↑ חזור ל סיפורים קצרים

מחיה השפה העברית

ראה אור באוספי הסיפורים כתוב כשד משחת ומכונת אהבה. מאמר העוסק בסיפור ניתן לקרוא כאן: אליעז, נסיך דנמרק.

למהדורה האלקטרונית של מכונת אהבההקישו כאן.

 


 

א

גיבורו נעים ההליכות של הסיפור – יכולותיו המיוחדות – חולשותיו – המקום המוזר בו הוא מוצא את עצמו – שירה מודרנית

ביום ד׳ אביבי ונחמד יָלָד מקרר אחד בן זכר בריא ושלם, אשר מיד החל להקים מהומה וקול שאון.

"הביאו לכאן מיד רופא!" שאג הילוד בתוקף. משקלו היה כשישים קילוגרם, וכזה היה גם מניין שנותיו. לאחר התייעצות חפוזה, שהופרעה תדירות בקולות הקריסה והניפוץ שבקעו מחדר הלידה, הוחלט להיענות לבקשתו. מנהל המחלקה הוזעק בדחיפות מביתו והתייצב אצל הפג המצווח, עטוי מלוא פאר מדי השרד שלו – חלוק צחור, סטטוסקופ וסיכת צנחנים.

"או!" אמר הבן יקיר בקול מן המיטה שאליה היה מרותק. "סוף סוף! הקשב נא לי, דוקטור יקר. מדוע…"

"מה יש'ך אתה?" שאל הדוקטור הנכבד. "אם ת'לא סותם ת'פה, בחיי שאנחנו דוחפים לך פה איזה מחט בתחת."

דממה הלומה השתררה.

"דוקטור יקר," ניסה הילוד שנית, "הריני להתלונן בפניך…"

"אל תזדיין איתי, טוב?" אמר הדוקטור בחביבות ודקר את צווארו של המתלונן-בפניך באמצעות מכשיר מהודר ואור-קולי להפעים שהוציא מכיסו. "רק היום ת'יוצא מהפרידג'. ת'נח. ת'שוכב בשקט, זהו, למה שזה לא הזמן עכשיו לחרטט. מחר. ת'מחכה למחר. אנא פרופסור-דוקטור גולדבלאך-מנדלסון-שקד, ומחר ת'אִבּסדר. עלי. חליק. יאללה."

בסיימו נקש הדוקטור הנכבד באצבעותיו, והילוד נפל שדוד והלום עוד בטרם הספיקה מחאתו הנדהמת לצאת לאויר העולם. בדרכו החוצה חייך מנהל המחלקה אל אחות המשמרת ואמר לה "הוא יושן. לא דואגת."

באמצע הלילה הוא ניסה להתהפך במיטתו, נכשל והתעורר.

"אמא?" שאל.

"היית מת," אמרה מישהי.

"מי…?"

"אני מה מטפלת בך, יא באבא. אחות של מחלקה. קוראים אותי ברזלית כהן-שומאכר, נעים מאד ויאללה לישון."

במשך שתיקה ארוכה הוא ניסה לעכל את המידע החדש, ולבסוף החליט לוותר.

"איפה אני?" שאל.

"תלביב," אמרה האחות ברזלית.

"תל אביב?"

"זהו. ועכשיו," אמרה ברוך, "סתום ת'פה ולישון."

"שמי," הבהיר הילוד בבוקרו של יום המחרת, "הוא אליעז חכמוני. אולי שמעתם עלי?"

"כל אחד שיוצא היום מהפרידג' חושב הוא מפורסם," אמר הדוקטור בעודו בודק טבלת נתונים שהוקרנה מן המיטה. הנתונים קפצו, דילגו והשמיעו קולות משונים. גרף אדום אחד בעבע במיוחד.

"לא," אמר אליעז. "באמת הייתי מפורסם."

"לא שומע עליך בחיים שלי," אמר הדוקטור. "חרא," הוסיף. הוא נופף בזרועו – היו בה שני מרפקים – והטבלה נעלמה.

"גם אני לא זוכרת השם שלך," אמרה אחות היום בחביבות וליטפה את שפמה העבות, "אבל אני ב'מת לא מבינה מהחיים ש'לי, למה אני כל היום תקועה פה בחור המסריח הזה."

"ואללה," אמר הדוקטור. "באמת מסריח. אני חושב משהו דפוק במיטה."

"ומה שמך את?" שאל אליעז. "תני לי לנחש: קרנפית? שלבקת? ברווזית? עששת?"

"צלילה," אמרה האחות בעלבון. "צלילה בר-לב-אבא. שלבקת בחופש, ולא שומעת בחיים שלי על שלושה אלה אחרות – אולי הם לא מביתחולים זה?"

"סליחה," אמר אליעז. "איני רגיל להיות מרותק למיטה, והדבר גורם לרפיון מסוים בעצבי. האם אתם בטוחים שלא שמעתם עלי?"

"חבל"ז," אמר הדוקטור, בעודו בוחן את המיטה בעין ביקורתית.

"בחיי," אמרה האחות צלילה. "אולי אתה רק חושב מה אתה מפורסם?"

"כבר שכחו אותי," מלמל אליעז, כביכול לעצמו, ואז הוסיף בקול, "כמה זמן? כמה זמן עבר?"

"אתה בפרידג' איזה שמונים ושישה שנה," אמר הדוקטור.

"כמעט שמונים ושבעה," אמרה האחות מתחת לשפמה.

"סתמי ת'פה, טוב?" אמר הדוקטור בחביבות. "ותסדרי ת'מיטה הדפוקה הזאתי."

"זהו? כבר שכחו אותי? לאחר פחות ממאה שנים?" השתוקק אליעז לומר, אך מה שיצא משפתיו היה "שמונים ושש, אוילים! שמונים ושבע, מחריבי השפה העברית, עילגים! תסתמי את הפה, בשם אלוהים!"

"זה למה הוא באמת אחד מהכי ישָנים," אמר הדוקטור לאחות צלילה בניד ראש סלחני. "ככה הם מדברים. זה עובר להם." ונקש באצבעותיו, וזעמו של אליעז נקטע באחת והפך לשינה עמוקה.

אחר הצהריים ביקש אליעז וקיבל עיתון, כולל כל המוספים. הוא התקשה מעט לדפדף בו, עד שגילה כי אכן אין זו טעות והוא מחזיק בידיו עמוד אחד בלבד. לאחר שכילה את זעמו באחות צלילה, שהראתה לו באורך רוח כיצד תוכן העמוד הנ"ל מתחלף לפי רצון הקורא, הוא התיישב במיטתו – סוף סוף אפשרו לו לעשות זאת – ונפנה לעיין בנחת בענייני דיומא.

הכותרת הראשית היתה סולידית למדי: "רוהמ לקנסת: אתם חרות", ומתחת "סר הפנים: משתרמתים, קולחם אל הזין שלי". סבור היה שכבר ראה דברים דומים בתקופתו הוא, ועל כן עבר למאמר הפרשנות שנשא את הכותרת התמימה "שלוק בבקבוק":

"יו"ר ביהמ"ש האיליון אל מנייק שוב תוקא ז גדול," החל המאמר וגם נגמר, שכן עד כאן הגיע אליעז בקריאתו לפני ששמט את העיתון ודרך עליו בכל עוז. האחות צלילה, שנזעקה לשמע המהומה, הצילה את גזיר הנייר והמליצה בפני אליעז לשמור עליו, שכן שעשועים אחרים לא יסופקו לו.

"ואם ת'לא אוהב מה פּוּליטיקס," הוסיפה, "שזה גם אני לא אוהבת וזה למה לא מאשימה אותך, אז אפשר שסְפּוֹרטס, שזה הולך ככה." ומשמשה בעיתון מעט, להראותו כיצד.

"דפוק וזרוק", אמרה כותרת המוסף, ולידה תמונה של שני גברים בתנוחה כה אינטימית עד כי רק המדים שלעורם הסגירו את זהותם ככדורגלנים, ואף זאת בקושי. "גביה האולם:" ביארה כותרת המשנה, "ארב-הסאודית שוב דופקת אותנו!!!"

"מתי," שאל אליעז, "אוכל ללכת הביתה? לא, אל תנקשי כך באצבעותייך…"

*          *          *

בבוקר יום ו' שוחרר אליעז סוף סוף מבית החולים. באולם המבוא ציפתה לו ועדת קבלה קטנה אך ססגונית בת שלושה נשואי פנים מעונבים למשעי ולבושים בהידור – חליפות שרד צבעוניות בוהקות, משקפי שמש וכאפיות.

"אדוני הנכבד," פצח מנהיגם, "ברוך הבא לזָמֶ… לזמזמו… זָמנוּ…"

"סליחה?" אמר אליעז.

"הבָּא לזָמֶנוּ! זזֶנוּ!"

"זמננו?" שאל אליעז.

"כן!" אמר מנהיג הועדה. "זהו! ז'תומרת, ברוך הבא לזמננו, איש יִי…יקר, איש מן הָ.. הָעבר. אנו, הוֹ… הַווּ.. הועדה הא-נ-כ-רו-או-ני-ס… הועדה האנוכרי… האנרכיניס…"

"האנכרוניסטית?" שאל אליעז.

"ואללה! הועדה האנכ… הדא ועדה שלנו, אנו מָצְדי..עי…" הוא האט לכלל עצירה. "אינעל-אבּוּק!" הוסיף, ותלש את משקפי השמש מעל פרצופו. אליעז הבחין באותיות קטנות המרצדות על העדשות.

"אוּקצור," אמר ראש הועדה, "וולקאם וָוולקאם פי תלביב מה המאה העשרים וַשתיים, 'נחנו מה ועדה עושים כבוד לאנשים של פעם, יא מיסטר. אנא בּרוֹש אִבְּן-שוּשן."

דבריו לוו במחיאות כפיים מנומסות של שני חברי המשלחת הנותרים. אחד מהם נענע בראשו ורקע ברגלו מפעם לפעם לצלילי מוזיקה דמיונית.

"חי נפשי," אמר אליעז. "מה קרה למדינה? מדוע אין כאן אדם אחד היודע עברית כהלכתה?"

"בחייאת," אמר ברוש. "'נחנו מדברים סבבה, רק מה אתה לא רגיל, יא באבא. 'נחנו עוד מנסים דבֵּר עברית של מִזמן בִּשְ'ךָ, אבל ת'אמת – כמה אפשר?"

"עברית?" אמר אליעז. "עברית?"

"עזוב ת'ך משטויות, יא כָּלְבּ," אמר ברוש וטפח על כתפו בחביבות ובעוצמה אדירה. אליעז המופתע קרס ומצא עצמו משוטח על הרצפה.

"שִיט!" אמר ברוש, ומיהר לשלוח יד אל אליעז ולהעמידו על רגליו, דבר שעשה ללא מאמץ מיוחד. "'ני בּקֶש סליחה, פְּלִיז!"

"למה עשית את זה?" שאל אליעז, המום מכדי לכעוס.

"לא כָּוונה," אמר ברוש. "אתם מִן מִנזמן כולכם מה חלשים כאלה, למה האוכל שלכם בטח לא משהו. ככה אמרו ברדיו. זה מה מזכיר לי –" הוא חיטט בכיסו, שלף משם דבר מה והציגו בפני אליעז, "– הנה לך רדיו, מה יעזור לך בסידורים. קודם רק תביא לי אצבע שלך בשביל חתימה…"

ברוש קירב מכשיר זעיר כלשהו לאצבעו של אליעז, אך תשומת לבו של זה האחרון היתה נתונה לחפץ שהוגש לו, שנראה כמו אטם אוזניים ספוגי רגיל. "רדיו?" אמר. "האם אין לכם הולוגרמות תלת ממדיות? או מציאות וירטואלית? או…"

"לא מכיר זה," אמר ברוש. "הנה, תן לי עוזר לך לשים הרדיו בפנים." בתנועה מהירה כברק הוא תחב את האטם לתוך אוזנו של אליעז, שמחאתו נקטעה בעודה באיבה על ידי מוזיקת רקע מחרידה וקריין שמח וטוב לב, שניהם בשתי האוזניים ובמלוא העוצמה:

"…אכבר אכבר אכבר אכבר, אחוּשלוּקי ווֹנדרפוּל! ושיר אל פירסט פלייס בִּלצָ'ארט אוֹף דה גרייטסט סוֹנגס, כאן פי רדיו שקשוקה, כפרות שלי…"

"אוי!" נאק אליעז. "הצילו! תעשה משהו!" הוא ניסה להוציא את דבר הטומאה מאוזנו, אך לשוא. דמעות עלו בעיניו.

"ת'יכול מחליף תחנה," אמר ברוש. "נו פרובלם."

"…אל סוֹנג מה עושה לכם רטוב רטוב וֶוט וֶוט, אוֹח! אוח! אוח!" הבהיר הקריין.

"תפסיק את זה!" צווח אליעז. "הצילו! הצילו!"

אנשים החלו להתבונן בהם בעניין. שוטר שהיה עסוק לפני כן בפטפוט של סרק עם אחת האחיות ניגש אליהם. "כּוּל אבסדר?" שאל.

"סבבה," אמר ברוש. "הכל מגניז. הדא זקן הוא לא רגיל רדיו."

"…מן אל סופרגרופ חרא, פירסט פלייס, מקום ראשון," אמר הקריין, "זַין!"

רעש לבן מחריד בקע מן האוזניה, וכך זכה אליעז חכמוני להיות בין הראשונים לדעת את זהות השיר שהעפיל למקום הראשון במצעד הפזמונים של אותו שבוע, וכן את מילותיו במלוא הדרן.

"זַין זַין זַין זַין זַין זַין זַין!" געה סולן הלהקה על רקע הרעש, שנשמע דומה מאד לטלויזיה ישנה המעלה השמימה במלוא עוצמת רמקולה את שוועתו של ערוץ מת.

"לאא!" צרח אליעז.

"אתה בטוח הוא אבסדר?" אמר השוטר.

"זין זין זין זין זין זין זין!"

"אנא ברוש אִבּן שושן, אנא אקספרט. עלי."

"זין זין זין זין זין זין זין!" אל הסולן הצטרפו שתי פעיות נשיות, בואך הפזמון.

"סבבה," אמר השוטר.

"זין זין זין זין זין זין זין!"

אוזניו של אליעז צלצלו ודמעות עלו בעיניו. לידו, אחד מחברי הועדה האנכרוניסטית המשיך להנהן בראשו בעליצות לקצב המוסיקה.

"זין זין זין זין זין זין זין!" הבהיר הסולן וסיים את הפזמון: "זין זין זין זין – יא בנזונה!"

"תפסיקו את זה!" שאג אליעז, ובהתקף אלימות נואש זינק על ברוש, החטיא, ונפל על הרצפה, מתעלף.

ב

תקומת גיבורנו – מגעיו עם נציגי החוק והסדר – ועם תחקירן וכריך – רדיו חזק – הראשון בבידור

הוא התעורר לבדו, שרוע על מה שנראה כספסל ציבורי, בלב כר דשא גדול ומלוכלך. לימינו, לא רחוק ממנו, נראו חורבותיו של בניין כלשהו. ברקע נראו דמויותיהם המטושטשות של גורדי שחקים ושאר מבנים, ונדמה היה לו כי ביניהם מרחפים כלי טיס או יצורים מוזרים, אך עיניו קצרות הראיה לא הצליחו להבחין בפרטים.

"אוי," הוא אמר, ניסה לקום ונכשל. "אוי."

"שלום, וברוך בואך פי האתר ההיסטורי של בית העיריה הישן של העיר תל אביב," אמר קול נעים.

"ברוך בואך אל האתר," אמר אליעז מוכנית וסב לאחור לחפש את הדובר, ללא הצלחה. "לא 'פי האתר'."

"שלום," אמר הקול, שנשאר, באופן מכעיס למדי, נטול כל גשמיות שהיא, "וברוך בואך פי האתר ההיסטורי של…"

"אל האתר," אמר אליעז. "מי אתה?"

"…העיריה הישן של העיר תל אביב. שלום, וברוך…"

בבחינה מדוקדקת יותר של פני הדברים, הסתבר לאליעז כי הקול בוקע מן הספסל הציבורי שעליו הוא יושב. תגלית זו גרמה לו לזנק ממקום מושבו ולהפנות את פניו, לשם שינוי, אל בן שיחו.

"הבא," אמר הספסל, ולא יסף.

"אל האתר," אמר אליעז. "אמנם אתה מדבר עברית נכונה יותר מזו של כל שאר בני הפקועה שפגשתי כאן עד עתה, אך שומה עליך להקפיד על מילות החיבור, קלה כחמורה."

הספסל לא ענה.

"האם שמעת אותי?" אמר אליעז.

דממה.

"ענה לי, בבקשה!" אמר אליעז בקול, טפח על הספסל, ולא זכה לכל תגובה שהיא.

"בושה וחרפה," הוא אמר. "חוצפה! ענה לי, אמרתי!"

הוא בעט בספסל להדגשת דבריו.

"יש'ך איזה אבעיה?" אמרה שוטרת שצצה, כך נראה לו, משום מקום.

"הו, שלטון החוק!" אמר אליעז באנחת רווחה. "שלום לך, גברתי השוטרת. דעי לך כי ספסל זה אינו מסכית למבוגרים ממנו, ולעניות דעתי מדובר בחוצפה ממדרגה ראשונה. עשי את תפקידך, בבקשה, ונזפי בפוחח העבריין!"

"מה עניין ש'ך, עודבעם?" אמרה השוטרת. "יכול בָּקְשה מדבר עברית?"

"הנה, ראי, גברתי השוטרת הנכבדה," אמר אליעז. "אף את לוקה בכמה שגיאות אשר, בטוחני, תשמחי לנכש מתוך דבריך. להבא אמרי, למשל, לא 'עוד פעם' כי אם 'פעם נוספת', וכמובן, יש להקפיד על הגייתה הנכונה של המילה 'בבקשה'…"

וכך נעצר אליעז חכמוני בעוון העלבת שוטר בעת מילוי תפקידו.

*          *          *

בית המעצר דמה באופן חשוד לבית החולים, אם כי המאושפזים בו הועמדו, למרבה הזרות, במצב מאונך.

"שם?" אמר הסמל התורן משהובא אליעז, מתוח בעמידת דום, לפניו. זה האחרון לא ענה. הוא לא היה מסוגל לכך.

"אה," אמר הסמל בעייפות והקיש באצבעותיו. מיד שוחרר גופו הצפוד של אליעז והוא קרס מטה, אל הרצפה.

"להרים אותו," אמר הסמל.

"אייווא, סג'ט," אמרה השוטרת שהביאה את אליעז, הרימה אותו מן הרצפה בידה האחת – השניה עסקה בחיטוט קל בכמה מאיברי גופה שהשתיקה יפה להם – והשעינה אותו אל הקיר.

"שם?" אמר הסמל. אליעז לא ענה. נחוש היה בדעתו שלא לפתוח בויכוח נוסף לפני שיחשוב מעט על מצבו. הסמל, לאחר שהבין כי לא יזכה בתשובה, שלף מכיסו מכשיר דמוי שדכן והניחו בעדינות על ידו של אליעז, אשר מיד צווח וקפץ ממקומו כנשוך נחש.

"אדוני הקצין!" אמר לאחר שחזרה אליו יכולת הדיבור. "הדבר הזה נשך אותי!"

"זיהוי הושלם," אמר המכשיר. "חכמוני, אליעז, הוקפא בשנת אלפיים ושש-עשרה, הופשר לפני שני ימים, מספר זהות אפסשלושתשע…"
"יומיים," אמר אליעז.

"אוסקוט!" אמר הסמל.

"ביפ!" אמר המכשיר והשתתק.

"לא אתה!" אמר הסמל. "להמשיך! לדלג מספר זיהוי!"

"ביפ! מגורים: לא ידוע. עיסוק: לא ידוע."

"הנני ואמשיך," אמר אליעז. "אנוכי סופר וכוכב טלויזיה. ספרי 'פניני חוכמת הלשון' כמעט והיה לרב מכר, והפינה שלי בטלויזיה החינוכית – 'לשון ברוטב' – אולי מישהו מכם זוכר…"

"שו הדא טלויזיה?" שאלה השוטרת.

"לא מפריע," אמר הסמל. "יאללה, ממשיך."

"מידע נוסף: אין. ביפ!"

"ובכן, כפי שהסברתי, היתה זו תכנית טלויזיה רבת השפעה בזמנה, ופעם אף הוזמנתי לתכנית האירוח של…"

הסמל הקיש באצבעותיו, ואליעז הצטפד והשתתק.

לזעמו הרב, הם אפסנו אותו במרתף.

*          *          *

"קול ישראל מירושלים, השעה שבע," אמר קולה המוכר של ראומה אלדר בתוך אוזנו של אליעז והעיר אותו מתרדמה כאובה. "והרי החדשות מפי –" וכאן נקטע המשפט וקול חדש ונלהב הכריז "– כּיפְכֶּיף וורטהיימר-שלוצקי, אחוּשלוּצקי!"

אליעז ניסה להיאנח ונכשל. פרצופו היה מופנה לעבר הקיר, והוא לא יכול היה לנוע ולו כזרת. פניו היו מקובעים בעוית ופיו היה פתוח, שכן הוא הוקפא באמצע משפט. אפו גירד מאד, והטריד אותו אפילו יותר מהרדיו, שהדליק וכיבה את עצמו בזמנים אקראיים להכעיס במהלך היומיים האחרונים.

"סבאח אל מוֹרנינג!" המשיך הקריין. "אל ניוּז בחסות סמי מלך אל פלאפל, ארלוזורוף, תלביב, מה עושים גם בירזדיי פארטיז וברמצווה, מַשוּ בנזוֹנה, אבסולוטלי מגניז. ואללה. אוקצור, הדא חבר כנסת מה קוראים אותו…"

"חכמוני, אה?" אמר מישהו מאחוריו, טפח על כתפו של אליעז והפיל אותו אל רצפת מרתף המעצר. "ואללה. בוא, בוא, שוף עליך, יא מניאק מסכין, מה עשו לך." הדובר התרחק מעט ואז צווח במלוא גרונו "הלו! יא בעלבית! אסמע! אפשר משחרר אותו?"

"…מכחיש כל חשדות נגדו, אומר לא לא לא לקחתי הכסף, מפתאום, אנא הכי ותיק פי כנסת, אוֹלמוֹסט חֶצי שנה…"

נשמע קול נקישה ואליעז שוחרר. הוא מיהר לשלוח יד אחת אל אוזנו ולשלוף משם את אוזניית הרדיו, ובעזרת השניה גירד את אפו בעוז, וכל זאת בעודו שרוע אפרקדן וללא כל נסיון לשנות תנוחה זו.

"הנה, תעמוד, יא ראיס," אמר מצילו, שהיה ברנש מגודל למדי ובעל קרניים, לבוש מה שנראה לאליעז כמגבת מטבח מפוספסת, והרים אותו מהרצפה. "אסמע, כּוּל אוֹלרַייט? נוֹ פרוֹבלֶם? סְ'אוֹמּוֹ. ואללה. סוֹ, איך הגעת פה בכלל?"

"מי אתה, אדוני?"

"…וגם מנג'ר משרד האוצר מקבל שחרור מוקדם מה התנהגות טובה," צייץ הרדיו מתוך ידו הקפוצה של אליעז, שמיהר להשליכו על הרצפה וניסה לדרוך עליו. אך מצילו היה מהיר ממנו – הוא חטף את האוזניה הקטנה, לחץ על אחד מקצותיה ובכך השתיק אותה.

"אנא מוֹזֶס קופרשמיט-קופר-קופר," אמר המושיע, מניח את האוזניה בכיסו של אליעז. "אנא ריסרצ'ר 'שביל תכנית אירוח כּיפְכֶּיף וורטהיימר-שלוצקי, אחושלוצקי."

"האמנם?" אמר אליעז. "האם באת לחקור בנוגע לתנאים המחפירים השוררים בבית המעצר התת-אנושי הזה? אני יכול לספק לך עדות מקפיאת דם בנוגע ליחסם המזלזל והמשפיל של פקידי החוק והסדר אל האזרח הקטן, על הפרת זכויות האדם המתבצעת כאן כמעשה של יום יום, על האדישות וה…"

"ואללה, אתה מדבר בדיוק כמו מה 'נחנו צריכים, יא מניאק," אמר מוזס. "ולא, מַפיש, זה לא מה ת'חושב. 'נחנו עושים איזה פרוגרם, ככה, על ארטיקים."

"חוששני שאיני מבין," אמר אליעז. "אין לי כל נגיעה לתחום המזון, ולמעשה לא אכלתי דבר מזה יומיים."

"אֶמיוּזינג, אֶמיוּזינג!" אמר מוזס. "לא, אני מדבר ארטיקים, יא אהבל. מה כמוך באים מן מנזמן. 'נחנו עושים משהו, ככה, קלאסיקה, כמו 'ראשון בבידור!' בחייאת – יראו אותך ברדיו!"

"איני יודע במה מדובר," אמר אליעז, "אך אשמח לצאת ממרתף עינויים זה ולאכול דבר מה. למעשה, כעת אני כה רעב עד כי אעשה כל מה שתבקש בעבור כריך הודו."

"כריך?"

"כריך," אמר אליעז. "סנדביץ', בלעז."

"ואללה! בשביל סַנוִויץ'? בכיף!" אמר מוזס ושלף כריך מכיסו, שנראה ריק עד אותו רגע. "הנה, רק תביא לי אצבע שלך בשביל חתימה…"

כשיצאו לרחוב, נפעם אליעז לראות גורדי שחקים עצומים ומשוני צורה, וביניהם מרחפים מאות – אולי אלפי – כלי טיס עגלגלים ונוצצים. מן הסתם, אמר אליעז בלבו, אלה הם מקביליהם העתידניים של כלי הרכב הרועשים והמזהמים של המאה העשרים. שקטים, נקיים, ודאי בטוחים הרבה יותר, ואפילו נעימים לעין.

ואכן, מיד התביית אחד מכלי הרכב השקטים, הנקיים, הבטוחים והנעימים לעין על אליעז, צנח לעברו במהירות מסמרת שיער והחל לשאוג בקול: "יא אבני, יא אבני, למה שיער שלך ככה? שמפו אנטי קשקשים של סוֹני…"

אליעז הוכה באלם. הוא עמד, נטוע במקומו, ובהה במעופף המצווח.

"איטס אולרייט!" שאג מוזס, הוציא מכשיר כלשהו מכיסו ונופף בו. הפרסומון המעופף נסוג מיד בקול קינה.

"כולה קומרשיאל," אמר מוזס, טופח בעדינות על כתפו של אליעז. "לא קרה כלום. כּוּל אבסדר."

כאילו על מנת להכחיש זאת, נשמע פתאום קול חריקה איום מצדו השני של הרחוב. אליעז ניסה לזנק ממקומו, אך ידו של מוזס בלמה אותו. "אבאוט טיים," אמר. "יאללה, בוא," והחל ללכת אל עבר מקור הרעש, גורר אחריו את אליעז. לעיניו הלא מיומנות של אליעז נראה הדבר כחיפושית פולקסוואגן סגולה ובוהקת, שנופחה מעבר לכל קנה מידה סביר והושמה בין שני גלילי נייר טואלט מפלצתיים בגודלם, סגולים אף הם, שעליהם התנוססה באותיות של קידוש לבנה הכתובת "רדיו אחלה!!!".

"מדהים!" אמר אליעז שלא בטובתו, נזכר בכריך שבידו ונגס בו. טעמו היה מוזר מאד ולא בשרי כלל. "האם זה כלי הרכב הרשמי של תחנת הרדיו?"

"מה ת'אומר?"

"האם… האם זו המכונית שלך? או של הרדיו?"

"לא," אמר מוזס. "לא מכונית. הדא רדיו."

חריקות וצווחות של מתכת מעונה עלו מתוך הלא-מכונית ופסקו בקול חבטה עז ובעננת אבק. כששבה אליו ראייתו, הבחין אליעז בגרם מדרגות צבעוני שהוביל מפתח שנפער בגובה של שתי קומות בדופן ההדא-רדיו הישר אל בור חדש וטרי במדרכה שעליה עמד, לא רחוק מסוליות נעליו.

"ממ," אמר אליעז. "ממ."

"יאללה, בוא!" אמר מוזס וגרר את אליעז אחריו.

"ממ," אמר אליעז. "ממ… מרשים מאד."

"ג'יפה, אם ת'שואל 'תי," אמר מוזס. "הדא אוטובאס מלפני שלושים שנה. אַמַמַה, בפנים זה כבר קומפליטלי דיפרנט, בנזונה, חבל"ז!" ומשך את אליעז אחריו בעד הפתח, גרר אותו דרך מסדרון קצר ודחף אותו לפניו אל תוך חדר גדול ומואר היטב שהיה בקצהו.

במרכז החדר הפסיק איש שמן מאד ומשוח בצבעי הלאום את ריקודו ופנה אליהם.

"אהלן אהלן אהלן, יא בנזונה!" אמר כּיפְכֶּיף וורטהיימר-שלוצקי, אחושלוצקי. הוא אף כשכש בזנבו לברכה.

אליעז פער את פיו. אלומת אור נורתה מלמעלה והצמיתה אותו אל מקומו. שתיקה ארוכה השתררה.

"אדוני!" הוא הצליח לפלוט לבסוף, והחל להזיע. הוא לא הצליח, למבוכתו הרבה, להסיט את עיניו מדמותו הכבירה והססגונית של השדרן.

"אקזקטלי!" אמר כּיפְכֶּיף בשביעות רצון והושיט לאליעז את זנבו, שהיה ארוך, פלומתי ולח למראה, כמבקש ללחוץ את ידו. "כאן, שידור חי לייב מן רדיו אחלה פי תלביב, מה מביא לכם ארטיק חדש בנזונה מן בעדיין מאתיים ארבעים וחמישה שנה!"

"שמונים ושש, אויל," השתוקק אליעז לומר, אך מה שיצא משפתיו היה "אדוני! אתה עירום לחלוטין!"

מיד נשמעה תערובת צלילים איומה, כאילו לקתה קבוצת כדורגל שלמה בו זמנית בעוית המעיים. לאחר רגע הבין אליעז כי הרעש אמור לייצג קולות צחוק.

"לא, טמבל," אמר כיפכיף ברצינות מעושה. "אנא לובש כובע." הדבר היה נכון, אך הוא לא גרע כלל מהרושם הכללי שעורר גופו העצום. קולות געיה הצטרפו לפרץ הצחוק של הקהל.

"שוּפוּ! ארטיק אסלי!" הכריז כּיפְכֶּיף והצביע על אליעז בזנבו, לתשואות הקהל הוירטואלי. "אנד נאוּ, הרייטינג מה הדא מביא לנו – יאללה, אוּדרוּבּ!"

לוח ססגוני זינק מתוך הרצפה ונתלה באויר, סמוך לפרצופו של אליעז, ועליו תצוגה דיגיטלית מיושנת מאד למראה לאמור: 7.22.

"שבע מליון!" צעק כּיפְכֶּיף. "שבע מליון מה רואים אותנו עכשיו ברדיו! אחושלוצקי!" והחל לכרכר סביב הלוח, לצלילי מוזיקה רעשנית, עליזה וחזקה מאד.

"לא הרבה," לחש מוזס, שניצב כעת במקום מוצל מאחורי אליעז, "אבל בֶּטֶר פרוֹם נוסינג."

"אנד נאוּ, אינטֶרוויוּ אל ארטיק. וולקאם, יא ארטיק. מנ'שמע?"

"שמי הוא אליעז חכמוני," אמר אליעז. "אולי שמעת עלי. הייתי פעם…"

"מנזמן!" אמר כּיפְכֶּיף, פונה אל קהל הצופים הדמיוני.

"לא כל כך מזמן," אמר אליעז. "כשמונים ושש שנים, כמדומני. יתכן כי יש בין בני הדור המבוגר כאלה ש…"

"ואללה!" אמר כּיפְכֶּיף. "ונעבור לקומרשיאל!"

"מה?"

"יאללה יאללה יאללה יאללה," שר כּיפְכֶּיף בקול, זנבו מטעים כל הברה, "יאללה מכולת שושנה מן אללה!"

"סלח לי, אדוני…"

"מספרה כלבים של עבדול, הכי מגניז, הכי קוּל! כי כּוּל כַּלְב בִּיג'י תספורת!"

"אדוני!"

"וויי לי וויי לי איזה חיים, למה לא עשיתי אינשוּרָנס חיים? ואללה הלכו לי החיים, ונקסט טיים עושים חיים רק פי חיים-אינשוּרנס-חיים!"

"אדוני!"

"סֶנק יוּ, כפרות, קהל צופים בבית," אמר כּיפְכֶּיף. "אנד נאוּ…"

"אדוני!" אמר אליעז, סמוק מזעם. "בצער רב הנני נאלץ להודיע לך כי אתה מוקיון קולני, רועש וגס רוח, וכי לעניות דעתי תכניתך זו הנה פשע תרבותי ומוסרי ממדרגה ראשונה. אין מלים בפי לתאר את תחושת הקבס הקשה שאתה מעורר בי, ומן הסתם בכל בן תרבות אחר, ועל כן אאלץ להסתפק בקביעה חד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אתה, אדוני, הנך רפה מוחין!"

לרגע שררה דממה. ואז, מול אליעז, החל הלוח לזהור, והמספר שעליו השתנה בחטף.

"שבעה נקודה שבעה מליון!" שאג כּיפְכֶּיף. "בנזונה! ת'יכול להגיד מה אמרת שובפעם?"

"רפה מוחין, אמרתי!"

רעשים מוזרים בקעו מהלוח.

"שמונה נקודה שניים מליון!"

"קוּל!" אמר מוזס.

"רק פי רדיו אחלה," צווח כּיפְכֶּיף, "רַפימוּחי!"

הלוח, אם לשפוט על פי הצלילים שבקעו ממנו, הגיע לכלל סיפוק מלא, וזאת בלוויית הכתובת המהבהבת "8.6 – סיא חדש!!!"

"רפה מוחין," אמר אליעז, נואש. "רפה מוחין…"

"רַפימוּחין! רק אצלנו בשידור!"

וכך דרך – או נולד – כוכבו של אליעז חכמוני, והוא הפך לראשון בבידור.

 

ג

גיבורנו בראי הכלכלה המודרנית – חינוך בראי קהל הצופים העבריין – למנצח שיר מזמור – עבר זמנו בטל קרובו – תשורה ושכרה

מעט מאוחר יותר באותו יום, לאחר שהתעקש לנסות ולסדר את ענייניו בטרם יתחיל בקריירת הבידור המפוארת הצפויה לו, הסתבר לאליעז כי במקום בו עמד ביתו, אי אז, ניצב לו כעת אצטדיון ענק, זרחני ומטופש למדי. למעשה השתרע המבנה על פני כל רחוב שינקין ז"ל, ומחק אותו ואת רוב הרחובות הסמוכים לו מעל פני האדמה. לא הובהר לו לאליעז לאיזה ענף ספורט הוקדשה התפלצת הססגונית, וממילא דעתו הוסחה משגילה כי אין בחשבון הבנק שלו ולו אגורה אחת לרפואה.

"הדבר לא יתכן!" אמר אליעז בעודו תוחב פעם נוספת את אצבעו אל נבכי מכשיר הכספומט. "השארתי אחרי חשבון חסכון מסודר!"

"ואללה," אמר מוזס, שלקח על עצמו את תפקיד שומר ראשו ומלווהו של הכוכב החדש. "דְפֶקה. אני מציע מבקש הדא פירוט הוצאות."

"פירוט הוצאות," אמר הכספומט, "ווקשה: יתרה קודמת: ארבע-שבע-חמש שח"ח. הוצאות: ינואר: נאדה. פברואר: נאדה. מרץ: נאדה. אפריל: קונה אצל אִבְּן-שוּשן-רדיו-בע"מ, סכום: ארבע-שבע-חמש שח"ח. יתרה נוכחית: נאדה."

"מה?" אמר אליעז.

"ואללה," אמר מוזס. "אִבְּן-שוּשן. באמת לא מבין מאיפה לך רדיו. בנזונה."

"רומיתי!" אמר אליעז. "אבל המתן רגע – היה לי בחשבוני סכום גדול הרבה יותר. ודאי היו צריכים להיות כמה עשרות אלפי ש"ח לזכותי, אולי מאות, בהתחשב בריבית מאז ועד היום. מה קרה להם?"

"אה. ש"ח. הדא מן מזמן, הדא."

"נו?"

"לא שווה הרבה. וואחד שח"ח, היום, יעני כומו עשרה אלפים ש"ח ישן."

"אה," אמר אליעז, ושתק.

"אני לא מאמין," הוסיף לאחר זמן מה. "מה אעשה כעת? אין לי בית, אין לי כסף, משפחה מעולם לא היתה לי…" הוא השפיל את ראשו.

"יאללה, קאם און," אמר מוזס לבסוף. "אתה עם רדיו אחלה. כּוּל אבסדר. עלי. סביח."

"סביח?" שאל אליעז בעצב.

*          *          *

"סביח!" אמר כיפכיף לקהל הלא וירטואלי שהתגודד בתוך האולפן. "טונייט, ליידיז אנד ג'נטלמן, סדאתי וסיידאתי, אל ארטיק רַפימוחין!" הוא דחף את אליעז קדימה.

"אליעז חכמוני," אמר אל ארטיק, מגייס את כל נסיונו הטלויזיוני המועט, יש להודות, וממשמש באי-נוחות את העניבה שהכריח את מוזס לקנות לו בחנות עתיקות. "שלום לכם צופים יקרים, וברוכים הבאים לתכניתנו…"

"רַפימוּחין!"

"כאמור קודם – רפה מוחין, שווא בָּריש, סֶגול בָּפֵּא…"

"סַגול בָּפֶּה!"

הקהל הריע. לוח התוצאות הזוהר, ססגוני מתמיד, התהדר בכתובת "סיא רייטינג!!!", הפעם ללא כל מספר שהוא.

"חִזרו אחרי," אמר אליעז בנחישות. "רְפה – ר-פ-ה –"

"רָפי," אמר כיפכיף.

"רָפֶה," פעה הקהל.

"מוֹחין," אמר אליעז. "מ-ו-ח-י-ן."

"מוֹחי!" אמר כיפכיף.

"מוּחיייין!" געה הקהל.

אליעז עמד והביט בהם. היו שם נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, ילדים וזקנים, לבושים במיטב מחלצותיהם – בנדנות, כומתות, כאפיות, תפילין, מדי א' של חיל האויר, משקפי שמש, טליתות ושאר פריטים ססגוניים אותם לא הצליח לזהות. חלק מהנוכחים התהדרו גם באיברים שלא כדרך הטבע, החל בשיער במקומות חריגים וכלה במספר מופרך של איברי רביה. נראה כי אוזניים גדולות היו האופנה השלטת אצל בני הדור הצעיר. ילד אחד, גדל אוזניים במיוחד ורכוב על כתפי אביו הגאה, צווח בהתלהבות "מוּחי! מוּחי!" וסירב להירגע, כמוהו כאליעז.

"איכה הפך עם הספר," הוא אמר, "לחבורת עילגים עמומי מחשבה ורופסי שכל, מעוטי בינה ואפופי טמטום, רעועי מוחין, גסי רוח, בהמיים, קולניים, נהנתנים, נטולי כל חינוך שהוא, ואשר ניתן להגדירם, אכן, על פי כל קנה מדה תרבותי שהוא, כרפי…"

"מוווחין!" שאג הקהל, התפרץ אל מרכז החדר ונשא את אליעז המחרף והמגדף החוצה על כפיים.

*          *          *

"שוֹס היסטרי, פַנטסטיק!" אמר לו מוזס בבוקר המחרת, בחדר שהוקצה לו בירכתי הלא-מכונית המפלצתית של רדיו-אחלה, בעודם מעיינים בקטלוג של דברי לבוש שהוקרן מהתקרה. "הדא כאפיה בול מתאים. אחלה וונדרפול יִראו לך ברדיו."

"אמור לי," אמר אליעז, "מדוע אתה מדבר כל העת על 'לראות'? הרי זה רדיו, לא?"

"אבסולוטלי!" אמר מוזס. "רואים רדיו, כולם רואים הרדיו. אולי מודד הדא ציצית? סגול אחלה בפאשן רטרוֹ!"

"כמדומני שברדיו שאליו אני רגיל לא רואים מאומה," אמר אליעז. "מה החמצתי?"

"אה, זה בגלל הדא רדיו מעפן מה דוחף לך אבן-שושן. דפוק," אמר מוזס. "שוּף, הנה רדיו." הוא שלף מכשיר קטן מכיסו והכה באמצעותו את אליעז במצחו.

"איי!"

"יאללה מצעד פזמונים, דה צ'ארט, פי רדיו אחושקשוקה!" אמר קריין מעוות ועתיר אוזניים שהתגשם מול פרצופו של אליעז. "אנד נאוּ, ניוּ ניוּ ניוּ סונג, וֶוט וֶוט וֶוט, כפרות שלי, אוריגינל מן אל סופרגרופ חרא –"

"הו, לא," אמר אליעז. "לא שוב!"

"– כניסה חדש פי אל צ'ארט, קבלו אותו – רַפימוחין!"

"אה?" אמר אליעז.

"זה מה יש," אמר מוזס. "כל סופרסטאר מקבל סונג מן אל חרא."

על רקע רעש לבן מחריד, נמוג הקריין והוחלף במראה פנורמי של הלהקה במלוא הדרה. הדיבור נעתק מפיו של אליעז. הוא לא יכול היה לחשוב על מלים עזות רושם מספיק לתיאור הזוועה. אך בכך רק החלה מסכת יסוריו, כיוון שכעבור שניות מספר התגלה לו כי מראה הלהקה, ואפילו המוזיקה שלה, אין הם ולא כלום לעומת מלות השיר.

"רַפימוּחין רַפימוּחין רַפימוּחין רַפי!" סלסל סולן הלהקה על רקע הרעש, שנשמע דומה מאד למכונת כביסה שנתקעה במצב סחיטה זמן רב מדי.

"מה?!" אמר אליעז בעודו בוהה אין אונים בחזון האימים שמולו. "הם שרים… זה שלי… תפסיק את זה!"

"מוחין רפימוחין רפימוחין רפימוחין!"

"חוצפה!"

"מגניז, אה?" אמר מוזס.

"רפי רפי רפי רפי רפי רפי מוחין מוחין," אל הסולן הצטרפו שתי געיות נשיות, בואך הפזמון. הן נראו, למרות הערכתו הקודמת של אליעז כי הדבר בלתי אפשרי, מבעיתות אפילו יותר ממנו.

"לא!" הוא אמר ועצם את עיניו, שלא לראות את דבר הטומאה. "זו תועבה! אני אתבע אותם!"

"רפימוחין רפימוחין רפימוחין רפי!"

"סבבה," אמר מוזס. "תביעה זה עוד פָּבְּליסיטי. קוּל."

"מוחין רפימוחין רפימוחין – יא בנזונה!"

*          *          *

"בנזונה", הכתיר העיתון שהביא מוזס בגאווה בלתי מבוטלת אל חדרו של אליעז בצהרי היום את תמונתו של זה האחרון, באותיות של קידוש לבנה. אפילו כותרת המשנה – "אל ארטיק סופרסטאר" – לא הצליחה לשפר את מצב רוחו העכור של מושא הכתבה.

"לא יתכן," הוא חזר ומלמל, שרוע במיטתו. "זה פשוט לא יתכן."

"בחייאת, קח את זה לייט," אמר מוזס. "לא כל אחד שיוצא היום מהפרידג' הופך מפורסם."

"טוב מותי מפרסומי," אמר אליעז וקבר את ראשו בכרית.

"אה?"

"מותי," אמר אליעז. "למות. אני רוצה למות."

"ואללה?" אמר מוזס. "אפשר לסדר זה. למות לייב ברדיו זה די בפאשן היום, וגם אחלה פבליסיטי. אני ילך להגיד לכיפכיף?"

"מה?"

"אני בטוח הוא יגְלַד אכבר אכבר," אמר מוזס. "אני יכול לראות העיתון של מחר: 'אל ארטיק סופרסטאר – טוּדֵיי זה נגמר!'"

"על מה אתה מדבר?" אמר אליעז.

"אמרת אתה רוצה למות לייב ברדיו, לא?"

"לא התכוונתי למות ממש!" אמר אליעז. "התכוונתי לכך שפני הדברים מעוררים בי חשק עז ל… אה… על כל פנים, היה זה מטבע לשון בלבד."

"מי טבע?" אמר מוזס.

אליעז נאנח. "לא חשוב," אמר. "הגד לי," הוסיף לאחר שחשב מעט, "האם יש עדיין בתל אביב ספריה ציבורית?"

"אה!" אמר מוזס וחייך בהבנה, חיוך שלא מצא חן כל כך בעיני אליעז. "אני מכיר איזה ציבורית אחד," הוסיף כממתיק סוד. "היא משהו משהו. סופר-היפר-אולטרה."

"מה?"

"בוא," אמר מוזס. "אני יקח אותך לציבורית. הדא ירגיע אותך."

"לספריה הציבורית?" שאל אליעז בחשש.

"לא," אמר מוזס, "קוראים לה ברברה, אבל היא ציבורית אחושקשוקה לגמרי. היא אחלה גבר."

"לא!" אמר אליעז בתוקף. "כוונתי היתה לספריה הציבורית. ספריה. מקום שבו שומרים ספרים."

"אה. אז למה לא אומר? אתה רוצה לבוא במיוזיאום!"

*          *          *

"אני רוצה ללכת למוזיאון," אמר אליעז כשירד בסולם הרדיו-אחלה וראה היכן הוא נמצא, "לא לאצטדיון!"

"הדא מיוזיאום," אמר מוזס, מצביע על התפלצת הארכיטקטונית שאותה כבר ראה אליעז יומיים קודם לכן, בחפשו את ביתו משכבר. "אולסו סטדיום, סינימה ועיריה. אחרי ששרפו את בלומפילד והביג-עיריה-בלואו-אַפּ, אמר אל ראיס בואו נשים הכל ביחד."

"אל ראיס?"

"יעני רוֹהַם."

"מה?"

"רוהם, רוהם," אמר מוזס. "אל ראיס, אל מוכתר, אכבר גבר של אל כנסת, דֶה בּוֹס."

"האם כוונתך לראש הממשלה?"

"מין הדא ממשלה?"

"אלוהים."

בעודם מדברים הוביל מוזס את אליעז אל אחת מכניסות האצטדיון, שנראתה רעועה במיוחד.

"האם נראה לך שזה בטוח?" שאל אליעז והצביע על המשקוף המט לנפול.

"עלי," אמר מוזס. "המנג'ר פה הוא אבסדר גמור. אהבל קצת, אבל לגמרי סֶייף."

הם ירדו במדרגות לולייניות ונכנסו, לבסוף, אל תוך אולם עצום מואר באור נרות. מדפים וכונניות עיטרו את הקירות, וארונות ישנים פוזרו ביד נדיבה על פני רצפת הקרשים. ועל פני המדפים – נשימתו של אליעז נעתקה – עשרות, מאות ואלפי ספרים.

"הלו!" אמר מוזס בקול. "אֶניבּוֹדי הום?"

"מי זה?" אמר קול זקן ורועד שבקע, כך נדמה, מנבכי ארון עבש במיוחד.

"אנא מוֹזֶס קופרשמיט-קופר-קופר. אנא ריסרצ'ר 'שביל תכנית אירוח כּיפְכֶּיף וורטהיימר-שלוצקי, אחושלוצקי. וגם פה אל ארטיק סופרסטאר."

"שמי אליעז חכ…"

"רפה מוחין!" אמר הקול, ובעליו בקע בקול נפץ מן הארון והתגלה כקשיש קטן קומה, עטוי זקן ומשקפיים, וללא כל מלבושים ואיברים חריגים ואופנתיים. "ברוך הבא, אדוני!"

אליעז קפא על מקומו.

"ברוך הבא, אדוני!" חזר הקשיש. "שנים חיכיתי לבואו של איש אנין ויודע ספר וגו' שיארח לי – לנו – לחברה."

"לנו?" אמר אליעז.

"לנו," אמר הקשיש. "הנני ואציג את עצמי. שמי, אדוני, הוא תרמיל-מקל לך-ברח, ואנוכי יושב ראש איגוד הסופרים והמשוררים. ברשותך, אקרא להם. יהוחנן! בָּרקוֹד! תִּגלת-פִּלְאסר! בואו הנה!"

קולות חרחור וגניחה בקעו ממקומות שונים ברחבי האולם, ואליעז חש כי הוא נתון לבחינתן המדוקדקת של עיניים נסתרות. בעליהן של הללו לא מיהרו, ככל הנראה, לחשוף את עצמם.

"סלח להם," אמר תרמיל-מקל לך-ברח. "זמנים קשים עברו עליהם. ארץ אחרת יושביה וגו'."

לאחר רגע ארוך של דממה, הושיט אליעז את ידו ללחיצה, ותרמיל-מקל, חיוך עדין על פניו, כיבד אותה בחבטה הגונה.

"אני חייב להביע בפניך את שמחתי הרבה," אמר אליעז, שמצא כי הוא לא מופתע כלל וכלל מהתנהגות זו, "לפגוש ולו אדם אחד, בזמנים טרופים אלה, היודע עברית על בוריה, פחות או יותר. מאז שהגעתי לכאן, לזמן זה, תוהה אנוכי כל העת, ואולי אתה תוכל להשכילני: מדוע פני הדברים הם כפי שהם?"

תרמיל-מקל שתק לרגע, וארשת תוהה עלתה על פרצופו. "אכן," אמר לבסוף, "יודע אנוכי עברית על בוריה ועל נקלה וגו', ופני הדברים כפי שהם."

"אכן," אמר אליעז.

"אכן," אמר תרמיל-מקל.

"ומדוע כאלו הם פני הדברים?"

"כפי שהם?"

"כפי שהם."

"ובכן," אמר תרמיל-מקל, ועיניו התרוצצו מצד לצד, "כפי שהם."

"אך מדוע הם כפי שהם?"

"רב לך וגו'," אמר תרמיל-מקל. "מוטב מאוחר מאשר אף פעם, וכפי שאמרו חז"ל – כל דבר לאִטו."

"סלח לי?"

"ככל שאנסה," אמר תרמיל-מקל, שהחל להזיע מעט, "איני בטוח שאוכל, בכוחותי הדלים וגו', להעמיד דברים על דיוקנם."

"מה?" אמר אליעז. "לא חשוב," הוסיף, מגייס את עתודות סבלנותו האחרונות. "הקשב לי. כל שאלתי היא – מדוע פני הדברים הם כפי שהם? ובמלים אחרות – מדוע אין איש כאן מסוגל לדבר בשפה העברית כהלכתה?

"ובכן," אמר תרמיל-מקל. "ובכן. ובכן…"

"כן?"

"ובכן, השפה העברית וגו', ובכן, כמאמר חז"ל: עבר זמנו – בטל קרובו!"

"קרבנו," אמר אליעז וצקצק בלשונו.

"סלח לי," אמר תרמיל-מקל, "שכן עלומי כבר אחורי."

"ובכן?"

"ובכן, לא אכחד אותך דבר," אמר תרמיל-מקל.

"ובכן?"

"ובכן, אה, מה אומר ומה, אה, אדבר?"

"ובכן?"

"אה." אמר תרמיל-מקל לך-ברח. "אה. ובכן." הוא השתתק ונראה שקוע במחשבה. "ובכן," אמר לבסוף, "רוצה הייתי לברך אותך וגו', על תכנית הרדיו המשובחה שלך, שכבר הטביעה את חוטְמה על, אה," הוא היסס לרגע ואז הוסיף, כמנצח, "על פני הדברים כפי שהם!"

"בוא," אמר אליעז למוזס. "נלך מכאן. איני יכול לסבול זאת עוד."

"אבל אדוני!" אמר תרמיל-מקל. "למה? והספרים וגו'!" הוא לקח כרך עב כרס מאחד המדפים והושיט אותו לאליעז. "ראה איזה יופי!" הוסיף.

הכריכה אכן היתה מפוארת למדי, אם כי מאובקת במקצת. בתוכה שכנו אחר כבוד גזירי עיתונים ישנים. מאד.

"מה זה?" אמר אליעז.

"כפי שאומרים אצלנו, בעוגה המקצועית, זהו ספר. אתן לך אותו בתשורה!" אמר תרמיל-מקל. "הוא המשובח להפליא ביותר שנשאר. ראה את הכריכה! אם תסתכל בקנקן ולא במה שיש בו…"

אליעז נפנה על עקביו וצעד קוממיות החוצה. מוזס, מניד בראשו, קרץ אל יו"ר איגוד הסופרים והמשוררים. לפני צאתו הוא לא שכח לקחת את הספר.

*          *          *

"בושה וחרפה!" אמר אליעז בכעס עת יצאו אל הרחוב. "אך עדיין לא נאמרה המלה האחרונה. חי נפשי, גם אם אאלץ לעשות זאת במו ידי, שאחזיר את השפה העברית לתפארתה משכבר. זכור את דברי, מוזס: אם תרצו – אין זו אגדה!"

"ואללה," אמר מוזס. "נשמע כמו אחלה פבליסיטי!"

 

ד

גיבורנו משנה את פני הדברים כפי שהם – אילוף הסורר – ימי הרדיו – נביא בעירו – ושימושיו השונים

"לא יכול לקרוא הדא!" אמר כּיפְכֶּיף וורטהיימר-שלוצקי, אחוּשלוּצקי ונופף בכעס בפיסת הנייר שנתן לו אליעז.

"ודאי שאתה יכול," אמר אליעז. "אין קל מזה."

"מעפן! חבל"ז!"

"נסה לקרוא את זה," אמר אליעז.

"עזוב," אמר כיפכיף. "לא יכול. לא יכול."

"אם לא תקרא את הכתוב כאן," אמר אליעז, "ותעשה זאת באופן הנכון והראוי, חי נפשי שאני לוקח את מִטלטלי ועובר מיד מרדיו-אחלה לרדיו-שקשוקה!"

כיפכיף נתן בו מבט נורא ואיום, הרים את פיסת הנייר והחל לקרוא.

"שלום לכולם וברוכים הבאים לשה… שהשה…" הוא אמר. "שה… מה הדא?"

"שעשועון," אמר אליעז.

"שהשואון?"

"המשך לקרוא," אמר אליעז.

"ברוכים הבאים לשאשוהון הט… הטל…"

"הטלויזיה."

"שו הדא?"

"אהמ," אמר אליעז והזעיף את פניו.

"שהשואון הטלפיסיה," אמר כיפכיף בחפזון, "לכל המשפחה, לבת ולבן ולמי שמת… שמתי…"

"שמתעניין."

"שמתאָנִיין. בהנ… בהניח…"

"בהנחיית."

"בהנחיית א… אליהז חח… חכמוני – רפ… רפימוחין!"

"בבקשה," אמר אליעז. "לא כל כך נורא, נכון?"

"אה, אחלה, אחלה," אמר כיפכיף ועיווה את פרצופו, "אבל הדא לא יעבור ברדיו."

"איך היית אתה עושה זאת?"

"אה!" אמר כיפכיף. "הנה, ככה: וולקאם יא ליידיז אנד סיידאתי פי אחלה אחושלוקי תכנית שבעולם, מין אל ארטיק סופרסטאר, בנזונה, קינג אל רייטינג – רפימוחין!"

"כמובן," אמר אליעז. "כמובן. נשתמש בגִרסה שלי."

"שו הדא גִר…"

"שקט!"

*          *          *

"…והערב בתכניתנו – מי מהמתמודדים יפסיד ויוכרז כרפה מוחין? המתח בשיאו! הישארו עמנו, כאן בתכנית 'רפה מוחין', עם המנחה האהוב עליכם, אליעז חכ…"

מיד נשמעה תערובת צלילים איומה, כאילו לקתה קבוצת כדורגל שלמה בו זמנית בעוית המעיים. אליעז הביט בכיפכיף בכעס ורמז לו, בנפנוף יד, לכבות את הצחוק המוקלט. כיפכיף, מתגרד ללא בושה בתוך הבגדים שאותם אילץ אותו אליעז ללבוש, משך בכתפיו והצביע לעבר הקהל.

"אם כן," אמר אליעז, שסירב להאמין כי מקורו של רעש שכזה יכול להיות קהל חי, "המתמודד הראשון בתכנית המצוינה שהכנו לכבודכם בערב נאה זה הוא… אה…"

קולות הגעיה והחרחור האפילו על דבריו. כמה מהצופים נשאו עמם, ככל הנראה, מחוללי רעש אישיים כלשהם, והשתמשו בהם בהפגנתיות וביצירתיות עליזה ונטולת עכבות.

"אם תוכלו להשתתק מעט," אמר אליעז, "אשמח מאד להמשיך בתכניתנו."

לשוא.

"עשה משהו!" אמר אליעז. "אמור להם להיות בשקט!"

כיפכיף חייך, צעד קדימה ופנה אל הקהל. "אוסקוט, יא כפרות!" הוא צעק. "אל ארטיק רפימוחין בנזונה מה מביא לכם אחלה תכנית שבעולם ברדיו אחלה! אוסקוט!"

"אמרתי לך לא לקרוא לי רפימוחין ולא לנבל את פיך בשידור חי!" אמר אליעז. "חזרתי ואמרתי לך לא להשתמש בשפה המונית וזולה, וודאי שלא לקלל את אמי בפני המוני בית ישראל הצופים בנו! שיננתי באוזניך חזור ושנן כי…"

ושוב נשא אותו הקהל החוצה על כפיים.

"והמתמודד הראשון הערב בתכניתנו, 'רפה מוחין'," אמר אליעז לאחר שהצליח לפלס את דרכו בחזרה אל האולפן, עם מעט עזרה ממוזס, "הוא העורך הראשי של עיתון מעריב, מר…"

"מהריב!" אמר העורך האמור, שהתהדר בציצית שיער ורדרדה שהתנשאה ממצחו, מעשה חד-קרן, גבוהה מאורך גופו.

"מעריב, כאמור. קבלו במחיאות כפיים סוערות את העורך הראשי, מר, אה, שושנה ורדי-נקדימון."

"מהריב!"

"כמובן, מר, אה, מר. ומולו, צופים יקרים, המתמודד השני, יושבת ראש איגוד התעשיינים, מרת שלפוחית ג'ונסון-שוורץ-מועלם."

"אהלן!" אמרה היו"ר, שהיתה מקועקעת למשעי והתהדרה בזוג משקפיים עצומים שקישטו את ברכיה.

הקהל הגיב במה שנחשב, כך למד אליעז על בשרו, למחיאות כפיים מנומסות. "תודה לכולכם," הוא אמר כשהסתיים הרעש. "וכעת…"

"נעבור לקומרשיאלז!" צהל כיפכיף, נפטר מבגדיו במחי זנב והחל לשיר בקול: "הביז הכי מגניז, שקשוקה אל עזיז!"

"לא!" אמר אליעז. "לא עכשיו!"

"מי רוצה חתונה – רק בקיוסק השכונה!"

"ששש!" אמר אליעז, מבטו נע ביאוש בין הקהל לבין כיפכיף המשתולל. "שקט!"

"כאן פי רדיו אחלה, יכול גם קומרשיאל שלך, כול אל שנה! אכבר אחושלוקי דיל בנזונה!"

"סתום את הפה, אמרתי!" צעק אליעז והתנפל על כיפכיף. "שתוק! אוסקוט!"

הפעם נשא הקהל את שניהם החוצה על כפיים.

"הכל מוכן?" שאל אליעז, דקות ספורות לאחר מכן.

"ואללה," אמר מוזס.

"ומה על הקהל?"

"שלחתי כוּל בניזונות הביתה. ואללה."

"משה! אמרתי לך לא לנבל את פיך!"

"כולה אמרתי 'ואללה', והשם שלי בכלל מוזס."

"אתה רוצה שאעבור לרדיו שקשוקה?"

"יא באבא, אנא יש לי חתימה שלך על קונטרָקט, ואנת לא הולך לשומקום."

"מה?" אמר אליעז. "קונטר… חוזה? לא חתמתי על שום חוזה!"

"בטח חתמת," אמר מוזס. "זוכר אל סנוויץ' מה הבאתי לך? זוכר לקחתי היד שלך בשביל חתימה?"

"נוכל!" צעק אליעז וקפץ מכיסאו. "גנב! נצלן! רמאי!"

"רוצה מכות?" אמר מוזס וקם אף הוא למלוא גובהו. קרניו החלו לזהור ברשעות. "אנא לא כיפכיף!"

"בסדר!" אמר אליעז והתיישב בחפזון. "בסדר! שיהיה! טוב. ובאמת, אה, מה שלום כיפכיף?"

"נעלתי אותו בָּחדר הלבשה, כמו אמרת. אווריסינג בשביל רייטינג. אוקיי?"

"אוקיי," אמר אליעז ונאנח. "כלומר – בסדר."

*          *          *

"…מתמודד מספר אחת, שאלה ראשונה: כיצד תבהיר לבן שיחך בנימוס, כי אתה מעוניין שהוא יכין לך כוס קפה? מותר לך להשתמש בחמש מלים בלבד."

"תביא קופי, יא מן-מניאק!"

"זוהי, כמובן, התשובה הלא נכונה. התשובה הנכונה היא: 'הכן לי כוס קפה בבקשה'. הפסדת עשר נקודות. מתמודדת מספר שתיים…"

"יא מן-מניאק!" שאג מתמודד מספר אחת וקם מכסאו, אך מוזס הקדים אותו והניח יד מרסנת על כתפו. "הדא רפימוחין," הוא לחש לו. "אחלה רייטינג. אוסקוט."

"ואללה," לחש המתמודד בקול והתיישב.

"מתמודדת מספר שתיים, שאלה ראשונה," אמר אליעז, שלא הבין בדיוק על מה המהומה, אך היה נחוש בדעתו להמשיך, יקרה מה שיקרה. "כיצד תפתחי מכתב לכבוד ראש הממשלה?"

"אה?" אמרה המתמודדת. "הוּ?"

"ראש הממשלה," אמר אליעז. "או כפי שכמה מכם קוראים לו בטעות – הבוס."

"ואללה," אמרה המתמודדת. "שו הדא מכתב?"

"פניה רשמית," אמר אליעז, "בכל דרך שהיא. נניח, לצורך העניין, שהבוס נמצא כאן, כן? כיצד תפני אליו?"

"חוּשילָאמאש'ך, יא כלב בין כלב, יא חרא בין חרא, יא זין בין זין, יא פארש בין פארש, יא…"

"כן, תודה. כלומר – לא! הדרך הנכונה לפנות אליו היא: שלום לך, אדוני כבוד ראש הממשלה."

"אמאש'ך!"

"ואבקש ממך שלא לנבל את פיך בשידור. הפסדת עשר נקודות. השאלה הבאה…"

*          *          *

"נוֹט סוֹ גוּד," אמר מוזס. "אתה לא מדבר ברור. נוֹ אנדרסטנד, קפיש?"

"אכן," אמר אליעז, "יש לנו בעיה. אולי צריך לפשט מעט את השאלות."

"אולי תביא אותה קודם כל רק במלים של פעם, בלי כּוּל אל ג'יפה מסביב? אולי רק מסביר איך מלה של היום צריך לומר בפעם?"

"יפה!" אמר אליעז, "מצוין! נהדר, משה… אה, מוזס! קבל נא את תודתי והערכתי הכנה, שכן רעיון מהפכני זה יכול להביא, לעניות דעתי, לשיפור ניכר של פני הדברים בכל הנוגע…"

"בדיוק ככה לא," אמר מוזס בעצב.

*          *          *

היום הראשון:

"…מתמודדת מספר אחת, שאלה שמינית: כיצד תאמרי בעברית 'אקזקטלי'? א': מערוך, ב': תרד, ג': בדיוק, ד': כל התשובות נכונות."

"ד'," אמרה המתמודדת לאחר מעט מחשבה.

"האם את בטוחה?"

המתמודדת, שחששה ליפול קרבן לאחד מנאומיו חוצבי הלהבות של מנחה התכנית, הנהנה בראשה ולא הוציאה מלה מפיה.

"האם את בטוחה בדיוק?"

המתמודדת הביטה לשמאל ולימין, ואף למעלה, אך כל עזרה לא באה לה, שכן האולפן היה נטול קהל וכיפכיף. נואשת, היא המשיכה להנהן בראשה.

"וזו, כמובן, התשובה הלא נכונה," אמר אליעז. "התשובה הנכונה היא ג': בדיוק."

"ג'," אמרה המתמודדת.

"בדיוק. כלומר – איך תאמרי 'אקזקטלי'?"

"ג'."

"לא," אמר אליעז. "בדיוק."

"לא ג'?"

"כן ג'! הבה אסביר זאת ביתר פירוט, כדי להשכיל גם את הצופים בבית: המילה 'אקזקטלי' מקורה בשפה האנגלית, ופירושה…"

"חרא," אמר מוזס בירכתי האולפן. "הוא עודבָּעָם פאקינג איט. אליעז! אוסקוט! זוכר בלי ג'יפה?"

"כמובן," אמר אליעז. "כלומר – בדיוק. אם כן, אה, אם כן, נעבור לשאלה הבאה. מתמודד מספר שתיים…"

*          *          *

היום השני:

"…מתמודד מספר ארבע: מנה חמישה מיני ירקות שונים."

"שוּ?"

"נקוב בשמותיהם של חמישה מיני ירקות שונים."

"שוּ נָקוּב?"

"נקוב בשמותיהם, רפה מוחין שכמותך. נקוב בשמותיהם. אמור לי, ולקהל בבית, שמות של…"

"מה יש'ך, אתה?" אמר המתמודד וקם מכסאו בזעם.

"מה יש'ך, אתה?" אמר מוזס וקם אף הוא, מאפיל על המתמודד. זה האחרון מיהר להתיישב בשנית.

"אם כן," אמר אליעז. "מנה בבקשה…"

"חמסה ווג'טבלז," אמר מוזס למתמודד. "יש מבין?"

"ואללה," אמר המתמודד. "פילפיל, קוּסָא, תָּפּוּא, בנדורה וומישמיש."

"בעברית," אמר אליעז.

"פילפיל, קוסא…"

"פִּלְפֶּל," אמר אליעז. "קִשוּא."

"תפוא, בנדורה…"

"מה פירוש תפוא?"

"יעני פּוֹטַטוֹ," אמר מוזס.

"תפוח-אדמה, אם כך. ובנדורה היא, כמובן, עגבניה."

"וָומישמיש."
"המִשמש, למיטב זכרוני, אינו ירק."

"ירק האמ-אמא ש'ך!" אמר המתמודד.

"מוזס," אמר אליעז בעייפות, "טפל בו."

ציותו הנלהב של מוזס להוראה זו גרר, משום מה, עליה חדה בפופולריות של התכנית.

*          *          *

היום השלישי:

"…מתמודדת מספר שלוש: ספרי מאחת עד עשר בעברית. יש לך עשרים שניות. אם תיכשלי – מוזס יטפל בך."

"אה… א-חת. תני… ש-תיים. שלוש. ארבעה… ארבע! ארבע! חמש. סיתה…"

"מוזס!"

*          *          *

היום ה…

"…כיצד יש לומר 'פיקניק' בעברית? יש לך עשר שניות."

"ואללה, לא יודע."

"דבר עברית, או שאקרא למוזס!"

"אה… אני לַא… לֹא יודע."

"יפה. אין זו בושה להודות בחוסר ידע. אם כן, המלה העברית הנכונה היא טוזיג, אם כי האקדמיה…"

"טוסיק?"

"מוזס!"

*          *          *

"…מנה חמישה שמות צבעים בשפה העברית."

"אדום… ירוק… כחול…"

"המשך…"
"אה… כחול לייט?"

"מוזס!"

*          *          *

"מוזס!"

*          *          *

"מוזס!"

*          *          *

"מוזס!"

*          *          *

"מוזס!"

*          *          *

"מוזס!"

*          *          *

וכך החזיר אליעז חכמוני עטרה ליושנה.

כמו כל מעשה בריאה ראוי לשמו, הדבר נמשך מעט פחות משבוע ימים.

 

ה

מבזקים הנוגעים לגיבורנו – ולעוד דבר או שניים – אותה גברת בשינוי אדרת –
או שמא – החוק מכה שנית – סוף מחשבה במעשה תחילה

"חדש ברדיו שקשוקה! גם אצלנו יש ארטיק, יותר טוב מההוא של רדיו אחלה! רק אצלנו תמצאו אל ארטיק מגה-סטאר, אולטרה-סטאר, היפר-סטאר…"

*          *          *

"והרי חדשות: רוהם הכריז היום על הקמת משרד חדש, משרד חינוך. בראש משרד יעמוד כוכב הרדיו הידוע מר אליעז חכמוני, יעני רפה-מוחין. רוהם מוסיף ש…"

*          *          *

"ושוב, מצעד הפזמונים המלהיב והמצוין והמגני… והמעולה שלנו. ובמקום הראשון, להקה ששינתה את שמה לאחרונה, עם שיר חדש ויפה. קבלו בבקשה את להקת-העל צואה!"

*          *          *

"כאן רדיו שקשוקה, מודיע לכולכם, מאזינים, שארטיקים כבר לא מה שהיו פעם, ולנו יש יותר דברים טובים. מי בכלל צריך ארטיק? תבואו אצלנו, יהיה סבבה!"

*          *          *

"בית החולים איכילוב מודיע שעקב הדרישה הרבה, לא ניתן לעמוד בקצב ולהפשיר ארטיקים לכל דורש. הציבור מתבקש לנהוג בסבלנות, יש מבין?"

*          *          *

"שלום לכולכם, וברוכים הבאים לעוד תכנית של 'רפה מוחין'. והמתמודדים היום הם… כיפכיף?"

"אכן. בכבודי ובעצמי."

"מה?"

"הנני כאן," אמר כיפכיף, שמראהו החיצוני לא השתנה כלל, "בכל רמ"ח אברי."

"מה… מה קרה לך, כיפכיף?"

"הלכתי, כמו כולנו, בעקבות הנטיה הנוכחית, 'טרנד' בלעז. הנני מצליח באופן משובח למדי, הלא כן?"

"כולי נדהם!" אמר אליעז. "יפה מאד! כעת, אם רק תמצא לנכון ללבוש דבר מה…"

"אני לבוש באופן משובח למדי, לפי מיטב האופנה הנוכחית," אמר כיפכיף.

"נוכל להתווכח על כך אחר כך," אמר אליעז, שנזכר כי הם נמצאים בשידור חי. "ובכן, אתה מעוניין להתמודד היום בתכנית שלנו, כיפכיף?"

"שיניתי את שמי לשם משובח בעברית תקינה וצחה. מהיום, אנא קרא לי כָּפְכָּף."

"הו, אלוהים."

"בבקשה אל תשא שם אלוהים לשוא בשידור," אמר כפכף.

"אוי, שתוק כבר!" אמר אליעז. "אני ורק אני אומר מה יקרה כאן בשידור."

"חוששני כי לא זה המצב," אמר כפכף. "ולמעשה, אני מודה לך בשם קהל הצופים הנאמן של רדיו-אחלה-לשעבר, ששינה כעת את שמו לרדיו-משובח. ברוכים הבאים, צופות וצופים, לרדיו-משובח!" הוסיף וקם ממקומו. "כאן כפכף ורד-שלומציון-אחשלומציון, המשדר אליכם מאולפננו המשובח! אנו מודים לארטיק הידוע לשמצה והמשובח שלנו, מר אליעז חכמוני, ונפרדים ממנו…"

"מה אתה עושה, כיפכיף?" אמר אליעז. "זו התכנית שלי!"

"ואנו שמחים להציג בפניכם ארטיק חדש וטרי ומשובח, שהגיע רק כעת משנת אלף ארבע-מאות ושתיים…"

"לא היו בכלל הקפאות בשנת אלף אר…"

"שחקן הכדורגל הנודע והמשובח, מר עזיז בר-חסון!"

דמות שרירית ומגודלת – עוד יותר ממוזס – נדחפה פנימה על ידי זה האחרון ונעצרה במרכז האולפן.

"ברוך הבא!" אמר כפכף, ונופף בידו. מוזס, נאמן כתמיד, גרר את אליעז אל מחוץ לחדר.

"אני ארטיק כולה איזה עשרין, שלושין שנה, יא מניאק," נשמע קולו של שחקן הכדורגל הנודע והמשובח בטרם נטרקה דלת האולפן וקטעה אותו.

"מה אתה עושה, מוזס?" אמר אליעז. "חשבתי שאנחנו שותפים."

"זה כולה טרנד," אמר מוזס. "קיבלת יופי רייטינג, אבל עכשיו צריך לזוז הלאה."

"אבל ראש הממשלה הכריז עלי כעל שר החינוך!" אמר אליעז. "תחזיר אותי מיד!"

"רוהם כולה הביא כותרת בעיתון," אמר מוזס, בעודו גורר את אליעז במורד גרם המדרגות של הרדיו, אל הרחוב. "אֵניוֵויי – היה סבבה להכיר אותך."

"מוזס! חשבתי שאנחנו חברים! בחייך!"

אך את זאת הוא כבר אמר לעצמו, בוהה בדמותה המתרחקת של תפלצת הענק הסגולה, הנושאת כתובת באותיות של קידוש לבנה לאמור: "רדיו-משובח!!!"

*          *          *

"אבקש את סליחתך," אמר אליעז לשוטרת מזדמנת. "כיצד אוכל להגיע, בבקשה, אל משרדי הממשלה?"

"להיכן?" שאלה השוטרת.

"אל משרדי הממשלה. המקום שבו שוכן ראש הממשלה."
"מי?"

"ראש… רוהַם, בלשונכם."

"אה. אתה הארטיק רפהמוחין, נכון?"

"בהחלט," אמר אליעז. "אם רק תוכלי לעזור לי…"

"לדעתי אתה לא משהו בכלל," אמרה השוטרת. "אני חושבת שהארטיק החדש, עזיז, הרבה יותר סקסי ממך."

"סלחי לי, גברתי, אך אין ברצוני לדון כעת בתכנית הרדיו הארורה והמטומטמת ההיא."

"אבקש ממך שלא לנבל את פיך!"

"אוי, תשתקי כבר. אוסקוט!"

וכך, שוב, נעצר אליעז חכמוני בעוון העלבת שוטר בעת מילוי תפקידו.

*          *          *

"שוב אתה?" אמר הסמל.

"תעזבו אותי!" שאג אליעז. "אני שר החינוך!"

"נראה לי," אמר הסמל, "שנחזיר אותך לבית החולים."

"ראש הממשלה עוד ישמע על זה!"

"ודאי, ודאי."

"ואתם עדיין מדברים עברית לא נכונה! רק אני יודע את זה! רק אני יכול ללמד אתכם עברית נכונה מהי! רק אני…"

והסמל נקש באצבעותיו, ויהי שקט.

*          *          *

"הגעתי לכאן," אמר אליעז מתוך מיטת חוליו, "כי רציתי לראות מה דמות תהיה לה, לעברית של העתיד, לישראל של העתיד. המצב היה גרוע למדי גם בזמני שלי, אך לא פיללתי… לא פיללתי…"

"תירגע," אמרה האחות ברזלית. "אל תדאג. הכל יהיה בסדר."

"אני לא מבין," אמר אליעז. "למה? למה הם עשו את זה? כולם אהבו אותי!"

"טרנדים," אמרה האחות, "מתחלפים כּוּל הזמן. זה מה יש."

"אבל כל כך מהר…"

"זה מה יש. ככה זה."

"ומה אעשה כעת? אין לי בית, אין לי כסף, אין לי מקצוע, כולם לועגים לי. מה אעשה?"

"באמת, אין לך מה לדאוג," אמרה האחות ברזלית. "אנחנו מסדרים הכל. ממילא זה לא עסק, כל כך הרבה ארטיקים."

*          *          *

וכך, ביום ד' אביבי ונחמד, זכה מקרר אחד בילוד זכר בריא ושלם, שלא הקים כל מהומה וקול שאון, שכן ישן היה שנת ישרים בעת שהובא אליו. ובעיתון נכתבו כמה דברים על סופו של הארטיק רפה-מוחין, וברדיו-משובח עשה עזיז חיל ולימד את עם ישראל את האמנות האבודה של הכדרור, ולאחר שבוע גרם לנבחרת ישראל להביס שוק על ירך את נבחרת ערב הסעודית במשחק גומלין, ולאחר שבועיים הורד מגדולתו והוחלף אחר כבוד בשחקנית ברידג' שהוקפאה חודשיים קודם לכן.

ותשקוט הארץ, ברעש גדול ובקול חרחור ונפץ, ארבעים שנה.

– סוף –


 

(C) ניר יניב