It has just been announced that my story, "A Painter, a Sheep and a Boa Constrictor", originally published in Shimmer, will be included in The Year’s Best Science Fiction and Fantasy, 2010 Edition.

Am I happy? You betcha!

Well, no, of course not. But my story, "Benjamin Schneider’s Little Greys", is up for the Apex Magazine Story of the Year Award, and YOU can vote for it.

(Little known fact: you can vote for one of the other stories too. And may the best story, or at least the sexiest author, win.)

Every vote counts!

"כולם מדברים על שלום", שר מי ששר, וצדק בשתי מילים מתוך ארבע. כולם – אבל כולם – מדברים. והרבה. על מה? מאומה. עם מי? עם כל אחד פרט לך.

למשל –
בוקר בהיר אחד אתה מגלה שכלי רכבך גיבש לעצמו דיעות פוליטיות מוצקות במהלך הלילה, וכעת הוא סרבן. כיוון שאתה חייב להגיע למקום זה או אחר על מנת להתפרנס, אתה מהדס ברוגז אל הכביש הקרוב ומנסה למשוך את תשומת לב אחד מנהגי המוניות החולפות באמצעות נפנוף בכמה מאברי גופך המושכים – או לפחות הבולטים – יותר. לבסוף עוצרת לידך מונית חדשה, נקיה, ממוזגת ונעימה, ואשר מתוכה, למרבה השמחה, לא בוקעת מוזיקה מזרחית בקולי קולות. אתה נכנס פנימה ואומר, נניח, "קח אותי לעזריאלי, בבקשה."
"לא נכון," אומר הנהג בקול ומתחיל לנסוע.
"בהחלט נכון," אתה אומר, מופתע משהו. "עזריאלי, תודה."
"שטויות," שואג הנהג. "אין לך מושג."
אתה מביט בו ומגלה כי הוא לא מביט בך. במבט שני אתה מגלה את החוט המשתלשל לו מאוזנו, ואתה מתחיל לחשוד כי למעשה הערותיו אינן נוגעות לך כלל וכלל, וכך גם חוט מחשבתו. כיוון הנסיעה של המונית מאשש השערה זו, היות והוא לא השתנה מאז תחילתה. אתה פונה אל הנהג הרותח והמבעבע ומבקש ממנו בנימוס, שוב, להביא אותך לעזריאלי. הוא מחזיר לך בכמה הערות סרקסטיות וקולניות אשר, כך אתה מבין כעת, לא נועדו לך כלל, ובנפנוף יד לאמור "אל תפריע לי כשאני מדבר בסלולארי, נודניק."
בשלב זה אתה נלחץ מעט, כיוון שלפי חישוביך העדכניים המשך הנסיעה בכיוון עליו התקבע הנהג יביא אותך במהרה לרצועת עזה. כל נסיון למשוך את תשומת לבו באמצעים קונוונציונאליים נדון לכשלון, ועל כן אתה פותח את לועך לרווחה ומתחיל לשיר בקול זוועות קטעים נבחרים מתוך האופרה "נישואי פיגארו".
וכך אתה מוצא את עצמך נטוש בדרום תל אביב, ללא מונית, ללא מיזוג וללא מושג מה עושים הלאה. הנהג אפילו לא טורח לקלל אותך על כך שסירבת לשלם לו. הוא עסוק מדי. הוא מדבר בסלולארי.

או למשל –
אתה חוזר הביתה לאחר יום עבודה ומגלה כי המקרר שלך, נניח, נפח את נשמתו. אתה יודע שהטכנאי זמין עשרים וארבע שעות ביממה במכשירו הנייד, ועל כן אתה מברך על ההמצאה הנהדרת ועל פלאי הטכנולוגיה בשירות אורח החיים המודרני בכלל וארוחת הערב שלך בפרט, ומחייג אליו. תוך שעות ספורות הוא מגיע לביתך. עד כאן – שירות ללא פשרות.
אתה מוביל אותו אחר כבוד אל גוויית המכשיר ונשאר להתבונן, סקרן לראות מה יעשה בעל המקצוע המיומן. ואכן מיד שולף הנ"ל באופן מקצועי ומיומן ביותר פריט זה או אחר מתוך ארגז הכלים שלו, מגיש אותו אל אוזנו ואומר, "הלו, חזי, ת'שומע, אני תקוע פה עם איזה אמקור באבן גבירול, וציפי לא קיבלה את החשבונית. תעשה לי טובה, תעביר את זה בדרך הביתה."
בסדר, אתה אומר לעצמך. זה מחירו של שירות נאמן וזמין בכל עת. האיש נאלץ לנהל את עסקיו בדרכים, דבר לא פשוט. על כן אתה ממתין בסבלנות ומאזין להמשך השיחה העסקית החשובה: "לא, מה פתאום? תשים X בטופס, גבר, מכבי לא הולכים לנצח בחיים." לאחר מכן אתה שותף שלא מרצונך לעוד כמה הערכות משכילות לגבי הצפוי במגרשים בסוף השבוע הקרוב, לויכוח ער על מזג האויר הצפוי במגרשים הנ"ל, וכן לדעתו האישית, המקצועית והמיומנת של הטכנאי על ממשלת ישראל הנוכחית ועל כמה מאלה שקדמו לה.
אתה מנסה לרמוז לו שלמרות ההפרש הניכר ביכולותיכם הטכניות, אתה בטוח כמעט לחלוטין שכדי לתקן מקרר חייבים לגעת בו ולו פעם אחת, או לפחות להביט בו מעט. הוא, בתגובה, מנסה לרמוז לך שאתה פוגע בחופש הביטוי שלו ובזכותו לחיות את חייו לפי ראות עיניו.
בשלב זה פוקעת סבלנותך ואתה מדליק את מערכת הסטראו, שם דיסק של ואגנר במלוא העוצמה, ומתייצב אל מול הטכנאי בידיים שלובות ובפרצופך המאיים ביותר לאמור, אם נדמה לך שהגרמני הזה עוכר ישראל, סימן שעוד לא פגשת אותי במצב רוח רע.
רבע שעה לאחר מכן המקרר כבר תקין, הטכנאי הולך לדרכו אבל וחפוי ראש, ואף אחד משכניך לא מדבר אתך עד היום.

או למשל –
בליינד-דייט. לבוש במיטב מחלצותיך אתה מתייצב בבית הקפה המיועד בשעה המיועדת, ובחירת לבך המיועדת כבר ישובה ליד השולחן ונראית, לשמחתך, כמו מיליון דולר המיועדים לשובב את נפשך ואולי גם כמה מחלקי גופך האחרים. חמוש בחיוכך הטוב ביותר, אתה ניגש אליה, מתיישב ואומר, "שלום, אני…"
גלינג! גלינג!
"הלו?" אומרת המיועדת אל תוך מתקן בו לא הבחנת קודם, כיוון שהוא מוסווה היטב אל תוך תסרוקתה, וחוט משתלשל ממנו אל סלולארי קטן ואופנתי המונח על השולחן. "אה, מה העניינים? באמת? לא, אצלי הכל בסדר."
אתה מחייך אליה בסלחנות. בכל זאת, לא ממש מכירים, ואולי השיחה חשובה.
אני בדיוק בדייט," היא אומרת, "עם… עם איך קוראים לו, נו…"
אכן חשובה, השיחה, ומאד אינפורמטיבית, ואתה מחליט לשתף פעולה בהתאם. "אלברט איינשטיין," אתה אומר.
"אלברט, זהו," היא אומרת, ומסמנת לך בידה לאמור – אנא המתן ותיענה לפי התור. "ומה קורה איתך, נשמה? לא! בחייך? זה מה שהוא אמר? איזה דפוק! אני תמיד אמרתי לך…" וכך זה נמשך ונמשך ונמשך.
אך הפעם אתה כבר מוכן. אתה יודע בדיוק מה אפשר וצריך לעשות כדי לזכות בתשומת לבה. לא אופרה, לא מוסיקה, לא שום הפגנה אליטיסטית של חינוך קלאסי. מה פתאום. בשקט, מתחת לשולחן, אתה שולף סלולארי ומחייג.
"חכי רגע," היא אומרת. "יש לי ממתינה. הלו?"
"שלום," אתה אומר אל המכשיר, "זה אלברט איינשטיין. קבענו לדייט היום?"
"מה?" היא אומרת. היא מביטה במכשיר, לא בך.
"דייט, היום בערב, בערך עכשיו? זוכרת? אני פה מולך?"
"דייט?" היא אומרת, עדיין בוהה במכשיר, "אבל אתה בטלפון…"
"בדיוק," אתה אומר. "ובעניין הדייט – נראה לי שאני נאלץ לבטל. את פשוט לא שווה את זה."
ואז אתה קם, והולך.

"כולם מדברים על שלום", הוא אמר. אבל כמה מהם גם מקשיבים?

*

הטור הזה נכתב מזמן, ורק היום גיליתי אותו, בטעות, בזמן שחיפשתי משהו אחר. מעניין מה יהיה הדבר הבא שאמצא.

עוד לא החלטתי איך אקרא לו. הדיונים בעיצומם.

Just got my contributor’s copy of The Apex Book of World SF. What a lovely thing!

(For the Hebrew readers, here’s a sample of my contribution to this anthology, Cinderers)

כשירדו חלליות הענק והחלו לכרסם בכל פה בקו השמים של תל אביב, בלומשטיין הזקן לא ידע את נפשו מרוב זעם. "הם אכלו את מגדלי עזריאלי," הוא אמר, "ואת המגדל המגעיל ההוא שם בצומת הבורסה, זה שהכי גבוה בארץ, ואת הזוועה ההיא ברוטשילד, ועוד כל מיני, ואת מי לא? את מגדל שלום! דוקא במגדל שלום לא נגעו! מה זה צריך להיות?"
מישהו הזכיר לו שהוא דוקא אוהב מאד את מגדל שלום.
"נכון! היום כבר לא עושים מגדלים כאלה! מה לא בסדר בו? למה דוקא בו הם לא נוגעים? מה, הוא לא יפה מספיק? הוא לא טוב מספיק? הוא הרבה יותר טוב מכל המגדלים החדשים השמגגים האלה!"
מישהו העלה השערה שהחלליות אוכלות רק בניינים מעל גובה מסוים, ושמגדל שלום פשוט נמוך מדי.
"נמוך?" התחלחל בלומשטיין. "אתם יודעים," אמר בפעם המיליון, "שפעם זה היה המגדל הכי גבוה במזרח התיכון?"
מישהו אמר לו שבקצב הזה בקרוב הוא שוב יהיה המגדל הכי גבוה במזרח התיכון. התשובה הזו, במפתיע, הותירה את בלומשטיין הזקן מסופק ומאושר לחלוטין.
כלומר, עד שהחלליות הפסיקו עם המגדלים המטופשים האלה והחלו במנה העיקרית – האנשים.

 קצרצרי התופת: י'

קצרצרי התופת: ש'

קצרצרי התופת: ת'

היום התפרסמה בעיתון הארץ הכתבה הזו, המספרת על ההתקדמות שהושגה בנסיון לגדל בשר במעבדה. סוף סוף. הרי הטור שלי ב-NRG שעסק באותו עניין התפרסם כבר לפני שנים, ובאמת הגיע הזמן שהקהיליה המדעית תדביק את הפער.

רגע, מה זאת אומרת, איזה טור?

I was interviewed, some time ago, by Charles Tan of SF Signal. Today that interview was published. Here it is.

And, again, check out the Apex Book of World SF!

Right here!

1. יגעת ומצאת

מקור מוסמך ויודע דבר לחש על אוזנו של הדוד ניר שאפשר למצוא בסופר קרעפלאך קפואים. בתחילה סרב הדוד להאמין בכך, ולראיה הביא את העובדה שלא הצליח למצוא ולו רמז לקיומם של כאלה במקפיא הגדול שממנו הוא מביא הביתה מפעם לפעם מעדנים כגון 1 שקית שעועית ירוקה קפואה, 1 שקית תערובת למוקפץ קפואה, 1 שקית שניצל מעובד ומגעיל קפוא להכנה במיקרו ו-1 כאב בטן לאחר שאכל את כל זה. אך למרות כל זאת המקור המשיך בשלו: יש קרעפלאך קפואים, הם קיימים, לא אגדה רעי, לא אגדה, אם תרצו. ויום אחד רצה הדוד ניר, רצה במאד מאד, חשק והשתוקק אפילו, ומילאו כיסוני הבצק את מחשבתו ולא הרפו, והפכו על פניהם את חייו ואת חיי הסובבים אותו. מיד עם תום יום העבודה זינק הדוד על אופנועו ויחד רכבו במהומה ובקול שאון אל הסופר, פתחו את המקפיא הגדול (ובכן, לא, האופנוע לא פתח את המקפיא הגדול – השומר בכניסה סירב להכניס אותו פנימה והוא נשאר לעמוד בחוץ, נעלב) והפכו אותו על פיו. כלומר, הפך. הדוד. ועבר על כל שקית ושקית של 1 שעועית ירוקה קפואה ו-1 תערובת למוקפץ ו-1 נגיסי משהו-זה-או-אחר ו-1 אולקוס, ומיין וחיפש ולא מצא דבר. בימים כתיקונם היה בכך כדי לייאש את הדוד ולשלחו הביתה בלי לקנות שום דבר למעט 1 שקית אדממה ו-1 טבעות בצל להכנה במיקרו, אך הפעם היה חשקו גדול מדי. במקום זאת, הוא שלח יד ארוכה ותפס את אחד מהעובדים במקום בצווארונו, והבהיר לו בנעימות את חשקו הגדול, לאמור: "קרעפלאך!"
"מה?" אמר העובד וניסה לשוא לשחרר את צווארו מעניבת התליין.
"קרעפלאך!"
"אני… אה… תראה…"
"קרעפלאך!"
"הנה, שם!" חרחר העובד בכוחותיו האחרונים, והצביע אל המקום היחיד שבו מעולם לא עלה בדעתו של הדוד לחפש – המקרר השני.
"תודה," אמר הדוד, שמט את העובד – שעוד הספיק למלמל בקול ענות חלושה "הצילו!" – וניגש באון אל המקרר השני, שבחלקה השמאלי של חזיתו הוצגו לראווה מיני מאפה ושאר שעשועים, ובחלקה הימני – הו, הארץ המובטחת! – קרעפלאך, כיסונים נאים לכל דורש, כל דכפין יתי ויקנה. כרע הדוד על ברכיו בהכרת תודה, ומיד נגח ראשו בידית דלתו של המקרר, ועל כן, כשהגיע הביתה סוף סוף עם הקרעפלאך הנכספים בחיקו, כבר היה מטושטש מעט.
זה לא היה זמן טוב לגלות שאי אפשר להכין קרעפלאך במיקרו.

2. מים רבים

וזאת יש לדעת: מזה שנים רבות יש לדוד פטור חמור וגורף מכל פעילות הכרוכה במטבח. בכל פעם שפגש מכר חדש ויודע בישול, או חברה חדשה, היה העניין מתנהל בתבנית קבועה וידועה מראש:
היום הראשון: "אתה רק אומר שאתה לא יודע לבשל. זה כי אף אחד לא לימד אותך. אני אלמד אותך, ותראה שזה קל!"
היום השני: "טוב, אתה סתם עושה את עצמך, נכון?"
היום השלישי: "צא מהמטבח שלי! החוצה! ותישאר בחוץ, אני כבר אכין הכל לבד!"
והנה כעת, בהיותו נתון במצוקת חשקו האיום לקרעפלאך, נאלץ הדוד להתעלם מנסיון העבר המר ולהכנס אל גוב האריות והסירים, חמוש בשקית כיסונים קפואים ותו לא.
ההתחלה היתה מבטיחה: הוא הצליח למצוא סיר, לנקותו, למלאו במים ולהניחו על הכיריים בלי לגרום שום נזק גדול יותר משתי כוסות שבורות ושפריץ קטן מהכיור אל הרצפה. לאחר מכן בילה כמה דקות מענגות בנסיון להדליק את האש, לפני שהבין שצריך לפתוח את ברז הגז שעל הצינור. עשר דקות לאחר מכן, כשהמים עדיין סירבו לרתוח, הוא החליט להתחכם ולהשתמש בקומקום החשמלי. כיוון שכך, הלך ושפך את רוב המים שבסיר לכיור, וכך גילה שהם דוקא היו די קרובים לרתיחה והתרוצץ כמשוגע כל פני כל המטבח עד שמצא קרח לשים על כף ידו הימנית. כשרתחו המים שבקומקום, מזג אותם אל הסיר ומיד השתבח בכך ששכח את הקרח מחוץ למקפיא, כיוון שנזקק לו בכף ידו השמאלית. כשהופיעו הבועות המיוחלות במים, פתח בחגיגיות את אריזת הקרעפלאך ושפך את תוכנה אל תוך הסיר ללא כל נזק פרט למעט קרח על הראש והחזה. יגע ומרוצה, קרא הדוד שוב את הוראות ההכנה שעל האריזה וגילה שצריך להמתין שמונה דקות לכיסונים שיתבשלו ולאחר מכן לסנן אותם. הוראה זו האחרונה לא היתה מובנת לו, וכיוון שכך יצא מהמטבח והלך אל המחשב, מתוך מחשבה ששמונה דקות יספיקו לו לגלות מה פירוש אותו סינון ולמה זה טוב ואיך עושים את זה.
שעתיים לאחר מכן, כשחילצו אותו מתוך הבניין הבוער, אמר בשלווה למפקד הכבאים, "אני חושב שהבנתי איך זה עובד! צריך לקחת מסננת ו…" ואז סטר הגונדר העצבני על לחיו והוא התעורר, עדיין אל מול המחשב, וזכר החלום עוד טרי בראשו, פרט לעניין הסינון, שהיה כה ברור וכעת לא נותר ממנו דבר למעט זכרון עמום.
חזר, אם כן, אל המטבח, כיבה את הלהבה שבכיריים, וגם את האש שאחזה במגבת המטבח, והביט בסיר. הקרעפלאך צפו בו, ענוגים, ממתינים.
מטעמי חסכון במקום וזמן, שלא לדבר על עגמת נפשו של הקורא, נוותר כעת על העסק המצער והמיותר של דיג הקרעפלאך, אחד אחד, מתוך הסיר. נסתפק רק באמירה שהיתה זו, ללא ספק, ארוחת הערב הממושכת ביותר שאכל הדוד בחייו.

3. פסוקו של יום

סיכום התוצאות: 1 בטן מלאה להתפקע, 4 תחבושות קרח על איברים שונים, 3 ליטר מים על רצפת המטבח, 5 כלי מטבח שבורים, 1 מגבת שרופה, 1 מקפיא שהושאר פתוח בטעות ובכך חיסל 1 שקית אצבעות-תירס, 1 שקית נגיסי-גבינה ו-1 חשבון החשמל של הדוד, 1 חיוך ענק על פרצופו של הדוד והחלטתו האמיצה לאכול קרעפלאך גם מחר.

- סוף -