מאז ומעולם תיעבתי את מנהגו הנלוז של דואר ישראל להניח אצלי בתיבה הודעות על חבילות או דואר רשום - נא לסור לבית הדואר הקרוב למקום מגוריך, גם אם הוא לא קרוב כל כך, ומי יודע מה פירוש "קרוב" בימים טרופים אלה, ולמעשה איני יכול לנקוט לשון קרבה במצפון נקי ובלב שקט לגבי כל דבר המרוחק ממני יותר מאשר, נניח, המקרר - הודעות, אם כן, ללא ציון שם השולח. הדבר מרתיח אותי להפליא, וכבר מזמן נשבעתי שבועה גדולה וחמורה שכל עוד חיים באפי לא אגש לקחת ולו חבילה אלמונית אחת, ולמעשה גם לאחר שאמות לא אעשה זאת, אני מבטיח, מה עוד שסביר להניח שכל אותן הודעות נטולות אב ואם מקורן בעיריית תל אביב ובגזרות השונות שהיא מטילה על התושבים האומללים, ואלה שאינן מסוג זה הן פרי רוחה ודמיונה של מערכת המשפט והצדק המהוללת של מדינת ישראל, שאחת לכמה זמן מבשרת לי בקול תרועה שמישהו ששמו כשמי, או ששם משפחתו כשמי הפרטי ושמו הפרטי כשם משפחתי - תודה לכם, אמא ואבא! - עומד למשפט על עבירת תנועה כגון אי-ציות לזקֵנה במעבר חציה או התנגשות אופניים בעגלה עם סוס.
רק הקלה אחת אני מוכן לנקוט באותה שבועה קדושה וכבירה שלי, והיא שגם בהנתן חטא השמטת שמו המפורש של השולח, הרי שציון ארץ מוצא שאינה זו שלנו ישלח אותי בשמחה ובסקרנות אל בית הדואר האמור, שלמרות הכל מרוחק לא יותר מחמש מאות מטרים מהמקרר שלי. ההגינות מחייבת אותי לציין שמקור רוב החבילות הנשלחות אלי מחו"ל הוא אני עצמי, או ליתר דיוק חנויות ספרים השולחות אלי ממרכולתן לפי הזמנה מראש, ועל כן הסיבה היחידה לסקרנותי בנוגע לחבילה הממשמשת ובאה היא שמוקדם מאד במהלך חמשת הימים שלקח לה להגיע אני שוכח לחלוטין את כל העניין, והוא נוחת עלי כהפתעה נעימה.
וכך, מתוך הלך רוח חיובי להרנין זה, קיבלתי בשבוע שעבר הודעה על חבילה שהגיע מארץ לא צפויה. לא ארצות הברית, מקור הספרים, או אנגליה, שם יש לי חבר או שניים, או צרפת, משם שלח לי פעם מעריץ שיכור כמה דפים מודפסים בשפה שלא מופיעה בשום מילון, או לאוס, משם היה שותפי לכתיבה מכבד אותי בקללות נמרצות בדואר רשום בכל פעם שעתותיו אפשרו את הדבר ורשויות האינטרנט סגרו את הברז. לא, הפעם החבילה הגיעה, לא ידעתי מדוע, דוקא מפורטוגל.
למיטב ידיעתי אין לי אפילו חבר פורטוגזי אחד. הקרוב ביותר לתואר הזה הוא פלוני ז'וז'ה סאראמאגו, כיוון שמצד אחד אני מכיר את ספריו, ואילו מצד שני אני משוכנע שהוא ישמח להכיר אותי, או לפחות לא יסבול יותר מדי כתוצאה מכך, וזאת בעיקר עקב היותו זקן מופלג והשערתי, הנובעת מכך, ששמיעתו כבר לא מה שהיתה פעם, מה עוד שאיני יודע אפילו מילה אחת בפורטוגזית, שני גורמים שיתרמו רבות לקשר הנעים והחברי בינינו, שלא לומר ידידות אמיצה שרק הזמן האכזר ישים לה קץ, או הבאת מתורגמן שיספר לז'וז'ה, היקר שבידידי, לבטח האמיץ שבהם, שלדעתי אפשר היה לקצר את "על העוורון" ברבע או אפילו שליש, וכל המעורבים היו יוצאים נשכרים.
אך כיוון שרגלָי, כמודגם יפה על ידי כל האמור למעלה, למטה ובצדדים, נטועות היטב בקרקע המציאות, נהיר היה לי היטב שלא בסאראמאגו יקירי מדובר, כי אם במישהו אחר, אלמוני, אולי מעריץ, אולי לוחם חופש, ואולי סתם טעות בכתובת. וכך, ביום אביב נאה אחד שלמחרת קבלת ההודעה בתיבת הדואר שלי - מדוע הם לא יכולים להניח את ההודעה ההיא כאשר החבילה כבר בסניף? למה חייבים להמתין למחר? - כיתתי רגלי אל הדואר, כך נקרא לו, פשוט הדואר, חמש מאות מטרים, לא כולל שלוש קומות במדרגות, אספרסו של בוקר בקפה השכונתי, אמירת בוקר טוב לספָּר שמתחת לבית ורכישת טילון במינימרקט. מרוב עיסוקים שכחתי לשם מה באתי, אך הפקידה החיננית הזכירה לי זאת מיד בטון שאינו משתמע לשתי פנים, ובאותה הזדמנות יעצה שאנגב את שאריות הגלידה מהפרצוף. כשהושטתי לה את פתק ההודעה, לאחר שניגבתי את הגלידה גם ממנו, היא כמעט הצליחה להסתיר את שאט נפשה. אך דקה לאחר מכן כבר לא היה לי אכפת כלל, לא פקידה, לא גלידה, לא פרצוף, אף לא ידידי האלמוני והיקר ז'וז'ה, כיוון שבחיקי הונח כתב עת, דק-גב אך אלגנטי, אשר למרות היות כל הכתוב על כריכתו לוקה בפורטוגזיות קשה, לא התקשיתי כלל לזהות שם, בדיוק כבמקרים של כל אותם תצהירי בית משפט שנשלחו אלי בשוגג, את שמי שלי.
שמחתי לא הועמה אפילו כשהתברר שהסיפור שלי, עמוד 42 והלאה, מעוטר באחת מתמונותי הישנות שעורך כתב העת פילח הישר מהאינטרנט.
מעניין מתי אקבל חבילה מאנטארקטיקה.
