לא יאמן, אבל היום ק' ואני חוגגים שבע שנים ביחד.
הרי לכם מדע בדיוני.

התבקשתי, בנסיבות מחשידות, ליצור תוכנה קטנטנה שהופכת את סדר האותיות בטקסט עברי על מנת לאפשר את העתקתו לשדה-טקסט של Flash. הנה היא.

Guy Hasson’s new comedy project, a daily podcast named The Voice of God, is now online. I recorded it and created the deliberately-bombastic opening theme. Try it!

זה עתה הודיעו לי שהסיפור "אמת בפרסום" תורגם לגרמנית ויופיע בגליון הבא של כתב העת "נובה".
אני רוצה שכל הבקרים שלי יתחילו ככה.
כלומר, לאו דוקא בתרגום לגרמנית. יש עוד שפות. מחר, למשל, אשמח לשמוע על סיפור שלי שתורגם לשפת הזולו. או לרוסית. מתחשק לי מאד פרסום ברוסית. דא!

אתמול הפכנו את הסלון לסט צילומים. הסיבה: קליפ לשיר הנושא של הסרט "לב של אבן", בכיכובי (הקליפ, לא הסרט. כפי שאמרתי לבמאי (הסרט, לא הקליפ), "אתה יודע מה חסר לך כאן? מפלצות, זה מה שחסר לך!"). איך עשינו זאת? העפנו החוצה ספה אחת ואת כל הכביסה המלוכלכת, ובמקומם שמנו עמודי תאורה, חצובות, מצלמות, כבלי חשמל ושאר מיני תרגימא, וכיסינו קיר אחד בבד ירוק שנקנה במיוחד. ירוק, ירוק, ירוק, כמה ירוק ראיתי אתמול. הו.
על כל פנים, עיצוב הפנים החדש לא שימח את ק' כלל. לא העזתי לגלות לה שהייתי שמח להשאיר את הסלון במצבו זה. הו לא. סידרנו אותו כמו ילדים טובים. למעשה, לאחר שסיימנו הוא היה מסודר יותר מאשר לפני שהתחלנו. אני מרגיש מרומה.

כל שנותר לי לעשות, עד שהקליפ יערך ויושלם (יקח קצת זמן), הוא להוסיף כאן כמה תמונות למזכרת:

מסך ירוק

עור ירוק

למי קראת "זומבי"?!

למי? אל תענה לי. אל תענה לי, אמרתי!

איליום + אולימפוס / דן סימונס
מלחמת טרויה חוזרת על עצמה (או שמא?) בעתיד (או שמא?), כשאלי יוון מתגוררים על הר אולימפוס שבמאדים ומסתייעים בננוטכנולוגיה ובשירותיו הטובים (או שמא?) של פרופסור לספרות המתמחה באיליאדה, ששוחזר לאחר שמת במאה ה-21. בינתיים, רובוטים תבוניים החוקרים את ירחיו של שבתאי משגרים משלחת למאדים כדי לברר איך בוצעה בו הארצה בפרק זמן קצר להחשיד. בינתיים, כדור הארץ של ההווה (כלומר - העתיד הרחוק) מאוכלס בבני אדם שאינם יודעים דבר על היסטוריה, מדע או משהו חוץ ממין מזדמן, ומבלים את זמנם במסיבות ובריקודים, עד שכמה מהם יוצאים למסע על מנת לגלות את האמת.
איליום+אולימפוס (למעשה מדובר בספר אחד שראה אור בשני חלקים) יכול היה להיות ספר נפלא. יש בו רעיונות מצוינים, אקשן משובח ותעלומה גדולה. למרבה הצער, הוא מדרדר חדות כמעט מיד לאחר הפתיחה. סגנון הכתיבה טרחני, הדילמות מלאכותיות להכעיס, והדמויות אינן רק שטוחות להחריד, אלא גם חוזרות ומסבירות זו לזו דברים שהן כבר יודעות (תארו לעצמכם שהייתי אומר, במהלך שיחה, משפט כגון "כידוע לך, יש לך זוג ריאות שבאמצעותן אתה נושם, והן נמצאות בחלל החזה שלך, בתוך כלוב הצלעות." - משהו כזה), ואף טורחות שוב ושוב להזכיר לקורא מה קרה בפרקים הקודמים. אני מתקשה להאמין שמדובר באותו סופר שכתב את סדרת היפריון. אולי הוא נתן לחתול שלו לכתוב את הספר (רמת הכתיבה מזכירה את זו של יצירת מופת אחרת - ההמשכים של "מפגש עם ראמה"), או אולי הוא עבר אירוע מוחי. הסבר אחר אין לי.
בקיצור - מדובר ביותר מ-1600 עמודים מיותרים. שומר נפשו ירחק.
(הבהרה: קראתי את הספרים במהדורתם האנגלית. איליום תורגם לאחרונה לעברית, אך לא קראתי את התרגום. שוב, לטובת קוראי העברית, איליום הוא חצי-ספר, לא ספר שלם, והחצי השני עדיין לא תורגם.)

בת דרקון הברזל / מייקל סוואניק
סיפור התבגרותה (פחות או יותר) של נערה צעירה (פחות ופחות) בעולם פנטסיה תעשייתי וקודר בו מתגוררים רוב יצורי האגדות. הדמות הראשית מוזרה, קפריזית, לא הגיונית ונוטה לרגשנות, ובאופן מוזר כלשהו, אמינה מאד. תיאור העולם מבריק, לא פחות - רוחב הדמיון של סוואניק מעורר השתאות וקנאה. הסוף אכזב אותי מעט, אני מודה, אבל נהניתי מהספר עד כדי כך שאקרא אותו שוב בקרוב. מומלץ.
(הספר עדיין לא תורגם לעברית. במקור: The Iron Dragon’s Daughter)

משימתו של המתרגם הזה / טוד חזק-לואי
מצאתי את הספר, החדש למדי (תורגם ב-2008) בחנות ספרים משומשים. כנראה מישהו ממש לא אהב אותו. אני שמח על כך, כי אחרת כנראה לא הייתי נתקל בו, וההפסד היה כולו שלי. זהו אוסף סיפורים קצרים שמחברו (הלא-ישראלי) הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטת פלורידה. אין טעם לתאר כאן את עלילות הסיפורים, כי הן לא העיקר - העיקר הוא סגנון הכתיבה, הדרך בה הסיפור מועבר. הפעם האחרונה בה נהניתי כל כך מסגנון כתיבה של סופר בן זמננו היתה כשקראתי את ספריו של מייקל שייבון. אין לי מושג אם הספר עדיין בחנויות, אבל כדאי מאד לחפש אותו.

כריש זכרון / סטיבן הול
אדם מגלה שזכרונו נאכל על ידי יצור השוכן בו, ומנסה - כלומר, הגרסה השניה שלו מנסה - לשחזר את עצמו ולהבין מה קורה לו, באמצעות רמזים שהשאירה הגרסה הראשונה. זהו ספר מחוכם (ומתחכם) למדי, ואני בטוח שמשימת התרגום היתה לא קלה (כל הכבוד למתרגמת, יש לומר).
רציתי מאד לאהוב את הספר הזה. הוא לא ספר רע, אבל במדה מסוימת הוא טובע בתחכום של עצמו. יש בו רעיונות מבריקים, אבל העלילה חוזרת על עצמה. יש בו יותר מדי טקסט ופחות מדי תוכן. אני ממליץ לקרוא אותו רק בגלל הרעיונאות, אבל מה שבאמת הייתי רוצה לקרוא הוא הספר הבא של המחבר.

הפכתי את כל הבית בחיפושי אחר זוג המכנסיים החביב עלי. בדקתי בכל המקומות הצפויים: מתחת לספה, במקרר ובארון החשמל. כלום. ק', שנכנסה הביתה באמצע החיפוש, מצאה אותי במצב רוח עכור, בעודי נובר בכעס בתכולתו של עציץ המחמד המת שלנו ומפזר חול מתוכו על פני כל הסלון.
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
"איפה המכנסיים שלי? אלה שאני אוהב?"
"אתה אוהב את כל זוגות המכנסיים שלך," אמרה ק'.
"את השחורים אני אוהב במיוחד."
"כל זוגות המכנסיים שלך שחורים," אמרה ק'.
"את הגוון המיוחד הזה של שחור אני אוהב במיוחד."
"אתה עיוור גוונים," אמרה ק'.
"אני רוצה את המכנסיים שלי! מיד!"
"אי אפשר," אמרה ק', וחשד נורא עלה בי.
"לא!" אמרתי. "את לא…"
"כן," אמרה ק' בשלווה. "זרקתי אותם."
"מה?!"
"יש לך מספיק זוגות מכנסיים אחרים. אלה כבר היו ישנים מדי."
"אבל אני אוהב את הישנים במיוחד!"
"אבל אני לא," פסקה ק'.
"אני לא מאמין," אמרתי, דמעות זולגות מעיני. "המכנסיים שלי! הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו!"
"מי לא נפרדו?" שאלה ק'.
"המכנסיים," אמרתי. "מכנס ימין ומכנס שמאל. בחייהם ובמותם…"
"דוקא כן נפרדו," אמרה ק'.
"מה?!"
"רציתי להבטיח שלא תוכל להוציא אותם מהזבל וללבוש אותם, כמו שעשית בפעם הקודמת," אמרה ק', "אז הפרדתי אותם. זהו."
"אני לא מאמין," בכיתי. "אין יכולת לעשות דבר כזה? איך?"
"והנה המכנסיים החדשים שלך," אמרה ק', ושלפה מתיקה זוג קצרצרים אדומים בוהקים, עם סמיילי צהוב מאחורה.
"אלוהים אדירים," אמרתי, והתעלפתי בו במקום.

ואז התעוררתי.

(ק': "שוב חלמת על מכנסיים? אתה לא יכול לחלום לפעמים על בחורות ערומות, לשם שינוי?")

היום, בטקס חגיגי בו השתתפו הח"מ, מברג פיליפס, פנס כיס, שני ארונות ציוד ובערך גזיליון כבלים שונים, פינה מחשב האולפן הותיק ושבע הקרבות את מקומו לטובת המק החדש. הנה, כאזהרה לדורות הבאים, תמונה של כמחצית מהכבלים שהוצאו משירות בעקבות המחשב הישן:

את שאר הכבלים אי אפשר להוציא בלי להזיז (קרי - לפרק) את שולחן העבודה. ככל הנראה זה יקרה רק אם אי פעם נעבור דירה. עד אז ודאי יהיו שם ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים. כבר כעת אני יכול לזהות שכבה פרה-מגברית תחתונה (כבלים פשוטים וזולים, במקור בצבעים עליזים), שכבה קדם-מגברית מאוחרת (כבלי סאונד איכותיים לשעבר, אכולים בשיני הזמן) ושכבה פוסט-ספרתית (כבלים אופטיים למידע דיגיטלי, אכולים בשיני שלי).
כמה רומנטי!

היום ביצעתי את עריכת הסאונד הראשונה שלי על המק החדש.
מדובר בפרסומת לאתר האינטרנט הבריטי MoviesPlanet.com, שכוללת בעיקר בחורות בביקיני (תמונות מהסט אפשר למצוא כאן - אני, כמובן, לא הייתי שם). העבודה שלי היתה הקלטת שלוש מדבבות ומדבב אחד (יש גם בחור בפרסומת), שבוצעה על המחשב הישן (אני עדיין לא יכול להקליט על המק - כרטיס הסאונד יגיע רק בשבוע הבא) ואז עריכת כל העסק. הבידור האמיתי היה, כמובן, התאמת הסאונד לתנועות השפתיים. למה? כי, בניגוד לתקינות הפוליטית ולעקרונות התנועה הפמיניסטית, כל מה שחשבתם על יכולת הגיית האנגלית של הדוגמנית הישראלית הממוצעת - נכון. וכשנותנים לאחת כזו להגיד, נניח, Sophisticated Movie Database, נו, טוב, אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קורה. צחוקים.
המק עצמו, למרות כל מיני עניינים הקשורים בתאימות פורמטים, התנהג למופת. נעים לעבוד עליו עד כדי כך שאני מחפש לעצמי עוד פרויקטים. אולי, באמת, הגיע הזמן להקליט עוד אלבום.

עדכון: והנה הפרסומת עצמה.

אתר האולפן שלי, תחנת החלל ניר, זכה לעיצוב חדש וכמעט מרענן.

אתר הפאנקפלה, כנ"ל.

והיום קיבלתי את המק החדש. ואאאאאאה!