי המתועב) ומה לא. זוג לא נשוי שנפרד, אם אין לו ילדים, יכול לעשות זאת ללא מהומה מיותרת.
3. כי זו דרך מעולה לגרום לסכסוך ביניכם לבין עצמכם, ובין ההורים, ובין כל מי שיש לו יד ורגל בעניין. האבא של החתן רוצה מוסיקה כזו, והאמא של הכלה רוצה אוכל כזה, ואלה רוצים חתונה באולם, וההם רוצים באויר הפתוח, והכלה לא מדברת עם החתן כבר חודש כי הוא הזמין את החבר שלו שהיא הכי שונאת, או שפלט שלא בטובתו הערה מפוקפקת בעניין השמלה, ועוד היד נטויה.
4. כי זו דרך מעולה להסתכסך עם חברים שלכם, שהביאו פחות מדי, או את המתנה הלא מתאימה, או לא התנהגו בדיוק כפי שרציתם שיתנהגו, כי הרי זה כל כך חשוב שהכל יהיה מתוקתק במסיבה המטופשת הזו, מה שמביא אותנו ל:
5. זה אף פעם לא מתוקתק. כבר ביקרתם בחתונות בחייכם ואתם יודעים זאת בדיוק כמוני. ה-DJ תמיד ישים את המוסיקה הלא-בדיוק-נכונה, או שהאוכל לא יהיה בסדר, או שהצילום יצא נורא ואיום, או שהרב לא יסתום את הפה במשך שלושים וחמש דקות. אכן, תמורה נאותה לכספכם, מה שמזכיר לי ש:
6. מאה אלף ש"ח. זה המחיר לחתונה סבירה, לא מושקעת מדי. מאה אלף ש"ח. אלוהים אדירים, יש כמה ערים בארצנו שבהן אפשר לקנות דירה בסכום הזה. וכל זה בשביל ערב אחד?
7. שלא לדבר על כך שבניגוד לשמועה הרווחת, זה לא באמת חוסך לכם כסף בהמשך חייכם. למעשה, כשתגיעו לזקנה ושיבה תקבלו פחות כסף משני אנשים שאינם נשואים. גם הנחות המשכנתא לזוגות צעירים הן לא משהו.
8. ועוד שיקול קטן אבל מעצבן: כי באותה הזדמנות רושמים אתכם כבית אב בישראל ומחייבים אתכם באגרת טלויזיה. עכשיו לכו תוכיחו שאין לכם.

בשנים האחרונות אני עושה כמיטב יכולתי להמנע מחתונות. קשה לי, בחור רגיש ועדין שכמותי, להמנע מלהזיל דמעה על הזוג הצעיר שגורלו נחרץ. במקרים הבודדים שבהם אני חייב להגיע, אני משתדל לאחר לחופה (שונא רבנים יחיה), ועם בוא התכנית האמנותית המורכבת מנאומיהם של כל קרובי המשפחה תאבי הבמה ונטולי הכשרון, הדיקציה והאינטליגנציה, אני נמלט משם, מתחמק בין מבטיהם הזועמים של הממתינים בתור לשאת את דבריהם (או גרוע מכך – לזייף שיר כלשהו לכבוד המאורע), בורח אל האופנוע ומשם הלאה, אל החופש.
אל דאגה - אותי לא יתפסו.

חברים, חברות, התכנסנו היום,
כדי לדון בנושא הנורא, האיום,
שמעיב על תקומת המדינה כבר שנים,
והופך את חיינו קשים ומעונים.
מדובר בשירה העברית, רבותי,
שתוכנה מצער כבר מזמן, עד מתי?
וליתר דיוק ברבים הסבורים
שיכולת להם בכתיבה של שירים.
אך כעת נעסוק רק בנטל אחד,
מבין כל הכשלים הוא מרגיז במיוחד,
לא בתוכן נדון, כי אם באריזה,
בקיצור, בעיית הבעיות – חריזה!

ידידים יקרים, כאן הכלל די פשוט,
הברה אחרונה לא זהה? אין רשות!
בלעדיה, אויה, אין על מה לדבר,
ושירה מחורזת כך לא תתחבר.
דעו כי גם אם דומים הם, צלילי הסיום,
כשאין שם זהות לחרוז אין קיום!
כך, "חרוז ותפוז" לא ישכונו יחדיו,
ו"עצוב" ו"עלוב" רק ירפו את ידיו,
של קורא מיומן שאוהב חריזה,
מדויקת, יפה (לא רזה או פזיזה,
או זועקת "הצילו! אני כה גזוזה!") –
רק כזו שמוצאת בנפשו אחיזה.

ואם אין לכם כוח לבדוק כל מילה,
להשוות הברות ולמצוא כל עילה,
לסלק כל אחת שאינה מתאימה,
לחרוק בשיניים, לבכות בחימה –
אז אציע בכל הצניעות, חברים,
לוותר כבר מראש ולחסוך בִּרבורים.
כך תוכלו להמשיך ולכתוב הגיגים,
ואני לא אזרוק גופתכם לדגים!

(ובפעם אחרת נדון עוד, חיש קל,
במומכם האיום השני – המשקל.)

בניגוד לדעה המקובלת בציבור, מתכנתים – האנשים שמפתחים את התוכנות שכולנו מכירים ואוהבים לשנוא – אינם ניחנים ביכולות מיוחדות המבדילות אותם משאר בני האדם. הם לא שריריים יותר מנגרים, שרברבים וסוכני ביטוח, הם לא משכילים יותר מפקידי בנק ומנהלי משמרת בבורגר ראנץ', והבנתם בפוליטיקה אינה עולה על זו של נהג המונית הממוצע. הם לא מסוגלים לעוף, לעצור כדורי רובה בגופם או לנחש יותר משלושה טורים בלוטו. בקיצור – אין להם כוחות-על. מדוע, אם כך, התוכנות שהם יוצרים דורשות מן המשתמש נחישות כשל באטמן, עמידות כשל סופרמן ונכונות להתעלם מההגיון הבריא כשל ספיידרמן?

למי שמכיר מתכנתים מקרוב, השאלה תיראה מוזרה: ברור שזה כך כי אין סיבה שזה יראה אחרת. הרי מדובר, יש לזכור, במתכנתים. אך שאר האוכלוסיה לא מסתפקת בהסבר פשוט זה, ועל מנת לעזור למתקשים נביא כאן בקצרה את הקריירה של יוסף ק. הצעיר, הידוע בכינוי יוסי קַלקולטור.

יוסי קַלקולטור, בחור שמח וטוב לב שעוסק במחשבים מאז שהוא זוכר את עצמו, הלך ללמוד באוניברסיטה מיד לאחר השחרור מצה"ל, ולמרות מאמצי המרצים הצליח לצבור נסיון מסוים בתכנות, או לפחות לשמור על הידע שצבר בנערותו. כיוון שתמיד חלם לעבוד בתחום, וכיוון שהוא ילד מוצלח, זכה יוסי להתקבל לחברת היי-טק עוד בטרם סיים את התואר, ואפילו בתפקיד הנכסף: מתכנת.

בשנה הראשונה לעבודתו שם יוסי מאושר. הוא הצליח לדפוק את המערכת: משלמים לו כסף – הרבה כסף! – כדי שיעשה את מה שהוא אוהב לעשות. אמנם כל מיני אנשים מנסים לומר לו מה לעשות, אבל יוסי, בהיותו צעיר, בריא ובעל תואר, מעדיף להתעלם מהם, כדי שלא יקלקלו את שלמותו הצורנית של הקוד שהוא כותב. תכנות הוא סוג של אמנות, הוא מסביר לארבעת האומללים הנאלצים לחלוק עמו קיוביקל בגודל שניים וחצי על מטר, והסיבה היחידה שאיש לא מכפכף אותו היא ששניים מאותם חלכאים מסכימים לחלוטין, השלישי מאזין ל"החומה" באוזניות זו הפעם העשרים ושתיים היום, והרביעי, בלי לספר לראש הצוות, עבר לא מזמן לובוטומיה.

התוכנה שיוסי כותב בשנה הראשונה הזו מאופיינת בכך שהיא שימושית מאד לאנשים שיודעים לפתור בראשם משוואות מהמעלה השלישית ולכאלה המסוגלים לתקשר בשפות הבאות: בינארית מדוברת, צפון-אסמבלית, הקסדצימלית, XML, סי פלוס פלוס. למי שדובר רק שפות נפוצות פחות, כגון אנגלית או עברית, אין סיכוי. יתכן שיוסי לא יכתוב תוכנה כלל בשנתו הראשונה במקצוע, אלא רק יתחזק תוכנה שאיזה קלקולטור אחר כתב פעם, ואז נמלט כדי שלא לשאת בתוצאות. במקרה זה, יש להעלות את כל האמור למעלה בריבוע ולהכפיל בהתקפי הלב של כל מי שאתרע מזלו להתקל ביצירת המופת.

בשנה השניה מתחילה האידיליה של יוסי קַלקולטור להתערער. הרמז הראשון לאי-נחת הוא השמועה העקשנית, שמקורה בדרג הניהולי, כאילו יש לתוכנה הנכתבת בחברה מטרה כלשהי מעבר לסיפוקם האישי של המתכנתים. בתחילה יוסי מתעלם מכך, כמו מכל אמירה אחרת של מנהל כלשהו. גם לאחר מכן, כשהעניין מוזכר בפי כמה מעמיתיו המבוגרים יותר, הוא עדיין מסרב להאמין לשמועות המרושעות. הרעיון נראה לו מגוחך, ובייחוד הרמיזה על קיומם של יצורים ערטילאיים, אי שם מעבר לקירותיו של החלל הפתוח, רחוק יותר אפילו ממחלקת בקרת האיכות שבקומה הראשונה, בשם "לקוחות". כל העניין נראה לו אידיוטי. למה שמישהו ישלם כסף בעבור תוכנה? הסתירה שבין ההצהרה הנ"ל לבין תלוש המשכורת שלו אינה נראית לו ממין העניין. מדובר, הרי, בשני דברים שונים. ברור שצריך לשלם לו עבור תוכנה שהוא כותב – אבל למה שמישהו ישלם לבוסים שלו? הרי הם לא כותבים תוכנה! אך לקראת סוף השנה מתחילה לחלחל לתודעתו העובדה שאכן, אוילי ככל שהדבר נשמע, הלקוחות שרירים וקיימים, ולהם דרישות ובקשות ותנאים. הוא מתחיל להבין שהחיים אינם פשוטים כפי שנדמה היה לו.
באותה שנה התפוקה של יוסי מראה, יותר מכל, על המאבק בינו לבין מנהליו. התוכנות שהוא כותב מלאות בחלקים שהוא השאיר שם בכוונה, כאלה המנוגדים בפירוש למה שאמרה ההנהלה, כי לא יתכן שהחבר'ה שם למעלה באמת התכוונו לבטל את הקוד היפה שמאפשר לך לדלג על כל הססמאות אם פתרת חידה שנלקחה מ"ההוביט", פרק 5, ולמחוק את כל בסיס הנתונים של המוצר.

בשנה השלישית נתקל יוסי קַלקולטור במילה חדשה, מאיימת אף יותר – "משתמשים". בהתאמה, הוא כותב המון תוכנה שהוא, באופן אישי, לא מרוצה ממנה. הוא מתבקש להוסיף המון תכונות מטופשות, כגון תמיכה במספרים בשיטה העשרונית, הודעות שגיאה באנגלית או עברית, תפריטים מובנים גם להדיוטות ושינוי מבנה התוכנה כך שאפילו טמבל כמו מנהל החברה יכול להשתמש בה. הרעיון מאוס בעיני יוסי. תוכנות מחשבים, כך ברור, מיודעות אך ורק לאנשי מחשבים. אם אינך איש מחשבים, מה לך ולתוכנה? לך ונהג במונית או נהל תאגיד רב-לאומי או משהו פשוט וברברי מהסוג הזה. אם אתה מסוג האנשים שלא יודע להריץ את התוכנה בראש, בעל פה, למה לך לגעת במחשב בכלל?

בשנה הרביעית – יתכן שיוסי עבר חברה או שתיים בינתיים, אבל זה לא משנה לענייננו – הוא כבר ותיק מספיק על מנת להפוך לראש צוות. בתפקיד הזה הוא מתוודע לרעות חולות כגון רשימות-דרישות, תכנון-מראש, והעובדה שלרבים בדרג הניהול הזוטר, ולכל דרג הניהול הבכיר, אין שום מושג מהי תוכנת מחשב ובשביל מה זה טוב. דבר זה היה מאפשר לו לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, אלמלא היה הצוות שלו מורכב, רובו ככולו, מיוסי-קלקולטורים קטנים שזה עתה יצאו מהאוניברסיטה או מהצבא.

ומה הלאה? יתכן שהוא ישאר ראש צוות עד סוף הקריירה שלו. יתכן שהוא אפילו לא יגיע לדרגה זו. ויתכן – וזה הגורל הרע מכל – שהוא יעבור בזמן זה או אחר לתחום הניהול, שם הוא יהיה מושא אידאלי לבוזם של יוסי-קלקולטורים חדשים, כיוון שעד אז כמעט כל מה שהספיק ללמוד כבר יהיה מיושן ולא רלוונטי. כך או כך, בכל שנותיו כמתכנת ישאיר אחריו יוסי קלקולטור שובל של תוכנות מופלאות אשר, כך הוא ישמח להודות בפה מלא מיד לכשייצא לפנסיה, מוטב היה לו לעולמנו בלעדיהן. וכיוון שרוב המתכנתים בעולמנו הם סוג זה או אחר של יוסי קלקולטור, אין לתמוה על צורתן הנוכחית של רוב תוכנות המחשב המוכרות לאדם.

ומי שלא מאמין בכך, כנראה קורא את הטור הזה היישר מן הנייר. אשריהו וטוב לו.

א. (עוד) טור וביקורת שלי במקו: הטור דורך בעוז על מסכן כלשהו שלא טרח לברר פרטים עד הסוף, והביקורת עוסקת בדיבורית לאופנוענים ובגורלה המר, שלא לדבר על הקסדה שלי. דבר לעורך: ג'וני, בייבי, אתה חייב לי.

ב.  הספר המהנה ביותר שקראתי לאחרונה: גלנקיל - מותחן כבשים, מאת לאוני סוואן, המסופר מנקודת מבטם של כבשים המנסים לפתור את תעלומת רצח הרועה שלהם. משעשע, מעורר מחשבה וכתוב נפלא. אלמלא איגוד השוטרים היידיים של שייבון, זה היה ספר השנה שלי.

ג. סוף סוף הסתיימו, בקול ענות חלושה, הבחירות לעיריית ת"א-יפו, ועכשיו אולי יהיה באינטרנט קצת שקט. שני פריטי מידע לעיונם של אלה שלקחו חלק במאבק: 1. דב חנין הפסיד בגללי: לא כי לא הצבעתי - אני לא מצביע אף פעם - אלא כי החלטתי שככה זה יהיה. 2. וזה מה שיקרה לכל מועמד או תנועה שינסו לגייס את זוגתי שתחיה לפעילות פוליטית. ראו הוזהרתם.

איליום + אולימפוס / דן סימונס
מלחמת טרויה חוזרת על עצמה (או שמא?) בעתיד (או שמא?), כשאלי יוון מתגוררים על הר אולימפוס שבמאדים ומסתייעים בננוטכנולוגיה ובשירותיו הטובים (או שמא?) של פרופסור לספרות המתמחה באיליאדה, ששוחזר לאחר שמת במאה ה-21. בינתיים, רובוטים תבוניים החוקרים את ירחיו של שבתאי משגרים משלחת למאדים כדי לברר איך בוצעה בו הארצה בפרק זמן קצר להחשיד. בינתיים, כדור הארץ של ההווה (כלומר - העתיד הרחוק) מאוכלס בבני אדם שאינם יודעים דבר על היסטוריה, מדע או משהו חוץ ממין מזדמן, ומבלים את זמנם במסיבות ובריקודים, עד שכמה מהם יוצאים למסע על מנת לגלות את האמת.
איליום+אולימפוס (למעשה מדובר בספר אחד שראה אור בשני חלקים) יכול היה להיות ספר נפלא. יש בו רעיונות מצוינים, אקשן משובח ותעלומה גדולה. למרבה הצער, הוא מדרדר חדות כמעט מיד לאחר הפתיחה. סגנון הכתיבה טרחני, הדילמות מלאכותיות להכעיס, והדמויות אינן רק שטוחות להחריד, אלא גם חוזרות ומסבירות זו לזו דברים שהן כבר יודעות (תארו לעצמכם שהייתי אומר, במהלך שיחה, משפט כגון "כידוע לך, יש לך זוג ריאות שבאמצעותן אתה נושם, והן נמצאות בחלל החזה שלך, בתוך כלוב הצלעות." - משהו כזה), ואף טורחות שוב ושוב להזכיר לקורא מה קרה בפרקים הקודמים. אני מתקשה להאמין שמדובר באותו סופר שכתב את סדרת היפריון. אולי הוא נתן לחתול שלו לכתוב את הספר (רמת הכתיבה מזכירה את זו של יצירת מופת אחרת - ההמשכים של "מפגש עם ראמה"), או אולי הוא עבר אירוע מוחי. הסבר אחר אין לי.
בקיצור - מדובר ביותר מ-1600 עמודים מיותרים. שומר נפשו ירחק.
(הבהרה: קראתי את הספרים במהדורתם האנגלית. איליום תורגם לאחרונה לעברית, אך לא קראתי את התרגום. שוב, לטובת קוראי העברית, איליום הוא חצי-ספר, לא ספר שלם, והחצי השני עדיין לא תורגם.)

בת דרקון הברזל / מייקל סוואניק
סיפור התבגרותה (פחות או יותר) של נערה צעירה (פחות ופחות) בעולם פנטסיה תעשייתי וקודר בו מתגוררים רוב יצורי האגדות. הדמות הראשית מוזרה, קפריזית, לא הגיונית ונוטה לרגשנות, ובאופן מוזר כלשהו, אמינה מאד. תיאור העולם מבריק, לא פחות - רוחב הדמיון של סוואניק מעורר השתאות וקנאה. הסוף אכזב אותי מעט, אני מודה, אבל נהניתי מהספר עד כדי כך שאקרא אותו שוב בקרוב. מומלץ.
(הספר עדיין לא תורגם לעברית. במקור: The Iron Dragon’s Daughter)

משימתו של המתרגם הזה / טוד חזק-לואי
מצאתי את הספר, החדש למדי (תורגם ב-2008) בחנות ספרים משומשים. כנראה מישהו ממש לא אהב אותו. אני שמח על כך, כי אחרת כנראה לא הייתי נתקל בו, וההפסד היה כולו שלי. זהו אוסף סיפורים קצרים שמחברו (הלא-ישראלי) הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטת פלורידה. אין טעם לתאר כאן את עלילות הסיפורים, כי הן לא העיקר - העיקר הוא סגנון הכתיבה, הדרך בה הסיפור מועבר. הפעם האחרונה בה נהניתי כל כך מסגנון כתיבה של סופר בן זמננו היתה כשקראתי את ספריו של מייקל שייבון. אין לי מושג אם הספר עדיין בחנויות, אבל כדאי מאד לחפש אותו.

כריש זכרון / סטיבן הול
אדם מגלה שזכרונו נאכל על ידי יצור השוכן בו, ומנסה - כלומר, הגרסה השניה שלו מנסה - לשחזר את עצמו ולהבין מה קורה לו, באמצעות רמזים שהשאירה הגרסה הראשונה. זהו ספר מחוכם (ומתחכם) למדי, ואני בטוח שמשימת התרגום היתה לא קלה (כל הכבוד למתרגמת, יש לומר).
רציתי מאד לאהוב את הספר הזה. הוא לא ספר רע, אבל במדה מסוימת הוא טובע בתחכום של עצמו. יש בו רעיונות מבריקים, אבל העלילה חוזרת על עצמה. יש בו יותר מדי טקסט ופחות מדי תוכן. אני ממליץ לקרוא אותו רק בגלל הרעיונאות, אבל מה שבאמת הייתי רוצה לקרוא הוא הספר הבא של המחבר.

עריכת סאונד של סרט באורך מלא היא עסק רציני. וארוך. החלק הנורא ביותר הוא עריכת הדיאלוגים, בהם תמיד מופגנת יכולתו העילאית של המקליט - הבחור עם המיקרופון שעומד מאחורי המצלמה - לחרב את מה שאמור להיות סאונד נקי ויפה, ובאותה הזדמנות את אוזניו של עורך הסאונד המסכן - יעני אנוכי - במגוון שיטות יצירתיות. בסרט שאני עורך עכשיו, למשל, ושאת עריכת הדיאלוגים שלו סיימתי אתמול, מצאתי את השמחות הבאות: מיקום לא טוב של נק-מייק (כל תזוזה של השחקן נשמעת כאילו תחתוניו עומדים להתפקע), מיקום מטופש של נק-מייק (סאונד מוזר אשר, לאחר חקירה קלה, מסתבר שהוא קרקורי בטנה של השחקנית), עוצמת הקלטה נמוכה מדי (לא שומעים כלום, וכשמגבירים שומעים חרא), עוצמת הקלטה גבוהה מדי (כל השחקנים נשמעים כמו גיטרה חשמלית של להקת מטאל גרועה), מיקום לא נכון של הבום, כלומר המיקרופון (השחקנים נשמעים כאילו הם בתוך אמבטיה גדולה מפח במרחק חצי קילומטר ממקום ההתרחשות), אי-החלפת סוללות של נק-מייק (הכל נשמע כמו חזיר-בר שבוקע מתוך הרמקולים), אי-הקפדה על חיבורי כבלים נאותים (חזיר בר סטרובוסקופי), אי-הקפדה על כבלים איכותיים (חזיר בר במסיבת טראנס), מכשיר הקלטה בעייתי (חזיר בר על האש).
בי נשבעתי, זו הפעם האחרונה שאני עורך סאונד לסרט ישראלי.

מהנדס/בוגר מדעי המחשב/דוקטור יקר,
חטיבת הטכנולוגיות/התשתיות/המחשוב של חברת X מעוניינת בך! מדובר בהזדמנות חד-פעמית לעסוק בעבודה מרתקת ומאתגרת בחזית הטכנולוגיה, במערכת ההפעלה [הכנס סוג של Unix כאן]. החברה ממוקמת בפארק התעשיה המפואר Z ביהוד/כפר-סבא/רעננה/נתניה/לוד/באר-שבע. קורות החיים שלך שברשותנו נמצאו מתאימים…

חברת X/חברת השמה יקרה,
אני מודה לכם על ההזמנה. לצערי אני נאלץ לוותר על ההזדמנות החד פעמית לעסוק בעבודה מרתקת ומאתגרת בחזית הטכנולוגיה, כיוון שאני שקוע עד צוואר בעבודה משעממת וקלה באחוריה. דבר זה ניתן להסיק בקלות מן העובדה שטופס קורות החיים שלי שבידיכם יחגוג בקרוב את יום הולדתו השלישי. כמו כן הריני להביע את סלידתי הכללית מעבודות מאתגרות ומכל קשר שהוא עם מה שקרוי בימינו "חזית הטכנולוגיה", שמשמעותו האמיתית נוטה להיות "בלבול מוח בעל ראשי תיבות מפוצצים" או "עלבון לאינטליגנציה של הצרכנים וחרבון לשעות העבודה של המתכנתים", מה עוד שבאתר האינטרנט שלכם ניתן להבחין בבירור בעובדה שגם אם אתם נמצאים בחזיתו של דבר מה, הרי שאותו דבר אינו טכנולוגיה דווקא (וחוץ מזה הוא לא תואם לפיירפוקס, ובמלה Technology יש רק g אחת). מעבר לכך, עיון קל בקורות החיים החיים שלי שברשותכם היה מגלה לכם שאינני מהנדס/בוגר מדעי המחשב/דוקטור יקר, שאינני מוכן לעבוד בשום פנים ואופן בשום חורבת הייטק מחוץ לתל אביב. ושגם אל מול כיתת היורים לא אהיה מוכן לתכנת במערכות הפעלה מסוג [הכנס סוג של Unix כאן]. שתי העובדות האחרונות מוחבאות בצניעות בתוך קורות החיים שברשותכם, בראש הדף, באותיות של קידוש Times New Roman, בגודל 22, מודגשות, מוטות ובעלות קו תחתי, לאמור: "מעוניין בעבודה בגבולות העיר תל אביב בלבד ובמערכת ההפעלה Windows-XP בלבד." על מנת לעזור למתקשים, הכתובת הנ"ל מופיעה שוב גם בסוף קורות החיים. ולמי שעדיין לא הבין: כשאני כותב "בלבד", כוונתי אינה "אבל לא רק" או "אבל אפשר לשכנע אותי" או "אבל לא אכפת לי באמת". מאנשיה של חברה המתיימרת להמצא ב"חזית הטכנולוגיה" הייתי מצפה לרמה טובה יותר של הבנת הנקרא.
לסיכום: קורות החיים שלי לא נמצאו מתאימים, ואתגרים זה פופטיץ.

בכבוד רב,

[הכנס שם של מתכנת שפוי כאן]

ארתור סי. קלארק נפטר אתמול, בגיל 90. אפשר לספר כאן על חייו ועל ספריו, אבל גם חיפוש פשוט בגוגל יעשה זאת. התרומה שלי: מאמר שכתבתי לפני כמה שנים, עם צאת התרגום החדש של "קץ הילדות".

מעבר לכך, מעניין לראות כיצד התייחסו לכך בעיתוני הרשת. ב"הארץ" - ידיעה קטנה ועלובה, ב-Ynet - ידיעה ארוכה ומפורטת על חייו ופועלו של האיש, כולל רשימת ספריו שתורגמו לעברית  (אין לי קישור כרגע), ולאחר מכן מאמר של אריאנה מלמד. ב-NRG, באופן לא מפתיע - שום דבר.

אולי זה אני, אבל דוקא מ"הארץ" ציפיתי לידיעה מכובדת ומפורטת יותר, ו-Ynet הפתיע אותי לטובה. עולם הפוך?