↑ חזור ל ספרות

מלך ירושלים

SM King of Jerusalem - Cover - Front

מן הכריכה האחורית:

המלך שלמה ואשמדאי יושבים להם בניחותא על ספסלי האבן המהודרים מדי של בית מרזח לבני האצולה בירושלים הבנויה לראשונה ומגלגלים שיחה על הא ועל דא. מכאן מתפתחת עלילה מפותלת ומהפנטת בה משולח המלך שלמה אל מרחבי הזמן, מבקר בתיבת נח שנקלעה ללולאה ובמולדתה הפרקטלית של מלכת שבא, חושף את זהותו האמיתית של ישוע הנוצרי, עד שהוא מוצא את עצמו לבסוף בירושלים של ימינו, שם נכתב סיפורו. מהו אדם? שואל שלמה, אך לשד אין תשובה.
מלך ירושלים הוא ספר חוצה סוגות המאחד בתוכו סיפור מרתק עם הגות עמוקה, השואל מה נותר מאיתנו לאחר זמננו, והאם אכן הכל הבל הבלים? רומן הביכורים של ניר יניב מעז להפליג למחוזות הדמיון וללב המסורת בחיפוש אחר האמת החמקמקה, כמעין קהלת למאה ה-21.

לרכישה באתר ההוצאה: כאן. לרכישה באתר סטימצקי: כאן.

 

פרקים לדוגמה:

 

אידיוט
הנה משפט המלך שלמה, החכם מכל אדם – למרות הכל קשה לי לוותר על הכינוי הזה – בעניין וירוס המחשב: מגיע לכם, טמבלים. המילים האלה נכתבות על גבי מחשב, כמובן, במעוני המפואר אשר בירושלים הבנויה, העתיקה-כביכול, דירת חדר עלובה שהיתה פעם עליית גג של בית ערבי גדול. אבא היה מתפלץ לוּ ראה לאן הדרדרתי, אבל לי לא אכפת. אולי בעצם גם לו לא היה אכפת. אבא – דוד המלך, בשבילכם – התעניין רק בזיונים ובמלחמות, בסדר זה בדיוק. לאיש כזה לא הייתם פונים בשאלות לגבי עיצוב פנים. אולי אפילו היה נהנה כאן. אני בטוח שהדירה הזו טובה מכמה מהמערות שהתגורר בהן בצעירותו. לכו דעו. ובאשר לווירוס המחשב: הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שהמצאתם את המכונה האידיוטית, ובעיקר את צורת החשיבה האידיוטית שהולידה אותה. רוב הבעיות שלכם, אם יורשה לי, נובעות מהחשיבה המחשבית, ההגיונית-לכאורה הזו – כן או לא, שחור או לבן, נכון או לא נכון. או, במקרה הטוב, בחרו בין האפשרויות הבאות: א', ב', ג', ד', וכו׳, כל התשובות נכונות. גם זה, משום מה, מזכיר לי את אבא. בחר בין האפשרויות הבאות: מיכל, אביגיל, בת שבע, אחינועם, מעכה, חגית, אביטל, עֶגלה, וכו׳ וכו׳ וכו׳, כל הנשים נכונות, ועוד איך היו נכונות. העֶגלה רוצה לינוק וגו'. תשאלו מי אני שאדבר, עם שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, וזה המקום לומר שהשמועות על יחסי המין שלי היו מוגזמות. המון יחסים, כן – יחסי ציבור. אינני טוען שהייתי נזיר, אבל מעולם לא הגעתי לרמות ההתפרעות של אבא – או של אמא, לצורך העניין. אצלנו לא היו מסתירים הרבה מהילדים, ולדוּר בכפיפה אחת עם שני אנשים כמו ההורים שלי – ובכן, אני בטוח שפרויד היה יכול לעשות מזה מטעמים, ואולי אף עשה, אבל אין לי כוח לקרוא את הררי המלל שלו. גם אם אהיה תקוע כאן אלף שנים, מה שבהחלט יתכן, לא אקרא עמוד אחד נוסף מספריו של הטרחן האיום הזה. לו רק יכולתי להחזיר אותו בזמן אל ארמונו של אבא: אחרי חודש אחד במחיצתנו כבר לא היינו שומעים ממנו פטפוטים על תסביכי אדיפוס, מה גם שאחי הגדול אבשלום ארגן לאבא מהומה דומה זמן רב לפני הפלשתי, סליחה, היווני הזה. אבל אינני יכול להחזיר את פרויד בזמן, ואף לא את עצמי. כבר לא. והכל בגלל הווירוס המטופש הזה שלכם.

התנועה בזמן – כמו רבות מן ההמצאות הגדולות שבאו לעולם, לא אחריה ולא לפניה אלא, כמובן, במהלכה – אינה אחד מרעיונותיו של החכם מכל אדם, שבחשבון אחרון ומתוך ראיה מפוכחת של התוצאות ניתן לומר ללא חשש שאינו חכם מספיק, אך לכל הפחות היה אמור לדעת שלא מדובר ברעיון טוב. גאוני? ודאי; פורץ דרך? ללא ספק; וכה פשוט עד שכל ילד קטן בימים משונים אלה מסוגל להבינו, ואף להינות מעלילות מופרכות בכיכובו של אידיוט כלשהו שהורג את סבו והופך לאבא של עצמו, מבלי לסבול משום תופעות לוואי למעט צרבת שמקורה באכילה גסה של פופקורן. אך אלה הן גרסאות גסות ופשטניות, ואולי עוד נדון בכך בהמשך, ובינתיים די לומר שגם בן האנוש המבריק ביותר לא היה מסוגל להעלות על דעתו את הרעיון כפי שעלה בראשיתו, במוחו הקודח של אשמדאי.
ככל המצאותיו של אשמדאי, גם זו היא רק פרפרזה, וריאציה, גרסה, פיתוח זניח לעומת הפטנט המקורי של בורא עולם – הזמן עצמו. גם על הנושא הזה הייתי יכול לומר משהו לבורא, לו רק היה טורח לענות לי או לאחד מעשרות הנביאים שהעסקתי במשרה מלאה. הרי היית יכול לברוא את כל העולם ללא הפגם המיותר הזה, הזמן. עולם סטטי, יפה ומושלם, שבו שוכנים זה לצד זה היום והלילה, חייתו יער ועוף שמיים, זאב עם כבש, שמש בגבעון וירח בעמק איילון. הרבה צרות היו נחסכות לכל המעורבים, והרבה מעורבים היו נחסכים מן הקיום, ורוח הבורא היתה מרחפת על פני המים. ודאי תטענו שעולם נטול זמן הוא משעמם להפליא, וכך יתברר שאין לכם ולוּ המושג הקלוש ביותר בתולדות האמנות או באמנות השלטון, וטרם הבנתם שללא זמן לא יהיו עתותיכם פנויות להשתעמם או לעשות כל דבר אחר. על כל פנים, הפתרון הפשוט הזה מעולם לא נלקח בחשבון. הו לא, הבורא חש צורך איום לסבך את מעשה ידיו, ובזה אין הבדל גדול בינו לבין מתכנת מחשבים ממוצע. וגם, אני מתבייש להודות, לביני. אכן בצלמו ובדמותו, שיהיה בריא.
ואם הבורא הוא מעין מתכנת מחשבים שאחראי על המכונה הגדולה מכולן, הרי אשמדאי הוא הפורץ. זה טבעו. הוא אינו טורח לתקוע מקלות בגלגלי הבריאה, אלא רק מסכסך בין חלקיה השונים. עד היום אתם זוכרים את חווה והנחש, ואת איוב הזקן המסכן ורפה המוחין, גם אם כמה מכם יתעקשו שאשמדאי והשטן אינם היינו-הך; שלא לדבר על סיפורים ששמו נשמט מהם לחלוטין, כמו הבלגן האיום של עקדת יצחק – מעשה מטופש שרק בזכות מזל עיוור, טמטומם של עדים כאלה ואחרים ואלפי שנות היסטוריה מוּטה שבעל-פה לא הוקיע לדראון עולם את שמו של אברהם אבינו כמפגר מושלם, מה שאכן היה.
למרבה הצער, בכל הנוגע לתכונה זו לא היה אברהם יחיד במינו – והרי אני, החכם מכל אדם, הוכחה ניצחת לכך, כאן בירושלים הבנויה שוב ושוב, ושוב, ירושלים שאני הפכתיה לעיר לראשונה. ירושלים שבה נזרעו זרעי פורענותי, ופורענותו של העם הזה, ופורענות העולם לעתיד לבוא. שוב ושוב.
ומעשה שיֶשנוֹ כך יֶשנוֹ:

 

בן עפר
המלך שלמה ואשמדאי יושבים להם בניחותא על ספסלי האבן המהודרים מדי של בית מרזח לבני האצולה בירושלים הבנויה לראשונה ומגלגלים שיחה על הא ועל דא. שניהם לבושים כסוחרים אמידים, אם כי לא אמידים מדי, על מנת שלא למשוך תשומת לב. שניהם שונים מאוד מדימוייהם בתרבות הפופולרית של העתיד הרחוק: שלמה אמנם גבוה יחסית לבני תקופתו, אך אינו מגיע למידותיהם של אנשי העתיד. עורו כהה כעורם של כל שאר העברים, ופרצופו, גם אם השנים אינן ניכרות בו, מזכיר למען האמת את זה של אביו, שהיה עכברי באורח מצער למדי. אשמדאי, לעומתו, גוץ, כמעט גמד, עיניו שחורות לחלוטין, אישוניו בלתי נראים, ובהצהרה אופנתית נועזת שסותרת דורות על גבי דורות של מסורת, הוא גם נטול קרניים.
כל אחד מהם מעמיד פנים שזהותו של השני אינה ידועה לו, אך יודע היטב שהשני יודע מי הוא. הם נוהגים כך בעיקר כדי לשמור על כללי הנימוס המקובלים במגעיהם הנפוצים להחשיד של מלכים ושדים ומתפוגגים לאחר ארבע כוסות יין בממוצע, לא שמישהו סופר.
הזמן, אומר שלמה, הוא כבר לא מה שהיה פעם. הוא מגיש את כוס היין החמישית אל שפתיו, ממתין לאשמדאי שישאל אותו למה כוונתו – עוד כלל נימוס, שנועד למנוע מן השיחה לקלוח במהירויות שבהן שדים רגילים לחשוב, על מנת להגן על בני האנוש האטיים. חשיבתו של בן האנוש המסוים הזה מהירה לפחות כמו זו של אשמדאי, אך מסורת היא מסורת. כמו כן יש לזכור שלעתים יכול אשמדאי לקרוא מחשבות, ויתכן מאוד שהוא עושה זאת בעצם הרגע הזה כיוון שהוא, שלא כמו בני ישראל רבים וטובים לפניו ואחריו, נמנע מלענות בשאלה. במקום זאת הוא אומר, הצדק עם עמיתי המלומד. אם סגנון הדיבור הזה מוכר לכם, הרי שכעת אתם יודעים מי אשם בקיומם של אלה הלוקים בו. בראשית חלפו ימי כמעוף הנשר בשמיים, מוסיף אשמדאי ואומר, כמרוצת הכוכב הנופל, שנות מתושלח נדמו לי כהרף עין, ועלילות רבות עוללתי, והרי על כך יעיד כבוד השופט. נחשו, ילדים, למי הכוונה. הוא נאנח וממשיך, והנה חלפו להן ריבוא שנים ועוד שנה, והימים הולכים ומתארכים, כל יום כשבוע, כחודש, כשנה, כמדבר ציה אין מים, ושקט ושלום על ישראל, ועלילות אַין. הוא אינו מחייך באמרו זאת. יתכן שהוא אף מתכוון לכך ברצינות.
הפוך, יא חביבי, הפוך, אומר שלמה, נמנע בינתיים מלהיגרר אחרי סגנונו הפלצני של בן שיחו. זו אמנם עברית, אך לא זו שאתם מכירים מהתנ"ך, ואף לא זו שבה אתם קוראים את דברי המלך שלמה כאן ועכשיו, הדומה לסגנונו המקורי בדיוק במידה שפסל דוד של מיכלאנג'לו מזכיר את אבא. רמז: כלל לא. גמד קטן ומכוער. מדוע השתוקקו כל העגלות ההן לינוק ממנו, רק לאללה פתרונים, אם כי יש להזכיר שהשיחה שמתוארת כעת מתנהלת כאלף ושש מאות שנים לפני המצאתו של הנ"ל, ובינתיים יש להסתפק בכבוד א. אלוהינו א. אחד ירום הודו, ומשפטו – תרתי משמע – לעולם ייכון. באשר לכוח המשיכה של אבא, יתכן שמדובר באותה המצאה משונה שלכם, הפֶרומונים, או בהיותו מקור סמכות וכוח – ושוב נימנע כאן מפרויד הנודניק – ואולי פשוט בכך שרבות מבנות ישראל הנאוות והענוגות הן, כדברי כמה מנביאינו הטובים ביותר, שרמוטות. לא שבני ישראל טובים מהן. על כל פנים, יהיו כבוד השופט ואשמדאי עדַי שלפחות במקרה שלי שני ההסברים האחרונים הם ההגיוניים ביותר, ובינתיים המלך שלמה ממשיך ואומר, דווקא כשהייתי צעיר הימים היו ארוכים; נעימים ורכים; והיום כל יום עובר כל כך מהר, הכל מאוחר; עוד לפני שהתעוררתי לגמרי כבר מחר; אני לא מספיק שום דבר. מילים אלה, פרט להיותן שקר מוחלט, שכן שלמה משועמם כבר שנים רבות ואשמדאי יודע זאת היטב, גלשו מקולמוסו של מי שנחשב למחבר שיר השירים, כן? כך, אללי, אנו למדים מה מקורו האמיתי של מה שקרוי בפיכם הזֶמר הים תיכוני. לו הייתי מאמין בשכר ועונש בנוסח אחת הדתות הגדולות, הייתי אכול חרדה מפני הכפרה שתידרש ממני על חטאי זה, אבל מתוך היכרותי עם הנפשות הפועלות, ובייחוד זו שריחפה על פני המים, סביר להניח שמישהו אחר ישלם על כך. זו דרכו של עולם.
אבקש להזכיר לעמיתי כי רק בן עפר הוא, אומר אשמדאי, וימיו רשומים וקבועים בספר דברי הימים, בין אם הם מפוארים ונאים ובין אם הם הבל הבלים, וככל שיירבו הימים כך צר המקום מהכילם ונלאה הקולמוס מִסַּפְּרָם, אשר על כן קצרו ימיו ובחופזה ישורטטו, זה גורל מלך והלך, שליט ופליט, כל אדם ואדם, זו דרכו של עולם.
הרי לכם קריאת מחשבות. אף שריר אינו זע בפניו של שלמה, אך אשמדאי מחייך, ושלמה יודע שהוא יודע שפגע בנקודה רגישה. שלמה ידוע כאליטיסט איום ונורא – למרות הכל אני מתעקש לטעון שהוא מתנשא בצדק – והרעיון שגורלו אינו שונה מגורל האדם הפשוט מכעיס אותו מאוד. ואני אומר, תנוח דעתך, בחורצ'יק, סידרת לעצמך גורל לא פשוט בכלל, ואם הדיאלוג הנ"ל יגיע יום אחד לסופו נוכל כולנו ללמוד כיצד. אך רק לאחר המתנה ארוכה – הוא יודע שאשמדאי מתעב כל השתהות – פותח שלמה את פיו. נו בח-ייך, הוא אומר. דיו וקולמוס. לא יכולת להמציא משהו מקורי יותר? מה עוד? מנגינת חיי מאיצה לקראת סיום? פתיל קורותי הולך ומתקצר? עלי כותרתי נושרים ברוח? איזה בּאָבּקעס. האַק נישט אין טשײַניק.
יש לציין שבשלב זה של חייו המלך שלמה עדיין אינו בקיא ביידיש – מהלך המאורעות ידאג לתקן את המעוות במוקדם או במאוחר – ושהוא משתמש בביטויים דומים לאלה שלעיל הלקוחים מאוצר קללות ואמרות כנף ותיק הרבה יותר בקֶרב בני ישראל, הלא הוא השפה היבוסית. געזונטהײַט.
אַ קלאַפּ פֿאַרגייט, אַ וואָרט באַשטייט, משיב אשמדאי כמתוך רפלקס, ביידיש צחה שכמוה לא תישמע עוד בטרם יעברו אלפיים ומשהו שנה, ומיד מתרגם זאת לטובת בן שיחו: כאבה של מכה חולף, אך המילה נשארת. אל נא יעלוב בי אדוני, הוא מוסיף, ואולי אף היה נפגע עוד יותר מעניין הקשקושים בקומקום, האק נישט אין טשייניק, אלמלא היתה המצאתו של זה לוטה גם היא בערפילי העתיד. במקום זאת הוא אומר, גם אם יגדל עמיתי וישגה עד מאוד, ייספרו ימיו כימי הנמלה והפרח, ומי ידע מה זֵכר יהיה לו, מה שריד יוותר מממלכתו ומשלטונו ומשמו לאחר שיחלוף, כי הוא וכל עוצם כוחו ומעשה ידו וגאוותו וגבורותיו ומפעלו מעפר באו, וגו׳. אשמדאי יודע בדיוק כיצד ייזכר שלמה, כמובן. אות באות. כיום גם אני יודע, וזה לא מוסיף לי נחת, מאחר שאני מוזכר שלא בטובתי בספרי הקודש של שלוש דתות שונות, ויש האומרים חמש, וכל אחד מהם מופרך ומטופש בדרכו שלו, וכולם זקוקים נואשות ליד הברזל של עורך ספרותי נטול עכבות. האגדות שנרקמו סביבי, לעומת זאת, חביבות עלי מאוד. יתכן שהדבר קשור לעובדה שאת רובן המצאתי בעצמי. אבל המלך שלמה, יש לזכור, אינו יודע דבר מכל זה. הוא יודע רק שאשמדאי מנסה להרגיז אותו. לצערו הרב, וגם לצערי, הדבר אינו מונע ממנו מלהתכעס. מאוד. בהתחשב בזהותו של בן שיחו, זו אינה טקטיקה מחוכמת במיוחד, ושוב אנו נוכחים בעובדה העגומה: החכם מכל אדם הוא תואר יחסי, לא מוחלט.
אתה אל תדאג למה שאשאיר אחרי, אומר המלך שלמה מבלי לשנות את הבעתו. לו יכולתי להיות בסביבה לאחר מותי, ואלמלא היית מי שאתה, הייתי מתפתה להתערב אתך: אותי הם לא ישכחו.
יש לו, לשלמה, הרבה סיבות להניח שהצדק עמו. בית המקדש כבר עומד על תלו, ולצדו מבנים נלווים רבי פאר, ובהם האגף הראשי של הארמון, מגורי הכוהנים, מחסנים, שירותים ומגרשי חניה. האימפריה שלו אדירה במונחי הזמן ההוא – עושר עצום, שלטון ללא מיצרים על כל עמי הסביבה, ובני ישראל ויהודה העובדים בפרך בבניית מה שהנו, למעשה, הקניון הראשון בתולדות העולם, רבים עד כדי כך שמספרם מספיק לאכלוס פרוור ישראלי בינוני מן המאה העשרים ואחת. כל זה טוב ויפה, אבל למרות זעמו הרב וגם אם נסכים שהוא אינו במיטבו, עדיין אין דבריו של שלמה נאמרים סתם כך. לכל דבר שהוא עושה, לכל מילה שהוא הוגה, ובייחוד, במקרה הזה, לזו הגזורה מן השורש ע.ר.ב., יש סיבה.
הבה נימנע ממסקנות פזיזות באשר לאפשרויות העומדות בפני עמיתי, אומר אשמדאי, ושלמה כמעט נאנח בקול מכיוון שבדיוק לתשובה הזו קיווה. לו חפץ בכך, ממשיך שר השדים, היה יכול לקיים התערבויות שכאלה. אמנם יש נהלים וחוקים, אך היקום, כידוע לאדוני, מצוי כולו באותיות הקטנות. במקום שבו יש רצון ישנה גם דרך. שלמה יודע, וודאי שהיום אני יודע, עד כמה שכיח הביטוי האחרון, בגלגוליו השונים, בין רבים וטובים ורעים. דרכים רבות מאוד שירתו רצונות רבים מאוד מאז מלכותי בירושלים. שלמה אף יודע שכל שליטתו העצמית, המשווה לפרצופו ארשת של תמיהה קלה ואגבית, אין די בה כדי להעלים את האצת פעימות לבו מעיניו השחורות לחלוטין, הבוהקות, הבוחנות של אשמדאי. כיוון שכך מחייך שלמה ואומר, אם אתה רוצה להציע לי משהו אז תציע. הטמבל.
כעת תורו של אשמדאי לחייך, והוא עושה זאת בשפתיים קפוצות ובמקצועיות שיכולה לזכות בהערכתו של כל שחקן קולנוע או עורך דין פלילי. החיוך הזה הוא הזכרון העז ביותר שנותר לי ממנו, ומכל מלכותי האבודה שנמוגה בערפילי העבר ויבש קולמוסה וקצרו ימיה, למעט עניין אחד שעוד אזכיר. אני רואה את החיוך הזה בחלומותי. אני רואה אותו כל אימת שאני עוצם את עיני. כאבה של מכה חולף, אך החיוך נשאר.