↑ חזור ל סיפורים קצרים

סוף דבר

הופיע בגליון 45 של כתב העת פנטסיה 2000

 

"אמור לי שאינך כותב מדע בדיוני," הוא אמר, ואיפר את מקטרתו בהיסח הדעת אל תוך ערמה גדולה של כתבי יד שהיתה מפוזרת על שולחנו. היה זה המשפט הראשון שאמר לי, בראיון העבודה שהתקיים במרתף המעופש ועמוס הספרים שבו בילינו יחדיו ימים רבים לאחר מכן. זה היה בסוף ינואר או בתחילת פברואר, תשעים וחמש.

"ממש לא," שיקרתי. הייתי צעיר וטיפש, ומעוניין מאוד בעבודה, שנראתה לי משום מה זוהרת באפלוליתה ומרתקת בחדגוניותה. "ז'תומרת, אני קורא הרבה, וגם הרבה דברים שהם לא מדע בדיוני, כאילו…"

הוא נעץ בי מבט חוקר מתחת, כמעט מבעד, לגבינים אפרפרים עבותים. על פניו היתה נסוכה הבעה אשר, חודשים ספורים לאחר מכן, כבר אדע לזהות כשעשוע מהול בסלידה קלה, מההבעות השמורות לבעליו של פודל שזה עתה עשה את צרכיו בחדר השינה של מישהו אחר. "מה למשל?"

"דון קיחוטה, מובי דיק, כמה דברים של דיקנס…"

"דברים?" הוא אמר, וגבתו התרוממה באיום.

"אה, ספרים."

"אכן. ספרים. ספרים אינם סתם דברים. תן להם את הכבוד המגיע להם."

"יש לי המון כבוד לספרים," אמרתי. במובן מסוים, זה היה נכון בהחלט. במובן אחר, לו היה קצנברג מכריז באותו מעמד כי הגיע הזמן לשרוף את כל הספרים בעולם ולהתחיל מחדש, ייתכן שהייתי מביע הסכמה גם לכך.

"יפה," הוא אמר וכמעט חייך. "ואילו ספרים של דיקנס קראת, למשל?"

"אה, למשל הפיקוויקים, וקופרפילד, ובין שתי ערים, ו…"

"וחוץ מדיקנס?"

"אה, קצת ספרות רוסית, אתה יודע. גוגול, דוסטוייבסקי," קשקשתי. "אני בדיוק באמצע 'החטא ועונשו', ו… אה…"

"ומה דעתך עליו?"

"על מי?"

"על הספר."

"על 'החטא ועונשו'?"

הוא הביט בי ושתק. "אה," אמרתי. "הספר הוא, אה… הוא…"

"כן?"

"תראה, קצת קשה לתאר את זה."

"נסה. אני מעוניין מאוד לשמוע מה דעתו של קורא מנוסה שכמוך על 'החטא ועונשו'."

המבט התמים לכאורה שנתן בי כמעט נטל את העוקץ מדבריו. לא ידעתי מה לעשות. בייאושי כי רב החלטתי לדבוק באמת.

"למעשה," אמרתי, "הוא משעמם נורא."

קצנברג שתק ואני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. חזון הקריירה המזהירה שלי בעולם כתבי העת נגוז לו במחי סופר רוסי עלוב אחד.

"נו," אמר קצנברג לבסוף, "צודק."

"מה?"

"אכן, משעמם."

"באמת?"

"הרי זה מה שאמרת הרגע," אמר קצנברג בנחת. "אתה מתחרט?"

"אה… לא."

"יפה מאוד. התקבלת."

זה היה קל עד כדי חשד. מאוחר יותר למדתי לדעת שלא היו הרבה מועמדים אחרים, אם בכלל. ואולי החליט על פי מה שהיה נדמה לו כאינטואיציה בלבד להפקיר את מלאכת הסינון הראשוני של הסיפורים וכתבי היד בידי צעיר מגוחך שכמוני, אבל אינטואיציה אינה המושג הנכון במקרה שלו. אני לא יודע, ועד שאחליט לעשות מעשה, לא אדע.

#

הוצאת רקיע התקיימה בנחת, בצנעה ובאלמוניות יחסית מאז שנות השבעים של המאה העשרים. בשיאה, בין שבעים ושבע לשמונים ואחת, הוציאה ארבעה ספרי מדע בדיוני בשנה, כמו גם כתב עת קצר ימים בשם פלאי פלאים, שגליונותיו הפכו, שנים לאחר מכן, לפריטי אספנות נחשקים בקרב קהילת החובבים הישראלית המתפתחת, אם כי מעולם לא הגיע לדרגת הפרסום של מגזינים מתחרים כגון פנטסיה 2000. אך אז באה מלחמת לבנון, והעניין בתחום דעך. הוצאת רקיע נאלצה לעבור להוצאת ספרי עיון. "הגעתי לכאן בדיוק חודש אחד מאוחר מדי," אמר לי קצנברג פעם, סתם ולא פירש. הוא גם מעולם לא הבהיר מה לאיש שכמותו ולמדע בדיוני דווקא. הסתובבו שמועות שהיה לו דוקטורט בפיזיקה או תואר שני במתמטיקה או משהו דומה, אבל כששאלתי אותו על כך הוא הכחיש. עם זאת, תחומי העניין שלו היו רחבים הרבה יותר משלי, או לפחות של אותו אני שהייתי אז. אני עצמי, כמובן, קיבלתי את עיסוקו בתחום המדע הבדיוני כמובן מאליו.

#

כשהייתי בן שבע עברנו מקריית אתא לקריית ביאליק. אחת הפעולות הראשונות של הורי לאחר מכן היתה רכישת מנוי לספרייה הציבורית, בשבילי. בביקורי הראשונים שם עוד לא הבנתי כמה גדול מבחר האפשרויות, וחזרתי הביתה פעם אחר פעם עם ספר מסדרת חסמב"ה. מי יודע כמה זמן הייתי ממשיך בכך אלמלא ערב אחד אבא שלי חזר מהעבודה בדיוק כשחזרתי מהספריה. הוא ראה מה הבאתי, נתן בי מבט משונה, ולמחרת לקח אותי לספרייה בעצמו. אני זוכר את השיטוט בין המדפים, מדפים שלא טרחתי להבחין בהם לפני כן כשהייתי הולך כמו אוטומטון קטן למקומו הקבוע של י. מוסינזון, מדף מ' השני מלמטה, באמצע. אבא ניגש בביטחון אל מדף מ' אחר, גבוה יותר, גבוה מכפי שיכולתי להגיע אליו בעצמי, ושלף ספר. לאחר מכן הוא ניגש למדף ו' ושלף ספר אחר. את שניהם קרא בילדותו. שניהם שינו את חיי. דבר אחד הוא לאהוב את ההורים שלך ודבר אחר הוא להעריך עד היום דבר או שניים מיוחדים, כאלה שבלעדיהם לא היית האדם שאתה היום, שהם עשו למענך. זה היה אחד מאותם דברים.

יצאתי מהספריה עם 'יד הנפץ' של קארל מאי ועם 'אי התעלומות' של ז'ול וורן.

זו היתה ההתחלה.

לאחר שסיימתי לקרוא את כל ספרי וורן ומאי בספרייה גיליתי שאני יכול למצוא ספרים בעצמי, ספרים של סופרים שאני לא מכיר. גיליתי הרפתקאות מסמרות שיער, תעלומות, נפתולי אהבה שלא הבנתי כלל וסיפורי בלשים שהיה נדמה לי שהבנתי. ואז, ביום גשום אחד שבו לא היה דבר טוב יותר לעשותו מאשר לשבת בספרייה החמימה ולקרוא, מצאתי על אחד המדפים ספר מדע בדיוני מאת רוברט א. היינליין.

היתה זו אהבה ממבט ראשון.

שנים לאחר מכן, כשהדבר יעניין אותי יותר, אעיין שוב בספר ההוא ואגלה את שם המתרגם: נתן קצנברג.

#

"הנה שולחן העבודה שלך," אמר קצנברג, מרכיב את משקפי הקריאה שלו, והצביע על חלק משולחנו שלא נראה שונה מהשאר, בהיותו מכוסה ניירות ואפר. כיסא מסתובב עתיק יומין הוצב בצד, כך שקצנברג ואני נשב בזווית ישרה זה אל זה. התיישבתי בו. כשהרמתי את מבטי ראיתי דרך ענני העשן את מדף הספרים הארוך, שכלל כמה פריטים נדירים שהייתי שמח להוסיף לאוסף שלי, ובהם כמה ספרים שקיומם לא היה ידוע לי לפני כן.

קצנברג דחף לעברי ערמת ניירות גדולה. "אלה הסיפורים שהתקבלו לאחרונה," אמר. "אתה יכול להתחיל."

אני זוכר שחשבתי לעצמי – זהו זה. עכשיו אתה חלק ממערכת של כתב עת למדע בדיוני ולפנטזיה. לא סתם כתב עת, אלא אבק כוכבים המהולל, לא פחות. חלום שהתגשם. רציתי מאוד לחייך, אבל לא העזתי. שלפתי מהערמה כמה דפים מהודקים בסיכת שדכן והתחלתי לקרוא.

#

החייזר

מאת רמי ארבל

ערב אחד אני יושב לי במרפסת שותה קצת ויסקי, ככה אתה מבינים, ופתאום אני שם לב שיש איזה רעש מוזר מבחוץ. טוב אז אני כבר די רגיל שיש כל מיני רעשים משונים כי אתם יודעים, בכל זאת אצלנו במושב 'קרני גיל' תמיד קורים דברים משונים, כמו שהפרה שולה ברחה מהרפת שהיה בלגן אז משהו לא נורמלי וכל מיני דברים כאלה. בכל אופן אז אני שומע את הרעש הזה ואני אומר לעצמי חיים זה לא נשמע כמו שולה שברחה מהרפת, ואז יצאתי החוצה וכשאני יוצא החוצה ראיתי אורות שנראים כמו שזרקור גדול נראה אתם יודעים, ומאירים את כל השטח ואת ערימת החציר שהכנתי למחר, ויש מין וווום כזה כמו של טרקטור שהמנוע שלו התקלקל ולפני שאני מבין מה קורה אני עף באויר ויש מין צלחת מעופפת ענקית כזאת למעלה ששואבת אותי! טוב אז אני עף ככה ואני כלכך בהלם שאני לא צועק אפילו, אפילו שאני כבר די גבוה ובסוף אני נכנסתי לתוך הצלחת המעופפת הזאת ואני מוצא את עצמי במין חדר לבן כזה. איכשהו, אני לא בדיוק מבין איך אני לפתע שוכב בתוך מיטה ואז אני רואה אותו בא אלי – את החייזר! עכשיו, כמו שאתם רואים אותי אני לא בדיוק איזה הומו אבל אני חייב להגיד לכם שפחדתי משהו פחד אפילו שהוא נראה לי די קטן אבל הוא לבן לגמרי עם עיניים ענקיות ובלי פה. ואז משהו נפתח לו בבטן, מין חור כזה מאוד מפחיד והוא אומר לי –

#

"נו, סיפור טוב?"

"אה, לא ממש," אמרתי. "זאת אומרת, ממש לא."

"אתה נראה מרותק," אמר קצנברג. "קראת יותר מכמה משפטים."

"חשבתי שאני אמור לקרוא את כל הסיפורים עד הסוף כדי לדעת אם יש להם פוטנציאל."

קצנברג חייך. "אולי כדאי שתנהג כך בהתחלה," הוא אמר. "אחרי שתצבור קצת ניסיון תדע להבחין מיד בטיבו של סיפור. למעשה, גם עכשיו הבחנת בו מיד, אבל אתה עדיין לא סומך על עצמך. בסדר גמור – המשך לקרוא."

"לא כדאי לתת צ'אנס לסיפור שיש בו רעיון טוב, גם אם הוא לא כתוב טוב?" שאלתי. למעשה לא האמנתי בכך בעצמי – מאז ומעולם הייתי סנוב איום ונורא בכל הנוגע לסגנון כתיבה – אבל היה נדמה לי, ללא שום עדות שתתמוך בכך, שזו גישתו של קצנברג.

"נראה לך שבסיפור שאתה קורא יש רעיון טוב?" הוא אמר.

"אה, לא."

"קרא אותו עד סופו ונראה אם צדקת."

#

"קח אותי אל המנהיג שלך," אומר החייזר לגיבור הסיפור. הגיבור – בגבורה, כמובן – מתנגד. החייזר מאיים עליו, אבל גיבורנו עשוי ללא חת והוא נכנע רק לאחר שהחייזר מאיים על בני משפחתו. בעקבות המידע שמסר, הצלחת המעופפת עפה לה לכיוון ירושלים, מרחפת מעל בניין הכנסת ומשמידה אותו, אך החייזר אינו מודע לעובדה שבגלל השעה המאוחרת אין בבניין איש פרט לכמה שומרים – הגיבור לא גילה לו זאת. לאחר מכן מצליח הגיבור להשתחרר מכבליו, נלחם בחייזר, מנצח אותו ומכריח אותו לחזור למושב ולנחות שם. בנקודה זו מוזעקים מטוסי חיל האויר ותוקפים את הצלחת המעופפת, והגיבור ניצל בעור שיניו כשהוא קופץ מהחללית הבוערת היישר אל תוך ערמת החציר שהכין למחר.

סוף.

#

"צדקת?"

"כמעט," אמרתי. "הרעיון לקפוץ מצלחת מעופפת אל תוך ערמת חציר מצא חן בעיני."

"לזה אתה קורא רעיון?" אמר קצנברג ואחת מגבותיו התרוממה בנזיפה.

"טוב, זה לא רעיון אמיתי," הזדרזתי לומר, "אבל זה הצחיק אותי."

"הייתי אומר שבשלב זה לא דרוש הרבה כדי להצחיק אותך. לא נורא. למעשה, אני אפילו מקנא בך מעט."

את המשפט הזה לא הבנתי כלל, אך לא העזתי לומר זאת לקצנברג.

"בסדר," הוא אמר. "קרא עוד כמה סיפורים. נראה אם תוכל למצוא משהו ראוי לפרסום."

#

קשה להבין איך שרדה הוצאת רקיע עד אמצע שנות התשעים. תחום המדע הבדיוני והפנטזיה היה מחוק כמעט לחלוטין, ותחום ספרי העיון מעולם לא היה רווחי ממש – לפחות לא ספרי העיון שקצנברג הוציא לאור. אבל אם שאלת ההישרדות מעוררת תמהון קל, הרי שמה שקרה לאחר מכן נראה בלתי אפשרי בעליל: בשנת תשעים וארבע החליט קצנברג, סתם כך או מתוך ראיית הנולד, להקים כתב עת חדש למדע בדיוני ולפנטזיה: אבק כוכבים. הדבר נראה כמו התאבדות כלכלית ואכן היה כזה, אבל ההוצאה החזיקה מעמד. קצנברג הצליח למצוא לכתב העת מממן, שהשתמש בו כאמצעי להשתמטות ממיסים, או אולי להלבנת כספים. מבחינתו ומבחינתם של חובבי מדע בדיוני רבים – רבים יותר מכפי שמי מהם שיער באותה תקופה – היה זה חלום שהתגשם.

גם מבחינתי. באותה שנה, מכוחו של צירוף מקרים מוזר, השתחררתי מהשירות הסדיר בחיל האוויר, עזבתי את בית הורי בקריות ועברתי לתל אביב.

בתחילה כלל כתב העת סיפורים מתורגמים בלבד ומאמרים שקצנברג עצמו כתב. במקביל החלה להתגבש קהילה של חובבי מדע בדיוני, קהילה שצמחה עוד ועוד בעקבות הופעת רשת האינטרנט בארץ. קצנברג החל לקבל סיפורים מקוריים בדואר. כמה כותבים ניסו לשלוח לו סיפורים בדואר אלקטרוני, אך הוא סירב לקבלם. "אני קורא רק מהנייר," אמר. מדע בדיוני או לא, קצנברג מעולם לא הסכים ולעולם לא יסכים לקרוא סיפורים מעל מסך מחשב.

אך גם מהסיפורים שהודפסו ונשלחו כראוי הוא לא רווה נחת.

#

אבק כוכבים, גיליון מספר 12

דבר העורך

שלום לכם, הקוראים.

לאחרונה התקבלו אצלנו במערכת כמה סיפורי מדע בדיוני מאת מחברים ישראלים. אנו שמחים מאוד, כמובן, להיווכח שציבור חובבי המדע הבדיוני שולח ידו בעט, ובטוחים כי בעתיד יקומו לנו סופרים ישראליים בעלי שיעור קומה שלא יפלו מענקי התחום כגון אסימוב, היינליין, קלארק, אליסון ועוד. עם זאת, וכיוון שהתחום עדיין נמצא בחיתוליו, רוב הסיפורים שהגיעו אלינו לוקים בבעיות מבעיות שונות. על כן אנו מרשים לעצמנו לנצל את דבר העורך הפעם, שלא כהרגלנו, למתן כמה עצות למחברים המתחילים.

ראשית יש להקפיד על ידיעת השפה העברית. אין כמו שפה קלוקלת כדי להמאיס את הסיפור על עורכי כתב העת שלנו עוד בטרם נסתיימה קריאתו. שפה הנה כלי ראשון במעלה בחשיבותו לכל המתעתד להפוך לסופר, ולא ניתן לוותר על כך.

שנית, הימנעו מרעיונות משומשים שעבר זמנם. צלחות מעופפות ועב"מים כבר ראינו למכביר, וכמוהם אקדחי לייזר וחוצנים הדומים לבני אדם בכל מלבד פרצופם. היו מקוריים!

שלישית, נבקש מכם בכל לשון של בקשה להמנע ממשלוח רעיונות לסיפורים. אנו שמחים לפרסם סיפורים טובים, אך רעיונות סתם יש כחול אשר על שפת הים, וממילא איננו מעסיקים סופרים במשרה מלאה שיהפכו את רעיונותיכם לסיפורים. לכן, אם אתם מעוניינים לפרסם אצלנו סיפור, עליכם לכתוב אותו בעצמכם ולא לקוות שנעשה זאת במקומכם.

בגיליון זה תמצאו כמה סיפורים שיבהירו לכם כיצד עושים זאת גדולי המדע הבדיוני. קראו אותם, למדו מהם, הפנימו את לקחיהם. מי ייתן ובקרוב נקבל לפרסום סיפור פרי עטו של אחד מכם, שלא יפול מהם.

קריאה נעימה,

נ. ק.

#

מי שחושב שאפשר להתפרנס מכתיבת מדע בדיוני חי בעולם של פנטזיה. גם עריכת כתבי עת ספרותיים אינה מקור הכנסה מתקבל על הדעת. לא בישראל, בכל אופן. לכן, עוד לפני תחילת עבודתי אצל קצנברג, מצאתי עבודה במשרה חלקית בחברת תוכנה.

עבודתו של מתכנת זוטר היא בדיוק ההיפך מכתיבה ספרותית: יש חוקים נוקשים שאסור לשבור, וכמות היצירתיות והדמיון הנדרשים שואפת לאפס. אתה עושה מה שאומרים לך, וזהו. זה בדיוק מה שהייתי צריך – מקור פרנסה שלא יפריע לדברים החשובים באמת. הרעיונות. הסיפורים.

אחד הרעיונות היה תוכנה שכותבת סיפורים. המחשבה צצה בראשי במהלך תיקון באג עקשן במיוחד בחתיכת תוכנה שמישהו אחר כתב. הרעיון הראשוני היה תוכנה שיודעת לפתור באגים בחתיכות תוכנה של אנשים אחרים, אבל הוא נפסל כלא מעניין מספיק לשם כתיבת סיפור של ממש. משם הוא התפתח לכיוון של תוכנה שכותבת תוכנה – או את עצמה – אבל ידעתי שכבר נעשו ניסיונות בתחום וזכרתי גם סיפור או שניים שקראתי, לא טובים במיוחד. לא התחשק לי לערוך מחקר מעמיק כדי לפתח את הרעיון הזה, לכן המשכתי הלאה. תודעה שכותבת את עצמה, שמתכנתת את עצמה – זה נשמע כמו רעיון מבטיח אבל לא הצלחתי להעלות בדעתי שום עלילה שתתאים לו. זו בעיה של הרבה כותבים מתחילים – המון רעיונות, שום ידע מה לעשות איתם. משם עלתה בדעתי המחשבה על תודעה/תוכנה שכותבת סיפורים, ובעודי מנסה לשקול ביני לביני איזה סוג סיפור יוכל להתאים כאן, הבנתי פתאום: התוכנה שכותבת סיפורים אינה רעיון לסיפור – היא רעיון לעולם האמיתי. ואני יכול לכתוב אותה.

#

"שאלה לי אליך," אמר קצנברג פתאום, נפנה אלי מעל ערמת הניירות שלו. היה זה השבוע השני לעבודתנו יחד ואני, שכבר דימיתי לעצמי שנכנסתי לשגרת עבודה כלשהי ושקצנברג הופך לאט לאט להיות עמית לעבודה ככל עמית אחר, כמעט נפלתי מכיסאי.

"כן?" אמרתי וידי ניסו מבלי משים לסדר את כתב היד שעליו טרחתי עד אותו רגע.

"האם כל הסיפורים שקראת כאן לא טובים בעיניך?"

"אני…" אמרתי.

"כן?"

"רובם איומים," אמרתי.

"אבל לא כולם."

"לא."

"מדוע, אם כך," אמר קצנברג, "לא העברת לי עד עתה אפילו סיפור אחד?"

כי פחדתי, ובצדק גמור, שהוא לא יקבל את הסיפורים הללו. שטעמי לא יהיה טוב מספיק, ושפיטורים יבואו מיד לאחר מכן. פחדתי גם כמובן לומר זאת. נותרתי ללא תשובה, ולטשתי עיניים בשתיקה זמן מה.

לבסוף נכמרו רחמיו של קצנברג, שמן הסתם הבין זאת מצוין. "תפקידך כאן," הוא אמר, "הוא סינון ראשוני של הסיפורים. לא אקבל כל סיפור שתעביר לי, אבל אני סמוך ובטוח שכל סיפור שלא תעביר לי באמת אינו ראוי לדפוס."

הרכנתי את ראשי ומלמלתי משהו.

"וכעת לאחר שהבהרנו זאת, האם מאז שהגעת הנה צד את עינך סיפור כלשהו?"

פתחתי את מגירת השולחן, עדיין בעיניים מושפלות, הוצאתי מתוכה צרור דפים והגשתי לו.

קצנברג דחף את משקפיו במעלה גשר אפו, כחכח בגרונו, הרים את הדף הראשון והחל לקרוא בקול.

פגשנו אותו במשרד של חברת ההפקה. היינו סול, לה, סי במול ודו – שמות מטופשים לאנשי להקה מטופשת. עוד הוכחה שלא צריך שכל כדי לעמוד על במה. בלבוש הולם, כמובן – לה עם משהו מבליט חזה וג'ינס, דו בגופיית רשת וג'ינס ואני, כרגיל, בחולצה שחורה וג'ינס. שחור. סי במול לבשה בערך חצי טון מתכת ונראתה כמו נושאת מטוסים בלילה. בלי ג'ינס. עמדנו שם במשרד ונראינו כמו עוד אחת מתמונות הפרסום המטומטמות שעל הקיר, ואז הוא נכנס.

"כן?" אמרתי.

"מוזיקאים של העתיד, אני משער," הוא אמר. "טכנולוגיית מוזיקה – מן הסתם שיפור ביומכאני כלשהו – מאפשרת למישהו להפוך למוזיקאי-על. מוזיקאים רגילים לא אוהבים זאת, והוא מן הסתם מת בסוף."

"אז כבר קראת את הסיפור?"

"לא," אמר קצנברג. "הרי אמרתי 'אני משער' ו'מן הסתם'. לו קראתי את הסיפור, לא הייתי צריך…"

"אבל זה מה שקורה שם!" אמרתי.

"כך שיערתי."

"אבל איך ידעת?"

קצנברג לא ענה, רק חייך. כעבור כמה שניות של המתנה עלתה במוחי שאלה אחרת. "אתה מתכוון לקרוא אותו בכל זאת?"

"למענך, רק הפעם, אקרא אותו. בדרך כלל אין צורך."

הוא קרא אותו מהר להפליא.

הוא לא קיבל אותו לפרסום. מה פתאום.

#

כדי לכתוב תוכנה שמבצעת פעולה מסוימת עליך להבין בדיוק מהי אותה פעולה ומה מייחד אותה מפעולות אחרות, מאילו תת-פעולות היא מורכבת, מהן אותן תת-פעולות בדיוק ומה מייחד אותן מפעולות אחרות, מאילו תת-פעולות הן מורכבות וחוזר חלילה. אבל איך מגדירים סיפור? הוא מורכב מפסקאות המורכבות ממילים המורכבות מאותיות, אבל כך גם מאמר, כתבה וספר טלפונים. הוא מורכב מהתחלה, אמצע וסוף, אבל ממה מורכבת התחלה, מהן תת-הפעולות של האמצע ומה מייחד את הסוף? פעולת הוספת דימוי קלה יחסית ליישום בשפת מחשב, אבל מטאפורה – לא ממש. אז איך?

שבועיים של עבודה מאומצת לא קידמו במאום את פרויקט הכתיבה הממוחשבת. התוצאה היחידה היתה מחולל קללות אוטומטי. הוא היה פשוט מאוד – הוא הכיל כמה עשרות מילים מחולקות לפי סיווגים (פועל, תואר, שם עצם וכו') וכמה תבניות משפטים ([קרוב משפחה] שלך [מילת יחס] [שם עצם] [תואר]). לאחר כמה ימים שבהם הצפתי את תיבות הדואר האלקטרוני של ידידי במסרים מתוחכמים כגון "אימא שלך היא תמנון מעושן" ו"כולם יודעים שאתה גמל-שלמה מיוחם" – מאגר המילים כלל המון בעלי חיים – נמאס לי מזה. מנגנון שכזה לא יכול לכתוב סיפור אמיתי. אני יודע כי ניסיתי:

מנחם קם בבוקר. הוא הלך לעבודה. היה זה יום יפה. משעולים הבהיקו במרחק. בצהריים נחתה עליו נושאת מטוסים. השמים היו אדומים. "אתה ברווז על מקל," אמר שוקי. אחר כך הוא שתה בירה.

וכו' וכו' וכו'. רעיון נושאת המטוסים מצא חן בעיני ושמרתי אותו לצרכי סיפור עתידי, אבל מעבר לכך – מאומה.

#

בחודש הראשון לעבודתי אצל קצנברג העברתי לו ארבעה סיפורים מתוך שלושים ומשהו שהוגשו לכתב העת. הסיפור הראשון החל כך:

ככלות הכל

מאת כפיר תדהר

ימים עזובים וריקים היו אלה, בשובל המלחמה הגדולה. השמש, אדומה, לעולם לא עוד כתפארתה שמקדם, זרחה על שממת העד שבה לא ניכר ירוק עברה. אף לא חרק זע במדרונות המתונים של הרים נישאים שהפכו לגבעות מועטות, בשולי הגאיות החדשים, עגולים כמטבעות ונוצצים כמותם. ובכל הארץ הגדולה והחבוטה נשמע רק קול הרוח, כנשימתה האחרונה של…

וכו'.

"מדוע העברת אלי דווקא את הסיפור הזה?" אמר קצנברג לאחר כמה שניות של קריאה.

"כי רואים שמי שכתב אותו יודע לכתוב," אמרתי.

"אני לא בטוח," אמר קצנברג. "הפסקה הראשונה, למשל, נמשכת על פני רוב העמוד."

"זה לא טוב?"

"כמה מידע מעניין יש בפסקה הזאת?"

"הוא מזכיר מלחמה על ההתחלה," אמרתי. בכיתה ב' קיבלתי במתנה סט שלם של אינציקלופדיה אביב, ומכיוון שאיש לא סיפור לי שאינני אמור לעשות זאת, קראתי את כל הכרכים מתחילתם ועד סופם. בייחוד אהבתי את כרך מ' – מטוס, מכונית וכל המלחמות.

"אכן," אמר קצנברג, "אבל שאר הפסקה מוקדש לתיאורי נוף."

"טובים!" התגוננתי.

"לא רעים," אמר קצנברג, "אך לא על הנוף לבדו יחיה הקורא. מה עוד שמדובר ברוב העמוד הראשון, בסיפור בן שלושה עמודים."

"אבל שאר הסיפור…"

"לא חידוש גדול," אמר קצנברג. "יצורים חדשים מופיעים מתוך חורבות המלחמה ותוהים מי היה כאן קודם. לגרסה טובה הרבה יותר, קרא את 'עיר' של קליפורד סימאק."

"קראתי," אמרתי. "אבל רגע, מתי הספקת לקרוא את הסיפור?"

"מעבר לכך, לסיפור – כל סיפור, בין אם הוא קצר ובין אם הוא משתרע על ספר שלם – חייבת להיות תכונה אחת: על הקורא לרצות להמשיך ולקרוא. אם הסיפור לא עומד בתנאי זה, הוא סיפור לא טוב."

"אבל מתי הספקת ל…"

"לא קראתי את הסיפור," אמר קצנברג. "האם אתה טוען שיש סיבה טובה לקרוא אותו?"

"אני… כן… לא… רגע, אם לא קראת אותו, אז איך ידעת מה קורה בו?"

קצנברג חייך. תשובה טובה מזו לא קיבלתי.

הסיפור השני עסק בחיידקים המפתחים תבונה משלהם, המנצלים תכונות פיזיקליות המורגשות רק בקנה המידה שלהם על מנת לשרוד, להתרבות ולהשתלט בסופו של דבר על התרבות האנושית.

"המדע מעט מפוקפק," אמר קצנברג לאחר שקרא כמה משפטים. "המחבר שמע על מושגים מסוימים בפיזיקת-חלקיקים אך לצערי אין לו מושג מה משמעותם המדויקת."

"כמו מה?"

"הכוח החזק והכוח החלש, למשל, אינם יכולים לבוא לידי ביטוי ישיר בקנה המידה שבו מדובר. וממילא הכוח החזק משפיע אך ורק על קווארקים ועל אנטי-קווארקים, וּודאי שלא ניתן לנצל אותו למשיכת תאי עצב זה לזה."

זה, אללי, היה חלקו של הסיפור שהרשים אותי במיוחד. לכן זכרתי היטב שהוא מופיע רק בעמוד הרביעי והאחרון שאותו, כמו את שני הקודמים ורובו של הקודם להם, קצנברג כלל לא טרח לקרוא.

"נו, אתה חייב להסביר לי איך אתה עושה את זה," אמרתי.

חיוך ותו לא.

הסיפור השלישי היה בחירה נועזת ובראייה לאחור – איום ונורא מתחילתו ועד סופו. גם שתיקתו של קצנברג לאחר קריאת הפתיחה היתה איומה.

"אה… אז הוא לא מצא חן בעיניך?" אמרתי כאשר הדממה נעשתה בלתי נסבלת.

"האם המלה 'סטָלָג' מוכרת לך?" אמר קצנברג.

"לא."

"זה סוג של ספרות זבל ובו מתוארים כיבושיהן המיניים של סוהרות במחנות שבויים נאציים."

"אני…"

"ודאי חשבת שהסיפור מצחיק," אמר קצנברג. "סטלג על הירח. ובכן – הוא לא. בבקשה חסוך ממני דוגמאות מסוג זה."

מבטו לא אִפשר לי לשאול אותו כיצד ידע על כך לאחר קריאת פסקת הפתיחה, שתיארה שתי דמויות מהלכות בלילה הירחי ולא רמזה כלל על המתרחש לאחר מכן בכלא שנחפר מתחת לקרקעית המכתש.

הסיפור הרביעי עסק בישראל של העתיד לאחר שמסרה את כל השטחים הכבושים ונותרה מוקפת אויבים כמקודם, ואפילו יותר. גיבור הסיפור התגורר בשכונות ההרוסות שבמערב ירושלים המופגזת והמסוגרת, וניסה למצוא דרך לעבור לתל אביב שהפכה למעון סגור ומוגן לעשירים בלבד.

קצנברג, להפתעתי, קרא אותו מתחילתו ועד סופו ואז קיבל אותו לפרסום.

"למה קיבלת דווקא את זה?"

"הוא צפוי פחות מהרגיל, נקודת המבט מקורית למרות הרעיון המוכר ובעיקר – הוא נעים לקריאה ואינו רע מדי."

"לא רע מדי?" אמרתי. "אנחנו אמורים להביא את הסיפורים הכי טובים! איך אתה יכול…"

"מבין כל הסיפורים שקראת כאן בחודש האחרון, האם זה לא הטוב ביותר?"

"כן, אבל זה לא אומר ש…"

"זה 'אומר ש'כתב העת זקוק לסיפורים. בלי סיפורים לא יהיה כתב עת. לו היו לנו מספיק סיפורים מבריקים באמת ובתמים, לא היתה שום בעיה. אבל הרי גם אתה יודע שאין. לכן יש לקבל גם סיפורים טובים 'סתם'."

זה כמעט שבר את לבי. עד אז האמנתי בלהט בהחלטות קשות, בשמירה על האיכות בכל מחיר, גם אם פירוש הדבר סגירת כתב העת. התקשיתי לקבל זאת.

"אני מציע לך לרכוש מנוי לכתב עת אמריקאי כלשהו," אמר קצנברג. "אסימוב'ס או אנלוג, למשל. תגלה שאפילו העורכים שלהם מקבלים החלטות דומות."

לא עניתי. לא ידעתי מה לומר.

"ומעבר לכך, ייתכן שהגיע הזמן להרחיב את אופקי הקריאה שלך."

#

המשפט הזה של קצנברג, שנאמר כמעט כלאחר יד, הוביל למה שנראה לי כפריצת הדרך הראשונה בפרויקט תוכנת הכתיבה שלי. "להרחיב את אופקי הקריאה," הוא אמר ואני, מהרהר במרירות בשיחה ההיא במשך רוב השבוע שלאחר מכן, נזכרתי בכך פתאום ואמרתי את המשפט בקול. "להרחיב את אופקי הכתיבה." זהו! והוספתי "אאורקה!"

כבר הבנתי יפה מאוד שלא אוכל לנתח בעצמי את המורכבות העצומה הכרוכה בשפה בפרט ובספרות בכלל. לכך יידרשו חיים שלמים, וכנראה גם גאונות שאינה מנת חלקי. אבל סטטיסטית, מדוע שמחשב לא יוכל לעשות זאת?

עוד באותו יום התחלתי לכתוב שורות קוד במרץ. התוכנה שהלכה והתגבשה תחת ידי הורכבה משני חלקים: הראשון, הקורא, מסוגל לקבל קובץ טקסט ולנתח את תוכנו מבחינות רבות ושונות, החל במילים נפוצות וצירופים חוזרים, המשך במבני משפטים ובתבניות כלליות של פיסקאות וכלה ביחסים שונים ומשונים בין המילים, סימני הפיסוק והמשפטים לבין עצמם. החלק השני – הכותב.

בסופם של כמה ימי כתיבה שבמהלכם הורדתי מהאינטרנט ושמרתי בקבצים את כל הסיפורים העבריים שהצלחתי למצוא, הגיע הזמן לנסות את הפלא. הפעלתי את הקורא. לאחר שעתיים שבהן הספיק לנתח כמעט חמישה סיפורים, הוא נתקע. לקח לי עוד יומיים לגרום לו להצליח לקרוא את כולם. החלק הכותב לא התנהג טוב יותר. בסופו של דבר – הדבר ארך כמה ימים – הוא ניפק קובץ סתמי למראה ובו הסיפור הממוחשב הראשון שלי.

בבור באדמה גר לו מלך. ים של עשב מתנועע ברוח. בן שנתיים מצייר את אמו על בד גדול. לא שאלתי וגם לא אשאל מיהו אשתאול. קראו לו לווייתן.

וכו'.

לעזאזל.

#

ניסיתי להזין לתוכנה גם את התנ"ך.

לא הלך.

#

יום אחד הביא קצנברג בקבוק יין למרתף – אז כבר חשבתי עליו כעל "שלנו" – וכך הסתבר לי שאני עובד אצלו כבר שנה.

"אני חייב לשאול אותך משהו," אמרתי לו אחרי כוס או שתיים. "איך אתה עושה את זה?"

"איך אני עושה מה?"

"איך אתה יודע מה קורה בכל הסיפורים האלה בלי לקרוא אותם?"

"אה," אמר קצנברג. "זה."

"נו, בחייך," אמרתי.

"ודאי כבר העלית בדעתך כמה הסברים," הוא אמר.

"כן, טוב, הם ישמעו לך טיפשיים."

"באמת?" אמר קצנברג ונראה – אז כבר ידעתי זאת – משועשע.

"טלפתיה," אמרתי.

"אכן."

"מה, אתה טלפתי?" אמרתי. "בחייך, נו…"

"אכן טיפשיים," אמר קצנברג. "יש לך עוד רעיונות?"

"אה, מכונת זמן?"

"ואיך מכונת זמן, שהיא כשלעצמה עניין בלתי הגיוני בתכלית, עוזרת לך לפתור את הבעיה?"

"טוב," אמרתי – למעשה חשבתי על כך לא מעט – "אם למשל אתה בא מהעתיד, ואתה כבר יודע…"

"או אולי אני בא מהעבר," אמר קצנברג. "אולי למעשה אני הגרסה המבוגרת שלך, ואני יודע מה שאני יודע כי כבר חוויתי את האירועים האלה מנקודת הראות שלך."

"אה…" אמרתי. על זה לא חשבתי. "אני…"

"או אולי," המשיך קצנברג, "הרעיון הזה מטופש אפילו יותר מקודמו. זהו?" המשיך אל מול פי הפעור, "נגמרו לך הרעיונות?"

"אני, אה…" אמרתי, "אתה… אתה קורא אותם כשהם מתקבלים ואז מחזיר אותם למעטפות כדי שאני אפתח אותם."

"למה שאעשה דבר כזה?"

"אני לא יודע. כדי לשגע אותי?"

"אני לא ממליץ על פרנויה," אמר קצנברג. "אמנם להיותו של אדם פרנואיד אין כל השלכה על השאלה אם אכן רודפים אחריו, אך למעט כמה מקרים קיצוניים עדיף שלא להיות מודע לרדיפה."

"מה?" אמרתי. "אני לא פרנואיד. אני לא באמת חושב ש…"

"אני יודע," אמר קצנברג. "בינתיים הרעיון הטוב ביותר שלך הוא הטלפתיה."

"אבל…"

"והוא לא טוב."

"נו, אז איך?" אמרתי.

"יכול להיות לכך עוד הסבר," אמר קצנברג. "הסבר הגיוני. כזה שלא חשבת עליו."

"והוא?"

"חשוב על כך."

"מה זה כבר יכול להיות? שמת מצלמה מעל הכיסא שלי?"

"אה," אמר קצנברג. "רעיון מצוין. עדיין פרנואידי, אבל לא רע."

"אז שמת מצלמה מעל הכיסא שלי?"

"לא, אבל זה הסבר נאה."

"טוב, אז איך אתה מסביר את זה?"

"פשוט מאוד," אמר קצנברג. "כל הסיפורים האלה, שסופם כה ברור, נכתבו על ידי."

הוא חייך אל פרצופי ההמום. לאחר שנייה או שתיים חזרה אלי יכולת הדיבור.

"אתה?" אמרתי. "זה לא יכול להיות. בשום פנים ואופן לא יכולת לדעת איזה סיפורים אני אבחר."

"לא," הוא אמר. "לא יכולתי. אבל הדבר אינו מעלה ואינו מוריד אם אני הוא זה שכתב את כל הסיפורים."

"את כולם? זה לא ייתכן! היו שם כמעט שלוש מאות סיפורים! איזה מין –"

"כמה סיפורים כתבת בשנה האחרונה?"

"אה," אמרתי. "שישה, אני חושב. שישה טובים."

"לא רע," אמר קצנברג. "וכמה לא טובים?"

שתקתי. קשה לכותב להודות שאחד מסיפוריו אינו מושלם. בייחוד קשה הדבר לכותב מתחיל. כתבתי עוד שמונה-עשר סיפורים באותה שנה – חלקם בעלי ליקויים כאלה ואחרים, אחרים פשוט איומים.

"אני עוסק בתחום כבר יותר משלושים שנים," אמר קצנברג, כאילו קורא את מחשבותי. "די והותר."

הוא רציני לגמרי, חשבתי. הוא לא צוחק. אבל…

"אבל למה? למה שתעשה דבר כזה?"

"איני יודע."

"סתם? סתם ככה?"

"יכול להיות."

"מה, היה לך משעמם? לא מספיק מעניין לך? מה…"

"בהחלט מתקבל על הדעת."

"תפסיק! תפסיק לצחוק עלי ותסביר לי – למה עשית את זה?"

"מה עשיתי?"

הא? "למה כתבת את כל… למה הגשת אותם למגזין של עצמך כמו איזה… למה…"

"אה," אמר קצנברג. "אני מבין."

"אז למה עשית את זה?"

"מי אמר לך שעשיתי זאת?"

"מה?! אתה אמרת…"

"בהחלט ייתכן שעשיתי זאת, אך לא אמרתי לך שעשיתי זאת."

"אמרת שזה ההסבר…"

"זהו רק הסבר אפשרי שאינו כולל אף מרכיב על טבעי," אמר קצנברג. "היגיון, ידידי, היגיון."

"אז עשית את זה או לא עשית את זה?"

"מה דעתך? היו לי די הרבה שנים לכתוב את הסיפורים, ואין הסבר הגיוני אחר, לדעתך, לעובדה שאני יודע מהו\ סופו של כל אחד מהם."

"מה עם המצלמה מעל הכיסא שלי?"

"אתה מוזמן לחפש. לא תמצא."

"אז באמת כתבת את כל הסיפורים האלה!"

"למעשה," אמר קצנברג, "לא."

"לא?"

"לא."

"אז איך… אז איך אתה יודע כל פעם מה סוף הסיפור?"

"אחרי יותר משלושים שנים בתחום," אמר קצנברג, "הייתי מתפלא אם זה היה אחרת."

#

לקח לי הרבה יותר מדי זמן להעז ולעשות את המובן מאליו. כשעשיתי זאת סוף-סוף התחרטתי עוד בטרם נשמעה אוושת הדפים שנחתו על שולחן הכתיבה. קצנברג העיף מבט בדף הראשון, מצמץ, הרים את ראשו להביט בי, חזר לדף והקריא בקול רם:

הרי לכם הסיפור על סוואנסון המפרק ועל הפודל שלו שחזר מן המתים. אלוהים, יש לציין, לא טרח להתערב ולו פעם אחת בהשתלשלות העניינים אם כי חלק מהמעורבים בפרשה לא יסכימו עם קביעה זו.

לא העזתי להשמיע הגה.

"סיפור חביב," אמר קצנברג לאחר שנייה או שתיים. "מתי הספקת לכתוב אותו?"

"בשבוע שעבר," אמרתי. "חשבתי על מה שאמרת לי, ואז פשוט…"

"על איזו מבין כל אמרות השפר שניפקתי לך?"

"על זה שסיפור חייב לעניין, שהקורא חייב לרצות להמשיך לקרוא," אמרתי. "זה נשמע לי רעיון טוב."

"זה באמת רעיון טוב," אמר קצנברג. "כולי פליאה על כך שהוא לא הובא לידיעתך עוד קודם."

פני נפלו, וקצנברג מיהר לרכך את המכה. "הסיום, א-לה דיימון ראניון, נאה בעיני."

מעולם לא נע אדם בין ייאוש תהומי לתקווה במהירות רבה כמוני באותו רגע. ואז אמר קצנברג, "כמעט," ואני שברתי את שיא המהירות בדרך חזרה. "קרוב," הוסיף, "אך נדמה לי שאתה מסוגל ליותר."

"ובכל זאת, איך אתה יודע מה הסוף?" רציתי לשאול, אבל אז עלה בי רעיון.

כל מי ששולח ידו בכתיבה מכיר זאת: רעיון מצוין לסיפור עולה בך ואתה ניגש לכתוב אותו בשמחה ובששון, ופתאום אתה מבין שכל מה שעלה בדעתך הוא סצנה או שתיים, או דמות, או רקע, ושאין לך מושג כיצד להמשיך. הסיפור נתקע ועובר למגירה או לתיקייה זנוחה בכונן הקשיח בה אתה מעיין רק לעתים נדירות, מאוחר בלילה, בדרך כלל אחרי שכתבת עוד פתיחת סיפור תקועה שכזו; תיקייה שוודאי תושמד בטעות בפעם הבאה שתחליף מחשב או שתועתק באהבה על פני מחשבים, מדפסות ודורות עד שתגיע לתהום הנשייה עם מותך. והנה – פתרון!

#

"כל המנסה להפיק חטאים אקראיים באמצעות אריתמטיקה, הריהו ספרתי."

פון נוימן

היֹה היה איש אחד שלא היה מסוגל להתאהב.
או כך חשב, לפחות. גלילאו – כך קראו לו הוריו בפרץ של יצירתיות, לאחר שאמו סירבה בכל תוקף לשמות "טיכו" ו"ניקולאוס" (קופרניקוס, כמובן – ראו מה קורה לאנשים הנותנים לתחביביהם להשפיע על שמות ילדיהם); גלילאו כהן, אם כן, בילה לילות שלמים בהרהור בבעיה. לא היה זה שמו, שאליו התרגל זה מכבר, ואותו אף חיבב, מתוך אמונה עמוקה כי עדיף להיקרא גלילאו מאשר משה או ירחמיאל – ממילא היה אתאיסט – לא שמו הוא שטרד את שנתו והפך את חייו למסה ארוכה של הרהור והתעמקות עצמית חסרת תוחלת. או כך לפחות היה נדמה לו, בלילות ההגות הארוכים ההם. לא, היתה זו הבעיה המוזכרת למעלה – גלילאו לא היה מסוגל להתאהב.

או כך חשב.

"אתה משתפר," אמר קצנברג. הוא לא ידע שכל הדפים פרט לראשון הכילו טקסט אקראי על מנת שלא ייראו חשודים. הסיפור עצמו נתקע ונקטע כמה פסקאות אחרי ראשיתו.

ניסיתי שלא לזרוח מגאווה.

"העולם מצוין," אמר קצנברג. "ההחלפה השרירותית, המילולית, של המדע וההיסטוריה שלו – הכלבים של שרדינגר והחתולים של פאבלוב, יפה מאוד! – וסיפור האהבה שנענה לחוקי הפיזיקה והמכונה שגורמת לך להתאהב, או שלא… יפה מאוד. והפסיכיאטר האלקטרוני – אני משער שזו קריצה לדוד אבידן? נאה, נאה. תן לי לקרוא ונראה."

"רגע," אמרתי. "עכשיו כשאתה אומר את זה אני מבין שיש לי עוד מה לתקן. אני יכול להחזיר לך את הסיפור בשבוע הבא?"

הוא הביט בי בחשד כשחטפתי את הסיפור משולחנו, אך לא אמר דבר. החזרתי לו את הסיפור הגמור כמה ימים לאחר מכן.

רעיון מצוין, הכלבים של שרדינגר. והמכונה. והפסיכיאטר. איך לא חשבתי על זה בעצמי?

#

רק מי שזכה לכך שפרי עטו יראה אור יבין מדוע התרגשותי בעקבות קבלת הסיפור לפרסום – בפעם הראשונה בחיי! – עלתה בהרבה על זו שבגילוי שלקצנברג יש יכולת על-טבעית. למעשה, היכולת הנ"ל נשכחה ממני כמעט כליל במהלך עריכת הסיפור, פעולה שקצנברג היה ידוע בהקפדתו עליה ואשר בראייה לאחור היתה קשה הרבה יותר מן הכתיבה עצמה. הוא התווכח איתי על קוצו של יו"ד, החליף פעלים, רטן על סימני הפיסוק, שינה את האיות, מחק לא פחות מארבע-עשרה פסקאות, ביניהן אחת שהייתי גאה בה במיוחד (ונדרתי, לאחר מעשה, להפוך לסיפור נפרד), ושלח דמות משנה אחת אל תהום הנשיה. כל הזמן הזה נעתי בתזזיתיות בין הכרת טובה לבין רצון להתאבד ואז לירות בקצנברג, ומובן מאליו שעם היגיון שכזה לא הייתי מסוגל להעריך כראוי את התגלית שלי. או את הסיפורים שהמשיכו לזרום אלינו. קצנברג הפגין סלחנות גם כאשר סיפורים מזעזעים במיוחד הופיעו על שולחנו, אבל נדמה לי שהדבר גרם לו להאיץ במקצת את קצב העריכה. בסופו של דבר ענה הסיפור על דרישותיו המחמירות, פורסם ("מכונת אהבה", אבק כוכבים, גיליון מספר 16, יולי-אוגוסט 1996), והמהומה שככה.

ואז התחלתי לחשוב על היכולת שלו ברצינות.

#

ראשית ניסיתי לשכנע אותו בכך שהיכולת שלו מיוחדת.

"לא ממש," הוא אמר. "זה תפקידו של עורך – לדעת סיפור מהו, להכיר היטב את מבנהו. זה הכול. נסה כל עורך טוב ותראה."

"כבר ניסיתי," אמרתי. דרך חברים מהעבודה הגעתי לעורך ספרותי באחת מהוצאות הספרים הגדולות. הראיתי לו כמה פתיחות של סיפורים, שלי ושל אחרים. לא היה לו מושג. "לא היה לו מושג."

"במי מדובר?"

אמרתי לו.

"ובכן, עם כל הרצון הטוב, כמדומני שאיש לא יוכל לטעון בלב שלם שבמקרה זה מדובר בעורך היודע את מלאכתו," אמר קצנברג, והרג את הטיעון שלי בעודו באיבו.

"חשבתי לעצמי," אמרתי לו ערב אחד, כשנראה לי שהוא רגוע במיוחד, "לגבי היכולת שלך לדעת מה הסוף של סיפורים –"

"כן?" אמר קצנברג. הוא הוריד את משקפי הקריאה שלו והושיט ידו אל המקטרת שבפיו.

"אולי אתה יכול לדעת גם מה הסוף של דברים אחרים?"

"דברים?"

"נניח, סרטים."

"בדרך כלל," אמר. "הרי גם בסרט יש סיפור."

"גם אם זה סרט דוקומנטרי?"

"אם הוא טוב – כן," הוא אמר והבעתו העידה על כך שלדעתו אין רבים כאלה.

"ומה לגבי, נניח, סופים אחרים?"

"למשל?"

"למשל, אתה יכול לדעת את העתיד," אמרתי.

"וכיצד הגעת למסקנה הזו?"

"באופן הגיוני," אמרתי, אולי בפחזות מה. "הרי הכתבות בעיתון הן סיפורים קטנים, ובדרך כלל אין להן סוף, ואם אתה קורא מספיק כתבות תוכל לדעת מה יהיה. לא?"

"רעיון נאה," אמר קצנברג. "אלא שהתעלמת משלושה מכשולים. האחד: כתבות בעיתון אינן באמת סיפורים – סיפור הוא סוג של אמנות והכתבה בעיתון מתיימרת לייצג אך ורק את המציאות. השני: רוב הכותבים שם אינם מוכשרים לכתוב סיפור – למעשה, רובם אף אינם מוכשרים לדבר – ואילו העורכים, מחוסר ביטוי טוב יותר לתארם, גרועים עוד יותר. "

"אבל אתה יכול לנסות," אמרתי.

"מה שמביא אותנו אל המכשול השלישי, שהוא פועל יוצא של השני," אמר קצנברג. "אינני מוכן בשום פנים ואופן לקרוא עיתונים."

"טוב," אמרתי. "ונניח, אם אתה יודע הכול על מישהו, אתה לא יכול לדעת מה יקרה לו בסוף? נניח, מה יקרה לך?"

"ודאי שאני יודע מה יהיה בסופי," אמר קצנברג. "אתה לא יודע מה יהיה בסופך?"

שתקתי.

#

לכאורה לא הרווחתי דבר מהדיון ההוא עם קצנברג, אך למעשה הוא העלה בי את הרעיון לפריצת הדרך האחרונה של תוכנת הכתיבה שלי. סיפור הוא סוג של אמנות והכתבה מייצגת את המציאות, אבל שתי אלה אינן נפרדות לחלוטין ויש אף שמועות עקשניות הטוענות כי האחת היא מראה של האחרת, אם כי לא ברור מיהי מי. ואם זה כך, הרי שלא ספרים אני צריך להזין פנימה, אלא חיים של ממש. לצורך העניין, את החיים שלי.

ראשית ישבתי וכתבתי מחדש את התוכנה. יכולת התכנות שלי השתפרה בינתיים לעין ערוך ואף למדתי את הכלל הראשון של מתכנתים (ושל סופרים) באשר הם – גנוב כפי יכולתך מן המוכן. עקרון נאצל זה הוא שאפשר לי לסיים את העבודה בחודשיים בלבד, ואני משער שסופרים רבים חייבים לו תקופות ארוכות יותר.

במשך ארבעה חודשים הקלדתי את חיי אל תוך מפלצת הפרנקנשטיין הממוחשבת שלי. שפכתי פנימה את ההורים שלי ואת הספרייה הציבורית של קריית ביאליק, את חיל האוויר ואת המעבר לתל אביב, את העבודה במשרה חלקית וחלקים נבחרים של קצנברג. הוספתי ציטוטים כאלה ואחרים, טקסט או שניים מתוך אבק כוכבים וממקומות אחרים, כמה מהסיפורים הטובים ביותר שכתבתי, וכמה – על מנת להיות הוגן – שאינם כאלה.

ובסופו של דבר, בשקט, ללא מהומה או אות מסגיר כלשהו, נרשם קובץ בעל שם סתמי אל תוך כונן קשיח, וישקוט המחשב וישן.

כשפתחתי את הקובץ מצאתי בתוכו את מחציתו הנפלאה של סיפור.

#

כבר שנים אני רוצה להגיש את פלט התוכנה לקצנברג. אני חייב לדעת מה יהיה הסוף – ואני לא מעז. סוף הסיפור, כמובן, לא סופי שלי. אני יודע, כדבריו של קצנברג, מה יהיה בסופי ואני אחוז פחד מוות מן הידיעה מתי ואיך יקרה הדבר ומהאפשרות שקצנברג יאמר לי זאת כבדרך אגב בעודו קורא את הפסקה הראשונה. אבל סוף הסיפור, אותו אני חייב לדעת. מצד שני, אולי קצנברג סתם יכעס. ואולי הוא יבין סוף-סוף שהיכולת שלו מיוחדת במינה, שאין עוד איש כמוהו. ואולי לא יקרה שום דבר מיוחד. אני חושש – ואני משתוקק לדעת. יום אחד לא אתאפק ואגיש לו. אין לי מושג מה יקרה אז – אבל אני בטוח שלו יש. נדמה לי – רק נדמה – שזה לא יפתיע אותו. או אולי זה יהרוג אותו. או אותי.

אני לא יודע. אולי אני משתגע.

אני פשוט חייב לדעת מה סוף הסיפור.

#

" אמור לי שאינך כותב מדע בדיוני," הוא אמר ואיפר את מקטרתו בהיסח הדעת אל תוך ערמה גדולה של כתבי יד שהיתה מפוזרת על שולחנו. היה זה המשפט הראשון שאמר לי, בראיון העבודה שהתקיים במרתף המעופש ועמוס הספרים שבו בילינו יחדיו ימים רבים לאחר מכן. זה היה בסוף ינואר או בתחילת פברואר, תשעים וחמש.

סוף פלט