איליום + אולימפוס / דן סימונס
מלחמת טרויה חוזרת על עצמה (או שמא?) בעתיד (או שמא?), כשאלי יוון מתגוררים על הר אולימפוס שבמאדים ומסתייעים בננוטכנולוגיה ובשירותיו הטובים (או שמא?) של פרופסור לספרות המתמחה באיליאדה, ששוחזר לאחר שמת במאה ה-21. בינתיים, רובוטים תבוניים החוקרים את ירחיו של שבתאי משגרים משלחת למאדים כדי לברר איך בוצעה בו הארצה בפרק זמן קצר להחשיד. בינתיים, כדור הארץ של ההווה (כלומר - העתיד הרחוק) מאוכלס בבני אדם שאינם יודעים דבר על היסטוריה, מדע או משהו חוץ ממין מזדמן, ומבלים את זמנם במסיבות ובריקודים, עד שכמה מהם יוצאים למסע על מנת לגלות את האמת.
איליום+אולימפוס (למעשה מדובר בספר אחד שראה אור בשני חלקים) יכול היה להיות ספר נפלא. יש בו רעיונות מצוינים, אקשן משובח ותעלומה גדולה. למרבה הצער, הוא מדרדר חדות כמעט מיד לאחר הפתיחה. סגנון הכתיבה טרחני, הדילמות מלאכותיות להכעיס, והדמויות אינן רק שטוחות להחריד, אלא גם חוזרות ומסבירות זו לזו דברים שהן כבר יודעות (תארו לעצמכם שהייתי אומר, במהלך שיחה, משפט כגון "כידוע לך, יש לך זוג ריאות שבאמצעותן אתה נושם, והן נמצאות בחלל החזה שלך, בתוך כלוב הצלעות." - משהו כזה), ואף טורחות שוב ושוב להזכיר לקורא מה קרה בפרקים הקודמים. אני מתקשה להאמין שמדובר באותו סופר שכתב את סדרת היפריון. אולי הוא נתן לחתול שלו לכתוב את הספר (רמת הכתיבה מזכירה את זו של יצירת מופת אחרת - ההמשכים של "מפגש עם ראמה"), או אולי הוא עבר אירוע מוחי. הסבר אחר אין לי.
בקיצור - מדובר ביותר מ-1600 עמודים מיותרים. שומר נפשו ירחק.
(הבהרה: קראתי את הספרים במהדורתם האנגלית. איליום תורגם לאחרונה לעברית, אך לא קראתי את התרגום. שוב, לטובת קוראי העברית, איליום הוא חצי-ספר, לא ספר שלם, והחצי השני עדיין לא תורגם.)

בת דרקון הברזל / מייקל סוואניק
סיפור התבגרותה (פחות או יותר) של נערה צעירה (פחות ופחות) בעולם פנטסיה תעשייתי וקודר בו מתגוררים רוב יצורי האגדות. הדמות הראשית מוזרה, קפריזית, לא הגיונית ונוטה לרגשנות, ובאופן מוזר כלשהו, אמינה מאד. תיאור העולם מבריק, לא פחות - רוחב הדמיון של סוואניק מעורר השתאות וקנאה. הסוף אכזב אותי מעט, אני מודה, אבל נהניתי מהספר עד כדי כך שאקרא אותו שוב בקרוב. מומלץ.
(הספר עדיין לא תורגם לעברית. במקור: The Iron Dragon’s Daughter)

משימתו של המתרגם הזה / טוד חזק-לואי
מצאתי את הספר, החדש למדי (תורגם ב-2008) בחנות ספרים משומשים. כנראה מישהו ממש לא אהב אותו. אני שמח על כך, כי אחרת כנראה לא הייתי נתקל בו, וההפסד היה כולו שלי. זהו אוסף סיפורים קצרים שמחברו (הלא-ישראלי) הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטת פלורידה. אין טעם לתאר כאן את עלילות הסיפורים, כי הן לא העיקר - העיקר הוא סגנון הכתיבה, הדרך בה הסיפור מועבר. הפעם האחרונה בה נהניתי כל כך מסגנון כתיבה של סופר בן זמננו היתה כשקראתי את ספריו של מייקל שייבון. אין לי מושג אם הספר עדיין בחנויות, אבל כדאי מאד לחפש אותו.

כריש זכרון / סטיבן הול
אדם מגלה שזכרונו נאכל על ידי יצור השוכן בו, ומנסה - כלומר, הגרסה השניה שלו מנסה - לשחזר את עצמו ולהבין מה קורה לו, באמצעות רמזים שהשאירה הגרסה הראשונה. זהו ספר מחוכם (ומתחכם) למדי, ואני בטוח שמשימת התרגום היתה לא קלה (כל הכבוד למתרגמת, יש לומר).
רציתי מאד לאהוב את הספר הזה. הוא לא ספר רע, אבל במדה מסוימת הוא טובע בתחכום של עצמו. יש בו רעיונות מבריקים, אבל העלילה חוזרת על עצמה. יש בו יותר מדי טקסט ופחות מדי תוכן. אני ממליץ לקרוא אותו רק בגלל הרעיונאות, אבל מה שבאמת הייתי רוצה לקרוא הוא הספר הבא של המחבר.

עריכת סאונד של סרט באורך מלא היא עסק רציני. וארוך. החלק הנורא ביותר הוא עריכת הדיאלוגים, בהם תמיד מופגנת יכולתו העילאית של המקליט - הבחור עם המיקרופון שעומד מאחורי המצלמה - לחרב את מה שאמור להיות סאונד נקי ויפה, ובאותה הזדמנות את אוזניו של עורך הסאונד המסכן - יעני אנוכי - במגוון שיטות יצירתיות. בסרט שאני עורך עכשיו, למשל, ושאת עריכת הדיאלוגים שלו סיימתי אתמול, מצאתי את השמחות הבאות: מיקום לא טוב של נק-מייק (כל תזוזה של השחקן נשמעת כאילו תחתוניו עומדים להתפקע), מיקום מטופש של נק-מייק (סאונד מוזר אשר, לאחר חקירה קלה, מסתבר שהוא קרקורי בטנה של השחקנית), עוצמת הקלטה נמוכה מדי (לא שומעים כלום, וכשמגבירים שומעים חרא), עוצמת הקלטה גבוהה מדי (כל השחקנים נשמעים כמו גיטרה חשמלית של להקת מטאל גרועה), מיקום לא נכון של הבום, כלומר המיקרופון (השחקנים נשמעים כאילו הם בתוך אמבטיה גדולה מפח במרחק חצי קילומטר ממקום ההתרחשות), אי-החלפת סוללות של נק-מייק (הכל נשמע כמו חזיר-בר שבוקע מתוך הרמקולים), אי-הקפדה על חיבורי כבלים נאותים (חזיר בר סטרובוסקופי), אי-הקפדה על כבלים איכותיים (חזיר בר במסיבת טראנס), מכשיר הקלטה בעייתי (חזיר בר על האש).
בי נשבעתי, זו הפעם האחרונה שאני עורך סאונד לסרט ישראלי.

מהנדס/בוגר מדעי המחשב/דוקטור יקר,
חטיבת הטכנולוגיות/התשתיות/המחשוב של חברת X מעוניינת בך! מדובר בהזדמנות חד-פעמית לעסוק בעבודה מרתקת ומאתגרת בחזית הטכנולוגיה, במערכת ההפעלה [הכנס סוג של Unix כאן]. החברה ממוקמת בפארק התעשיה המפואר Z ביהוד/כפר-סבא/רעננה/נתניה/לוד/באר-שבע. קורות החיים שלך שברשותנו נמצאו מתאימים…

חברת X/חברת השמה יקרה,
אני מודה לכם על ההזמנה. לצערי אני נאלץ לוותר על ההזדמנות החד פעמית לעסוק בעבודה מרתקת ומאתגרת בחזית הטכנולוגיה, כיוון שאני שקוע עד צוואר בעבודה משעממת וקלה באחוריה. דבר זה ניתן להסיק בקלות מן העובדה שטופס קורות החיים שלי שבידיכם יחגוג בקרוב את יום הולדתו השלישי. כמו כן הריני להביע את סלידתי הכללית מעבודות מאתגרות ומכל קשר שהוא עם מה שקרוי בימינו "חזית הטכנולוגיה", שמשמעותו האמיתית נוטה להיות "בלבול מוח בעל ראשי תיבות מפוצצים" או "עלבון לאינטליגנציה של הצרכנים וחרבון לשעות העבודה של המתכנתים", מה עוד שבאתר האינטרנט שלכם ניתן להבחין בבירור בעובדה שגם אם אתם נמצאים בחזיתו של דבר מה, הרי שאותו דבר אינו טכנולוגיה דווקא (וחוץ מזה הוא לא תואם לפיירפוקס, ובמלה Technology יש רק g אחת). מעבר לכך, עיון קל בקורות החיים החיים שלי שברשותכם היה מגלה לכם שאינני מהנדס/בוגר מדעי המחשב/דוקטור יקר, שאינני מוכן לעבוד בשום פנים ואופן בשום חורבת הייטק מחוץ לתל אביב. ושגם אל מול כיתת היורים לא אהיה מוכן לתכנת במערכות הפעלה מסוג [הכנס סוג של Unix כאן]. שתי העובדות האחרונות מוחבאות בצניעות בתוך קורות החיים שברשותכם, בראש הדף, באותיות של קידוש Times New Roman, בגודל 22, מודגשות, מוטות ובעלות קו תחתי, לאמור: "מעוניין בעבודה בגבולות העיר תל אביב בלבד ובמערכת ההפעלה Windows-XP בלבד." על מנת לעזור למתקשים, הכתובת הנ"ל מופיעה שוב גם בסוף קורות החיים. ולמי שעדיין לא הבין: כשאני כותב "בלבד", כוונתי אינה "אבל לא רק" או "אבל אפשר לשכנע אותי" או "אבל לא אכפת לי באמת". מאנשיה של חברה המתיימרת להמצא ב"חזית הטכנולוגיה" הייתי מצפה לרמה טובה יותר של הבנת הנקרא.
לסיכום: קורות החיים שלי לא נמצאו מתאימים, ואתגרים זה פופטיץ.

בכבוד רב,

[הכנס שם של מתכנת שפוי כאן]

ארתור סי. קלארק נפטר אתמול, בגיל 90. אפשר לספר כאן על חייו ועל ספריו, אבל גם חיפוש פשוט בגוגל יעשה זאת. התרומה שלי: מאמר שכתבתי לפני כמה שנים, עם צאת התרגום החדש של "קץ הילדות".

מעבר לכך, מעניין לראות כיצד התייחסו לכך בעיתוני הרשת. ב"הארץ" - ידיעה קטנה ועלובה, ב-Ynet - ידיעה ארוכה ומפורטת על חייו ופועלו של האיש, כולל רשימת ספריו שתורגמו לעברית  (אין לי קישור כרגע), ולאחר מכן מאמר של אריאנה מלמד. ב-NRG, באופן לא מפתיע - שום דבר.

אולי זה אני, אבל דוקא מ"הארץ" ציפיתי לידיעה מכובדת ומפורטת יותר, ו-Ynet הפתיע אותי לטובה. עולם הפוך?

כולנו נתקלנו בנותני שירותים שלא עשו את תפקידם, שלא הבינו במה מדובר, שסירבו להיענות לבקשות פשוטות או שסתם הרגיזו אותנו. אבל נדמה לי שהשבוע, כאן בדירתנו הצנועה, נשבר שיא החוצפה של נותן שירות כלשהו.
נותן השירות הנ"ל הוא הסבל/נהג שבא לקחת חלק מריהוט הסלון החדש שלנו, לאחר שמה שקיבלנו לא תאם את מה שהוזמן. הוא נכנס לדירה, הממוקמת בקומה השלישית וחצי (שלישית לדעתי, רביעית לדעת ק'), ואמר:
"האוטו שלי חונה למטה על אדום לבן. רד לשמור עליו בזמן שאני מעמיס פה."
גם לאחר תום רגע התדהמה לא הצלחתי למצוא דבר לאמרו, ולכן רק נענעתי בראשי לשלילה. הסבל לקח חלק מהריהוט ויצא איתו מהדירה, פרצופו זועף. כשחזר לקחת את השאר, הוא נזף בי: "זה ממש לא יפה שאתה לא מוכן לרדת לשמור על האוטו. מה כבר ביקשתי? מה, קשה לך?"
לא חשוב מה קרה לו לאחר מכן.
בתוכניתנו הבאה:
מלצר: "האוכל שלך מוכן, יא חביבי, קפוץ רגע למטבח ותביא אותו."

במהלך לילה לבן שחולק בין מסיבה לאולפן עלו בי הרהורים לגבי עובדה אחת התקפה לגבי כל יצירת אמנות ראויה לשמה, ושהנה משום מה נשגבת מהבנתם של הרבה מאד אנשים, ובייחוד כאלה המתיימרים לעסוק באמנות כלשהי. העובדה היא זו: לכל יצירת אמנות טובה יש גבולות ברורים, וחשוב מכך - מגבלות. בלי גבולות ומגבלות, לא מדובר באמנות אלא בקשקוש. אין בזאת לומר שכל יצירה שיש לה גבולות ומגבלות היא יצירה טובה, אבל כל יצירה טובה חייבת בשני אלה.
זה נשמע נחרץ, וגם פשוט להחשיד. כל מוסיקאי מתחיל או כותב טירון או הדיוט סתם יזנקו ממושבם למקרא הדברים האלה וינסו להוכיח באותות ובמופתים שלא זה המצב, שסופר פלוני כתב בלי לדעת את חוקי הדקדוק ושמוסיקאי אלמוני לא ידע תווים וממילא היה מסומם תמיד. טיעונים שכאלה אינם נכונים לא רק בגלל שבתשעים ותשעה אחוזים מהמקרים הסופר או המוסיקאי שצוינו אכן הנפיקו קשקושים מוחלטים, אלא כיוון שמגבלות וגבולות אינם חייבים להיות תוצאה של אימון או ידע. לפעמים מדובר בתחושה, באינסטינקט. לפעמים זה אפילו מזל.
הגבולות המדוברים אינם דוקא החוקים הקלאסיים של התחום שבו מדובר (אם כי הדבר לא פוטר מי שעוסק בתחום כלשהו, אמנות או לא, מלדעת מה הוא עושה), אלא המסגרת שבה מתקיימת היצירה. קל להבחין בדברים כאלה במוסיקה יותר מאשר בספרות - ארגז הכלים של הכותב המתחיל אינו גדול במיוחד, אבל למוסיקאי המתחיל ובכלל יש אפשרויות כמעט אינסופיות תחת ידיו.
ניקח לדוגמה את הפרויקט שעליו עבדתי רוב הלילה, פסקול לסרט. בעזרת הציוד שיש לי כיום אני מסוגל להפיק מגוון גדול מאד של צלילים - גיטרות, פסנתרים, בס, תופים, כלי מיתר, כלי נשיפה, סינתיסייזרים, כלי הקשה אקוסטיים ואלקטרוניים, מקהלות ועוד הרבה, וכל סוג של צליל ניתן לשנות, לעוות, למתוח, לעבד ולהעביר דרך מספר עצום של אפקטים שלא נדון בהם כרגע. במהלך מאה ומשהו הדקות של הסרט הייתי יכול להכניס מוסיקת רוק, פופ, אקפלה, רגאיי, היפ-הופ, פאנק ויצירות סימפוניות. הייתי יכול אפילו לגרום לכל קטע שונה שכזה להתאים למה שנראה על המסך. אבל למעשה אני משתמש רק בשישה-שבעה סוגי צלילים (אחד מהם הוא הקול שלי). למה? כי אם הייתי משנה סגנון כל הזמן, היה יוצא סלט. אלה הגבולות והמגבלות שקבעתי, והחוכמה האמיתית היא להצליח ליצור משהו שיעבוד בתוך המסגרת  שקבעת לעצמך.
זו הסיבה שאני אוהב מאד אלבומי קונספט, וששני האלבומים שלי הם כאלה. זו הסיבה, למשל, שהאלבום האחרון של כוורת פחות טוב משני קודמיו: יש בו הרבה שירים נפלאים, אבל אין שום קשר ביניהם, וחלקם נשמעים כאילו להקה אחרת הקליטה אותם. זו תוצאה ישירה של מעבר הלהקה מהנהגה ברורה של סנדרסון, שהיה בעל חזון ברור מאד לגבי כל אלבום כיצירה שלמה, לשיטה "דמוקרטית" שבה השירים והעיבודים נקבעו בהצבעה.
בקיצור, אין מה לעשות: אמנות טובה היא תוצר של דיקטטורה.
זה נכון גם כשמדובר בשלטון של יחיד בעצמו. במילים אחרות: משמעת.
הרבה יוצרים מתחילים זועקים לשמיים שהחוקים הנוקשים - חוקי הדקדוק, הפיסוק, ההרמוניה, המלודיה - מגבילים אותם, פוגעים ביצירתיות שלהם. הם מתלוננים על כך שנדרש מהם ידע בתחום - קריאת ספרים בז'אנר בו הם מנסים לכתוב, האזנה למוסיקה בסגנון בו הם מנסים לשיר או להלחין. הם לא מבינים שהאתגר האמיתי הוא לא שבירת החוקים, מה שכל תינוק יכול לעשות, אלא כתיבה או הלחנה של יצירה שתציית לחוקים (או שתשבור אחד מהם מתוך היכרות ומודעות ולא מתוך בורות), אבל תהיה חדשנית, מעניינת, מרגשת או מעוררת מחשבה בכל זאת. וכן, זה דורש מאמץ. המון מאמץ. נראה לי שכדאי לאמן המתחיל לזכור שמה שקל לעשות לא ממש משתלם, כדברי המשורר: מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם.

הנה, בפעם הראשונה בכתב, מבחר הסיבות שבגללן אני שונא ומתעב אירועים משפחתיים (של כל משפחה שהיא, לאו דווקא של זו שלי) וסובל כהוגן במהלכם, וכן רגשות שונים העולים במוחי הקודח כתוצאה מכך. מסיבות אמנותיות גרידא בחרתי לקרוא להם בשמות הלקוחים מעולם הפיסיקה והאסטרונומיה.

• מסה קריטית - באירוע משפחתי, גם כאשר כל אחד ואחד מהנוכחים הוא בחור/ה כארז/יתית, והיית יכול לנהל איתו/ה דיון מעמיק על עניינים שברומו של עולם או בתחתיתו, הרי שצירופם יחד גורם לשלם שהנו בפירוש פחות מסכום חלקיו. או יותר באופן מצער. תלוי איך מחשבים זאת. יתכן שזה קשור למכנה המשותף הנמוך ביותר, אך אולי אלה תופעות אחרות שעדיין אינן מוכרות למדע. זו יכולה להיות תזה מצוינת לדוקטורט. תנחומי לחוקרים.
• תגובת שרשרת - באירוע משפחתי, כאשר מישהו מהנוכחים מפריח אמירה מטופשת כלשהי, הוא מיד יזכה בשתי תגובות (או יותר) מטופשות עוד יותר. התהליך מזין את עצמו במהירות, בייחוד אם יש אלכוהול בשטח, ונרגע רק כאשר מביאים אוכל או עוד שתיה. למעשה, אם תכלאו מספיק קרובי משפחה ללא מזון ועם כמות מוגבלת של שתיה בחלל אטום קטן דיו, יתכן שיתקבל תחליף לא רע לפצצת האטום - פצצת טִמטוֹם. מעניין אם גם היא כרוכה בנשורת.
• חלקיקים בעלי מטען חיובי - קרובי המשפחה.
• עוד חלקיקים בעלי מטען חיובי - ידידי המשפחה. כאילו הקרובים לא הספיקו.
• חלקיקים בעלי מטען שלילי - יש רק אחד כזה, וזה אתה.
• גוף שחור - זה האידיוט שחושב שהוא יודע לנגן בגיטרה.
• חור שחור - זה מה שהיית רוצה שיקרה לאידיוט שחושב שהוא יודע לנגן בגיטרה.
• חור תולעת - זה מה שהיית רוצה שיקרה לכל אחד מאלה שחושבים ש - בגלל שיש איזה אידיוט שחושב שהוא יודע לנגן בגיטרה - הם יודעים לשיר.
• פולסאר - זה האידיוט עם המצלמה.
• לייזר - כך נראה מבטך כשמישהו אויל מספיק לשאול האם אתה נהנה מאד.
• פעפוע - כבר שעה וחצי אתה מנסה לפעפע החוצה בלי שישימו לב. לא הולך.
• התאבכות - לאחר זמן מה, כל הקרובים וחבריהם נראים לך כמו אותו אדם. זה לא עוזר.
• כבידה - זה מה שאתה מרגיש אחרי האוכל. תמיד יש אוכל. תמיד יש המון. בדרך כלל הוא טעים. תמיד אתה אוכל יותר מדי. תמיד אתה מתחרט לאחר מכן. תמיד אתה אומר לעצמך שעדיף היה לאכול שוב קנור בבית מאשר לשבת באירוע ולחוות מסה קריטית, תגובת שרשרת, חלקיקים ושאר מרעין בישין.
• שנת אור - המרחק שאתה רוצה שיהיה בינך לבין קרוביך האוהבים אותך כבבת עינם מיד לאחר שגמרו לקרוא רשימה נאה זו.

(Why am I writing this post again, this time in English? Guy Hasson is to blame. He Did It.)

Guy Hasson, in a post in his excellent blog ”The Storytellers“, brings examples of writing humor, stressing the importance of timing. Some of the examples are marvelous (Dorothy Parker is a queen among men!), but none of them are familiar even to reasonably well-read people. When I asked Guy why he didn‘t bring some more familiar examples, he suggested that I do it myself. In fact, he suggested a blog-fight, in which each of us will try to quote the best humorous texts he can find. In order to make if a fair fight, it was decided that of the two of us, the winner will be the one whose name starts with an N.

I therefore sent a long hand into my bookshelf and, in one smooth movement, drew out a book by one Jerome K. Jerome. It was in Hebrew. There you go, Guy:

(The three are trying to pack a suitcase for their trip. After laughing at Jerome, it is now George and Harris‘es turn to try:)
When George is hanged, Harris will be the worst packer in this world; and I looked at the piles of plates and cups, and kettles, and bottles and jars, and pies, and stoves, and cakes, and tomatoes, &c., and felt that the thing would soon become exciting.
It did. They started with breaking a cup. That was the first thing they did. They did that just to show you what they could do, and to get you interested.
Then Harris packed the strawberry jam on top of a tomato and squashed it, and they had to pick out the tomato with a teaspoon.
And then it was George’s turn, and he trod on the butter. I didn‘t say anything, but I came over and sat on the edge of the table and watched them. It irritated them more than anything I could have said. I felt that. It made them nervous and excited, and they stepped on things, and put things behind them, and then couldn‘t find them when they wanted them; and they packed the pies at the bottom, and put heavy things on top, and smashed the pies in.
They upset salt over everything, and as for the butter! I never saw two men do more with one-and-twopence worth of butter in my whole life than they did. After George had got it off his slipper, they tried to put it in the kettle. It wouldn‘t go in, and what was in wouldn‘t come out. They did scrape it out at last, and put it down on a chair, and Harris sat on it, and it stuck to him, and they went looking for it all over the room.

This extract (which is merely a part of a longer scene) demonstrates not only Jerome’s amazing timing, but also the impressive way in which he builds an escalating comic situation. Here’s another, shorter extract:

(The three try to open a pineapple tin)
Then Harris tried to open the tin with a pocket-knife, and broke the knife and cut himself badly; and George tried a pair of scissors, and the scissors flew up, and nearly put his eye out. While they were dressing their wounds, I tried to make a hole in the thing with the spiky end of the hitcher, and the hitcher slipped and jerked me out between the boat and the bank into two feet of muddy water, and the tin rolled over, uninjured, and broke a teacup.
Then we all got mad. We took that tin out on the bank, and Harris went up into a field and got a big sharp stone, and I went back into the boat and brought out the mast, and George held the tin and Harris held the sharp end of his stone against the top of it, and I took the mast and poised it high up in the air, and gathered up all my strength and brought it down.
It was George’s straw hat that saved his life that day.

Another escalating situation, with a brilliant ending which takes the reader a second to grasp before cracking up.
Here’s another one:

(Jerome, having decided that he’s a very sick person, goes to a medical man. The medical man -)
…opened me and looked down me, and clutched hold of my wrist, and then he hit me over the chest when I wasn‘t expecting it - a cowardly thing to do, I call it - and immediately afterwards butted me with the side of his head. After that, he sat down and wrote out a prescription, and folded it up and gave it me, and I put it in my pocket and went out.
I did not open it. I took it to the nearest chemist’s, and handed it in. The man read it, and then handed it back.
He said he didn‘t keep it.
I said:
”You are a chemist?“
He said:
”I am a chemist. If I was a co-operative stores and family hotel combined, I might be able to oblige you. Being only a chemist hampers me.“
I read the prescription. It ran:
”1 lb. beefsteak, with
1 pt. bitter beer
every 6 hours.
1 ten-mile walk every morning.
1 bed at 11 sharp every night.
And don‘t stuff up your head with things you don‘t understand.“

I very rarely laugh out loud when reading a book, but with Three Men in a Boat it happens to me every time.
Ok, Guy. It’s your turn now.

גיא חסון, בפוסט בבלוגו המצוין The Storytellers, מביא דוגמאות להומור בכתיבה ומדגיש את חשיבותו של התזמון. כמה מהדוגמאות נהדרות (דורותי פארקר מלכה!), אבל כששאלתי אותו מדוע לא הביא גם קטעים מוכרים יותר מספרים מוכרים יותר, הוא הציע לי לעשות זאת בעצמי. למעשה, הוא הציע קרב-בלוגים, שבו כל אחד יביא קטעים הומוריסטיים ממקורות שונים. על מנת לשוות לקרב מראית עין של הגינות, הוחלט שהמנצח הוא זה ששמו מתחיל ב-נ'.

שלחתי, אם כן, את ידו הארוכה של הח"מ אל מדף הספרים ושלפתי בתנועה המעידה על אימונים מפרכים של שנים רבות את ספרו של פלוני ג'רום ק. ג'רום, בתרגום יאיר בורלא. הרי לך, גיא:

(השלושה מנסים לארוז מזוודה. לאחר שצחקו על ג'רום, הגיע תורם של ג'ורג' והריס לעשות זאת)
לאחר שיוצא ג'ורג' להורג בתליה, ישאר הריס האורז הגרוע ביותר בעולם. עיני שוטטו על ערמות הצלחות, הספלים, הקומקומים, הבקבוקים, הצנצנות, הפשטידות, הפרות, העוגות, העגבניות וכו' וכו', וחשתי בעליל שהנה שעה מלאת חוויות ועניין ממשמשת ובאה.
היא באה. היא נפתחה בשבירת ספל. למעשה היה זה המעלל הראשון שעוללו. מובן שעוללו זאת רק כדי להוכיח מה מסוגלים הם לעשות - בבחינת רמז לבאות.
אחרי-כן דחק הריס את קופסת הריבה על העגבניות ומעך אותן, ושניהם החלו אוספים את העגבניות בכפיות של תה.
אחרי-כן הגיע תורו של ג'ורג'. הוא דרך על החמאה. לא אמרתי דבר. סתם קמתי וישבתי על קצה השולחן כדי להתבונן מקרוב. הדבר עורר את חמתם יותר מכל המילים שיכולתי לומר. חשתי זאת בעליל. זה עצבן אותם ובלבל את דעתם. הם החלו דורכים על חפצים ועל מצרכים, ושוכחים היכן הניחום. הם תחבו את הפשטידות בתחתית התרמיל והניחו עליהן קומקומים, קופסאות וכיריים. וסופן של הפשטידות שנמרחו על דפנות התרמיל. הם פזרו מלח כמעט על כל דבר סביבם. אשר לחמאה, מעודי לא שיערתי ששני אנשים יהיו מסוגלים לבצע מגוון כזה של פעילות בחבילת חמאה במשקל מאתיים גרם. לאחר שג'ורג' הסיר את החמאה מנעל הבית שלו, ניסו שניהם לתחוב אותה לתוך הקומקום. פתחו היה צר והיא לא אבתה להכנס. ומה שכבר נכנס לא אבה לצאת. לבסוף הצליחו לאסוך אותה ולהניחה על כסא. במרוצת הזמן התיישב ג'ורג' על חבילת החמאה והיא נדבקה למכנסיו. אחרי-כן בילו שניהם כמחצית השעה בחיפושים אחריה ברחבי החדר.

הקטע הזה (שאינו אלא חלק מתוך סצנה ארוכה יותר) מדגים לא רק את התזמון המופלא של ג'רום אלא גם את היכולת שלו לבנות סיטואציה קומית המתעצמת מרגע לרגע. הנה עוד אחד, קצר יותר:

(השלושה מנסים, ללא הצלחה, לפתוח פחית שימורי אננס)
…ואילו הקופסה, שלא ניזוקה כלל, התגלגלה ושברה ספל תה.
אז נטרפה עלינו דעתנו כליל. נטלנו את הפחית והבאנו אותה אל החוף והצבנו אותה שם. הריס הלך בשדות והביא אבן גדולה וחדה ואני חזרתי והבאתי את התורן. ג'ורג' החזיק בפחית, הריס החזיק באבן, כשחודה מופנה אל הפחית. נטלתי את התורן, הגבהתי אותו באויר והנחתי אותו במהלומה אדירה על הפחית.
כובע הקש של ג'ורג' הוא הוא שהציל את חייו אותו יום.

משעשע גם לראות את ההתייחסות שהכניס המתרגם ל"הוא הלך בשדות".

טוב, די. תורך, גיא.