↑ חזור ל סיפורים קצרים

חדורי אמונה

ראה אור בכתב העת חלומות באספמיה, במגזין ChiZine, קנדה, בתרגום המחבר, ובאוסף הסיפורים מכונת אהבה (למהדורה האלקטרונית הקישו כאן).

 


 

בשם אלוהים

הזקנה במכולת לא מרימה את מבטה מהרצפה. היא בוחנת את התאריך הרשום על גוש גבינה, וידה רועדת. היא מסתובבת, שומטת את הגוש אל תוך אחת משתי העגלות שלידה. זו העגלה הלא נכונה, והילד הקטן רואה את הגבינה צונחת, פוגעת בחבילה של עוף קפוא. קול קריעה נורא, והזקנה נחצית לשניים. סילונות של דם, מיצי קיבה, תכולת מעיים, ואז קול גרגור, ואז שקט.
כולם מתעלמים מכך. ראשיהם מושפלים.
פרט לילד הקטן, הממתין עם אמו בסבלנות בתור שליד הקופה. הוא עדיין לא הבין את הצורך להשפיל מבט. אמו מכסה את אוזניו ועיניו בידיה, אך מאוחר מדי. הרבה יותר מדי מאוחר.
ממקום כלשהו באויר נשמע משק כנפיים.

ביום שלישי הבא נקבעה לי פגישה עם מכונה שתשנה את חיי. ראשי יוכנס אל תוך ביצה אפורה וגדולה מפלסטיק, שחוטים שונים מבצבצים ממנה. אבלה כך כשעה. כשאצא לא אהיה עוד אותו אדם שאני כעת.
אני לא אהיה היחיד שישונה כך. יש עוד רבים. או אולי מעטים. אני לא יודע, לא אמור לדעת, לא רוצה לדעת. אני יודע רק זאת: אולי כשנשתנה כולנו, נוכל, סוף סוף, להרוג את אלוהים.

היום, כשאני חושב על כך, אני מבין שהמקרה ההוא במכולת היה הפעם הראשונה בה ראיתי את יד אלוהים. עד אז חיי היו בטוחים למדי, ושום דבר לא רמז לי מה עלול לקרות לאדם לא זהיר. אלוהים ריחם על ילדי הגן, ודאי שריחם, אלוהים לא מעניש ילדים אף פעם – אבל רק כי הוא זקוק למבוגרים.
אלוהים רואה כליות ולב, אבל לא את אלה של כולם בבת אחת. לא כי הוא לא יכול – כי זה משעמם אותו. או אולי מתוך עצלות. לחלקנו נדמה שזה מזלנו הטוב, והשאר מעדיפים שהוא ידע מה בדיוק הם חושבים עליו ושיעשה מה שהוא רוצה, העיקר להפסיק עם העמדת הפנים ומילוי המצוות. לשאר יש בעיה. למעשה, לכולנו יש בעיה. כי אלוהים הוא טיפוס איום ונורא.
אם אחשוב על כך יותר מדי פעמים הוא יבחין בי. נעבור נושא. הנה נושא שהנו, באופן פרדוקסלי, בטוח למדי: האמונה. זה מזכיר לי את הויכוח הראשון שלי עם גבי, כשהוא סיפר לי על המחתרת שלו, האתאיסטים.
"אני לא מבין איך אתם יכולים לא להאמין במשהו שקיים," אמרתי. "ועוד משהו כל כך ברור כמו אלוהים."
"ואנחנו לא מבינים איך אפשר להאמין במשהו שלא קיים," אמר גבי. "כמו מה שאלוהים היה עד לפני כמה שנים."
כמה עשרות שנים, אבל מי סופר.
"וחוץ מזה," הוסיף, "אחרי שנצליח, הוא כבר לא יהיה קיים."
שתקתי. לא רציתי למשוך תשומת לב. נראה לי שאני חושב על כך יותר מדי גם עכשיו.
שינוי נושא.

כך נפגשנו: ישבתי על ספסל האבן בגן, ליד המזרקה, קרוב מדי אליה. נתזי מים פגעו בי מפעם לפעם. זה לא שינה. שום דבר לא שינה. על ספסלים אחרים ישבו אמהות וילדיהן, עדר שביסים וכובעים וצעצועי ילדים. איש לא רצה לשבת לידי. איש פרט לגבי, שצץ מאי שם, התיישב לידי ואמר "אני יודע."
"מה?" אמרתי.
"אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש." הוא לא חייך.
"אין לך מושג," אמרתי.
"תראה אותי," הוא אמר. "תרים את העיניים ותסתכל."
הבטתי בו וראיתי. החוסר. הריקנות העצומה, הבולענית, הטובענית, המייבבת. הנפש המחוררת, המחוּללת, שלעולם לא תחזור עוד לקדמותה. ראיתי את החור הכביר הפעור בה, וידעתי שהוא תואם לזה שבשלי.
"לך מפה," אמרתי.
רציתי לאחוז בו, לחבק אותו, להתמזג איתו. הוספתי, "תעזוב אותי."
"אמרתי לך," הוא אמר. "אני יודע איך אתה מרגיש. ויש לי פתרון."
"בבקשה," אמרתי. "בבקשה, לך מפה."
הוא הלך, אך רק על מנת לחזור.

הנער הצעיר ואמו עומדים ליד השולחן. שני נרות שבת, חלה מכוסה. האם מושיטה את ידה אל סידור התפילה. "אמא," אומר הנער ומצביע, "לא, זה לא נכון, חכי רגע," אבל כבר מאוחר מדי. תמיד מאוחד מדי. מאז ומעולם היה מאוחר מדי. וכעת, רגע לאחר קול השאיבה והמציצה והמשיכה והיניקה והחריקה, גופתה המיובשת של האם, נטולת הדם והבשר והעצמות והגידים והסחוס והליחה, נופלת, לאט לאט, דקה כנייר, מרחפת כבחלום למטה, אל הרצפה. נחה.

אלוהים הופיע לראשונה לפני שנולדתי. שמעתי זקנים מספרים על איך אנשים חיו אז, איך העולם נראה. חלקם – רובם – נזכרים בעבר בחיבה. חלקם אומרים שזה היה איום ונורא, איש הישר בעיניו יעשה, סדום ועמורה, תועבה, טומאה, תוהו ובוהו. כולם, תמיד, מתגעגעים. זה היה לפני שנולדתי. גם אני מתגעגע.

"אתה רוצה אותי," אמר גבי.
"אתה יודע מה העונש על משכב…"
"אל תגיד את זה," הוא אמר.
לא הבנתי מה מתחולל בי. כן, "רציתי אותו". לשכב איתו. מעולם לא עלה בדעתי רעיון שכזה לפני כן. להיפך – עצם המחשבה על… סוטים – זו המילה הבטוחה, כרגע, זו המילה שלא תמשוך תשומת לב – גרמה לי לתחושת קבס. כנראה שגם לאלוהים. ופתאום הופיע גבי, ו…
"אני לא רוצה להקשות," אמר גבי. עבר זמן עד ששנינו הבנו את כפל המשמעות.
כן, העונש על המשכב האסור הוא מוות. כך גם רוב העונשים האחרים בימינו, אבל כשמדובר בעבירה הזו, התגובה מהירה וחריפה במיוחד. ואני חשבתי לעצמי, אולי אני לא מעוניין דווקא בגבי. אולי אני שואל את נפשי למות. אולי המטרה שלי היא המוות הנורא ביותר האפשרי. כמה רחוק מהאמת אפשר להיות?

היתה לי חברה, פעם. מזמן. לא התאפקנו. לא עלה בדעתנו להתחתן, או אפילו להתארס. ידענו, כמובן שידענו, אבל היצר גבר. שכבנו. התענגנו. מותשים, מזיעים, מאושרים, נרדמנו.
ריח מוזר העיר אותי בבוקר. לידי, במיטה, שק אפור-אדום-סגול, לח, נוטף, משכשך בנוזלים. מפרפר. מחוץ.
חברתי. הפוכה מן הפְּנים לחוץ.

יהודי שמאמין באלוהים, לא מאמין בכך שהוא קיים. קיום הנו עניין הנוגע לברואי אלוהים, לא לאלוהים עצמו. יחוס של קיום או אי-קיום לאלוהים משמעו דרדור האל לרמה שלנו, של האבן והשיח והחיה והאדם.
למרבה הצער אלוהים לא שמע על כך, ואם שמע – לא התעניין.

הגבר הצעיר נתקל במישהי בספריה. בידו יש כמה ספרים אסורים שמצא על אחד המדפים האחוריים, מקום שנשכח על ידי הצנזורה. היא מחבקת בשתי ידיה חוברת דקה, 'חלומות של מלאכים', פניה קטנים, עדינים, משורטטים בקוים דקים וחדים. שניהם מתנגשים, מתנצלים, מחייכים בביישנות. נפגשים למחרת לארוחת ערב. יושבים בביתו ערב לאחר מכן. הוא נלחם ברצון וביצר, וברגשי האשמה – הוא עוד זוכר את מות חברתו הקודמת. היא, ללא שהיות, נחלצת מבגדיה.
הוא אומר "לא!"
היא מחייכת, פורשת כנפיים. היא, או הוא, ללא מין, ללא אשמה. מלאך.
הגבר הצעיר מגלה סוג חדש של משיכה. הוא לא יכול להפסיק להביט. המלאך הוא כל עולמו, כל חייו. בלי המלאך אין כל משמעות לקיומו. והמלאך, ללא מין, ללא אשמה, וכפי שיתגלה מאוחר יותר, גם ללא כל משמעות מיוחדת, מתקרב, מתעצם, נוגע.
חודר.

אי אפשר להסביר באמת מה קורה לך כשמלאך חודר אליך. זו לא חדירה פיסית – הלוואי שהיתה, כי אז לפחות היה נותר בך משהו משלך. לא, גופך נותר בשלו, לא נגוע, לא מורגש, טהור, אפילו, בעוד המלאך חודר אל המקום היחיד החשוב באמת. אתה מרגיש בו מתפשט ומתרחב ומתנפח ומזדקר בתוכך – ואז אתה אינך. כביכול אתה עדיין שם, כלוא בגופך הגשמי, אבל נפשך היא זו המחוּללת, ואתה עצמך כבר לא שם, ועצמך שהיה כבר לא יהיה לעולם. וכשהמלאך יוצא הוא משאיר בך פער, חלל ריק, מקום שאותו הוא תפס ושממנו יצא ושאותו לא תוכל למלא לעולם.

לכולנו, כל האנשים שיבקרו בשבוע הבא אצל המכשיר, יש חלל ריק שכזה במקום בו פעם היתה נשמתנו.

 

המכיר ויודע

יום שלישי, פעמיים כי טוב. אני הולך לאט ברחוב, משתדל שלא לחשוב. כל צעד מקרב אותי יותר ויותר אל הכתובת שניתנה לי, מחסן נטוש באיזור התעשיה. אני תוהה את מי מבין האנשים סביבי אפגוש שם, אם בכלל, ואז משתיק את המחשבה. השמש מאירה, היום נאה, ואלה, אם אצליח, יהיו הרהורי היחידים עד שאגיע.

"מה כבר אפשר לעשות?" צעקתי. "איך בדיוק אתה הולך להלחם ב…"
גבי הושיט יד וסתם את פי, וחיבק אותי. "אני לא נלחם באף אחד," הוא לחש באוזני. "אבל יש עוד אנשים כמונו. ואתה לא מבין את זה, אולי, אבל יש בנו משהו מיוחד."
דחפתי אותו ממני והלאה. "אני מרגיש את המיוחדות הזו כל הזמן," אמרתי. "היא לא עושה עלי שום רושם."
"מעבר למה שאתה מרגיש. יש לנו תכונות… אחרות. אני לא מבין את זה בדיוק בעצמי, אבל יש מישהו שכן. אנחנו קוראים לו 'המכיר ויודע'."
"והאיש הזה, הוא לא הסביר לך בדיוק מה התכונות האלה שאתה מדבר עליהן?"
"לא במילים שאני או אתה יכולים להבין. אבל זה לא משנה – הוא בונה מכונה שתוציא אותנו לחופשי. בעוד כמה ימים יש מפגש, תוכל לשמוע אותו בעצמך."
לא עניתי לו. זה נשמע לי מגוחך מדי. איזה מדען מטורף בונה מתקן מטופש מקפיצים וסלילים במעבדה שלו, וחבורת פגועי מוחין מכרכרת סביבו בתקווה לגאולה. כמה פתטי.
הסכמתי ללכת איתו לשם בכל זאת. אי אפשר לזלזל בערכה של תקווה, מטופשת ככל שתהיה.

כבר מרחוק, בעודנו צועדים לשם, הבחנו בעמוד העשן ובעמוד האש. כשהגענו לרחוב כבר היה ברור שלא נשאר הרבה מהמכונה ומהמכיר ויודע, ומהבניין בו הם שכנו. גבי רצה להתקרב עוד, לחפש אחר שרידים, אבל החזקתי בו בכוח וגררתי אותו משם.
באותו ערב כמעט שכבנו, מתוך רצון טהור להשמדה עצמית. ברגע האחרון, דוקא גבי הוא זה שהציל אותנו.
"לא," הוא אמר. "זה לא יכול להיות הסוף. המכיר ויודע היה חכם מספיק כדי לדעת שזה יכול לקרות לו."
רציתי להעיר על כך שזה לא נשמע מחוכם במיוחד, לאבד את חייך כך, אבל הסרקאזם נשאר תקוע בגרוני.
"קום," אמר גבי, "תתלבש. אנחנו יוצאים מפה."
הלכנו למקום שלא היכרתי, דירת סתרים שבה, כך אמר גבי, התקיימו כמה פגישות של האתאיסטים, כמה מנאומיו רבי הרושם אך הלא מובנים לגמרי של המכיר ויודע. חדר קטן אחד, ללא מיטה, ללא כיסאות, רק שולחן אחד במרכזו. ועל השולחן ערימת דפים, ועל הראשון שבהם כותרת: "מגדל בבל". ומתחתיו – תרשימים, שרטוטים, הסברים.
"ידעתי," אמר גבי. "ידעתי."
"מה זאת אומרת, 'מגדל בבל'?" שאלתי.
"אני לא יודע. בוא ניקח את זה הביתה ונחשוב שם."

ויהי כל-הארץ, שפה אחת, ודברים, אחדים. ויהי, בנוסעם מקדם; וימצאו בקעה בארץ שנער, ויישבו שם. ויאמרו איש אל-ריעהו, הבה נלבנה לבינים, ונשרפה, לשריפה; ותהי להם הלבינה, לאבן, והחמר, היה להם לחומר. ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר, ומגדל וראשו בשמיים, ונעשה-לנו, שם: פן-נפוץ, על-פני כל-הארץ. ויירד יהוה, לראות את-העיר ואת-המגדל, אשר בנו, בני האדם. ויאמר יהוה, הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה, החילם לעשות; ועתה לא-ייבצר מהם, כול אשר יזמו לעשות. הבה, נרדה, ונבלה שם, שפתם–אשר לא ישמעו, איש שפת ריעהו. ויפץ יהוה אותם משם, על-פני כל-הארץ; ויחדלו, לבנות העיר. על-כן קרא שמה, בבל, כי-שם בלל יהוה, שפת כל-הארץ; ומשם הפיצם יהוה, על-פני כל-הארץ.

"מה זה קשור?" שאלתי.
"לא הכרת את המכיר ויודע," אמר גבי. "הוא אף פעם לא התכוון למשהו במשמעות הישירה שלו. תמיד רמזים או חלקים, או שניהם. נדמה לי שאני מבין למה הוא התכוון. תחשוב על זה, רפי. תקרא את זה שוב. להפיץ. להפיץ!"
"אבל אפילו אם תצליח לבנות את המכונה, יקרה לך מה שקרה לו."
"לא בהכרח. למכיר ויודע היתה בעיה – הוא הכיר וידע. אנחנו, בניגוד אליו, לא יודעים מה אנחנו עושים. זו היתה הכוונה שלו מההתחלה."
"הוא הרג את עצמו בכוונה?"
"נראה לי," אמר גבי, "שהוא נהרג על קידוש המכונה."

בימים שלאחר מכן קיבל כל חבר במחתרת האתאיסטית צרור עמודים, תרשימים, שרטוטים, הסברים. איש איש בנה, או מצא מי שיבנה לו, את החלק, הרכיב או המכשיר שתואר בהם. לאיש לא היה מושג מה תפקידו של הרכיב שלו, ואלה שידעו השתדלו שלא לחשוב על כך, או ביקשו שהמטלה תועבר למישהו אחר. ואני, בעוד איש איש בתורו מביא את פרי עמלו למקום אחד, מחסן נטוש בדרום איזור התעשיה, שכבתי ימים ולילות במיטתי וניסיתי למצוא חטא שישמיד אותי ללא כאב, וגבי לא היה שם כדי להניא אותי מכוונתי, כי הוא היה זה שהרכיב וחיבר, חלק לחלק, רכיב לרכיב, את המכונה.
מי יודע מה הייתי מעולל לעצמי אם לא היה עולה בדעתי שהתמסרות לחסדי המכונה היא חטא משמיד בפני עצמו. והסקרנות, כמובן. אפילו כשמדובר במישהו כמוני.
ואז, פתק בתיבת הדואר – "בוא".

וביום שלישי, פעמיים כי טוב. אני הולך לאט ברחוב, משתדל שלא לחשוב, והמקום קרוב, קרוב.

 

מגדל בבל

הדלת לא נעולה, ואני נכנס פנימה. אין במחסן חלונות, אבל הוא לא חשוך. הקירות בוהקים, אינני מבין איך ומדוע. ובאחת הפינות, אפלה. ביצה אפורה וגדולה מפלסטיק, שחוטים מבצבצים ממנה. זמזום בוקע ממנה, או אולי אני רק מדמיין. אני ניגש לשם ומתיישב, על הרצפה, ומושך את את הכיפה על ראשי. חושך.
אני יושב שם זמן רב. שום קול אינו נשמע, שום אות או סימן לכך שהמכונה פועלת. אולי היא לא, ואני יושב בתוך גרוטאה מתה וממתין לשוא לגאולה או למוות מהיר. אני לא נע. אולי אני אפילו נרדם, שם בשקט ובחושך. דקות עוברות, אולי שעות, אולי ימים. דבר לא קורה.
אני מסיר את המכונה מראשי וקם. אור מסנוור. הקירות בוהקים. אני מבין, כעת, שהם מראות. ובמראות הללו אני רואה את פרצופי, ואומר לעצמי, אני מכיר את הפנים האלה. מהיכן? פנים קטנים, עדינים, משורטטים בקוים דקים וחדים. לא הפנים שנולדתי איתם, אך הפנים שהיו שלי מאז… מאז…
מאז אותה נערה, בספריה. מאז המלאך שבא ולקח והלך. והלך, נתון בגופי שלי, ואני נותרתי לבדי. רק כעת אני מבין זאת.
אני פורש את כנפי ועף.
עף, דרך התקרה, דרך הקומות העליונות, דרך חדרי מדרגות ומעליות מטען, דרך הגג, עף החוצה. ומעל הגגות מסביב, עשרות אתאיסטים זוהרים, קורנים, בעלי כנפיים, מרחפים. ברחוב למטה העניינים מתנהלים כסדרם, איש מבין הולכי הרגל לא חש בהתקבצות המלאכים.
גבי מרחף אלי ואומר, "חיכינו לך."
אני מנסה לחבק אותו, אבל הוא מתרחק. "אחר כך," הוא אומר. "אנחנו עפים." הוא מצביע למעלה, ומחייך. "זו המשמעות האמיתית," הוא מוסיף. "מגדל בבל. נעלה לשמים."
אני מחייך בחזרה, אבל משהו בתוכי רקוב ומעלה עובש. לא כך זה צריך להיות. והחור בראשי, המקום בו היתה נפשי, עדיין קיים, לא התמלא. דבר לא השתנה.
"אחרי!" שואג גבי, וכולם ממריאים, טייסת של מלאכים, באוושה רכה של כנפיים, השמש זורחת על הגופים הדקים. הם מטפסים ומטפסים, מתרחקים מן העיר האפורה והמלוכלכת תחת השמים הבהירים, מן הזוהמה, מן החטאים. וממני.
אני נוחת על אחד הגגות הסמוכים, מתיישב על הסיד המלוכלך, נשכב, מביט הישר בשמש. ממתין באור כפי שהמתנתי קודם בחושך. המלאכים, מעלי, מתרחקים, קטנים, נמוגים. אני מבחין ברוגז גדול בתוכי, מתחת לשלווה הבלתי נסבלת של החור בראשי. על אלוהים, ודאי, ועל המלאכים, אבל בעיקר על גבי ועל עצמי. מדוע לא הצטרפתי אליהם? קנאה? צרות עין? או אולי אני מאוכזב להיות עדיין בחיים?
השמש נעה בשמיים, תחילה לאט כהרגלה ואז מהר יותר ויותר. משהו לא בסדר. משהו לא נכון. ואם אני רוצה למות, למה לא עפתי איתם? ואולי העובדה שאני לא שם, היא זו שהכריעה את הכף נגדם? השמש נעה ונעה, מתקרבת לים, ואני קם, מזדקף, מרחף, עף. למעלה, למעלה. מטפס ומטפס, והשמש נופלת ונופלת, עוד ועוד, וכבר איני רואה את העיר מתחתי, והאור מתמעט והולך, למעלה, למעלה. בוהק מוזר עולה מן הערפול שמעלי, ברקים לבנים, ורעש גדול עולה באוזני, או אולי במוחי, זעקות על גבי זעקות, ונדמה לי שאני מבחין בהן בקול מיוסר אחד, שאולי הוא גבי ואולי לא, לעולם לא אדע.
כי באותו רגע נשמע קול קריעה, השמיים שמעלי נפתחים, ואני מוצא את עצמי חולף כחץ שלוח בתוך גשם של מלאכים.
נשרפים.
מבעבעים, רותחים, נמסים, מתעוותים, משירים עור, קרביים ועצמות, ונופלים.
אני משנה כיוון, מנסה ליפול יחד איתם, מזנק כמטורף אל עבר הקרקע הרחוקה, אבל הם מהירים ממני. לעומתם, אני מרגיש כעלה נושר, צף בעדינות על הרוחות. אני מתאמץ עוד ועוד, אך לשוא. גגות העיר מתקרבים אלי במהירות מחרידה, אך לא מחרידה כמו מהירותן של שאריות המלאכים הבוערות הפוגעות בה כפצצות, ענני עשן ואש מסמנים את מקום פגיעתן. אני לא טורח להאט. אני מתנגש בגג ובקירות ובקרקע, אך למעשה אני חולף דרכם, ואיני מרגיש מאומה.
אני מוצא את עצמי לבד, לבד על פני האדמה.

שלשום ניסיתי לשכב עם מישהו. בחור צעיר שפגשתי בגן ציבורי. הוא נמס ברגע שהנחתי עליו את ידי. אתמול הלכתי לסופרמרקט ומעכתי יחדיו בשר וחלב. הבניין בער ועלה בסערה השמימה, ורק אני נותרתי, לבדי. אלוהים קילל אותי, שאיני חי ואיני יכול למות, ואיני נענש על חטאי כי אם אחרים. ואולי זו היתה, בסופו של דבר, התוכנית.
כי מחר, השכם בבוקר, אצא ואעוף למעלה למעלה, מעל העננים, דרף הערפל הגדול, הישר אל מעוז האלוהים, ואתייצב בפניו, והוא יענש על חטאיו, ואם לא עליהם – על חטאי.
תמיד האמנתי באלוהים. הגיע הזמן שהוא יאמין בי.

 

– סוף –


 

(C) ניר יניב