↑ חזור ל סיפורים קצרים

האפורים הקטנים של בנימין שניידר

פורסם בגליון 18 של חלומות באספמיה, ב-Apex Magazine, בתרגומו של לביא תדהר, ובאוסף הסיפורים מכונת אהבה (למהדורה האלקטרונית הקישו כאן).

 


 

כשבנימין שניידר הגיע אל המרפאה שלי להתלונן על סלילים מסתוריים בפרק כף ידו השמאלית, לא ממש הופתעתי. התואר "היפוכונדר" הפך נדוש מרוב שימוש לפני שנים רבות, אבל בנימין חי והתנהג כאבטיפוס המושלם שלו. הוא היה כך מאז ילדותו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלו אצלי, כשעוד הייתי רופאת משפחה זוטרה במרפאה של קופת חולים כללית בקרית מוצקין. הוא היה בן ארבע-עשרה בערך, נמוך לגילו, רזה, ממושקף ומתולתל, וקוץ היה נעוץ, למרבה המבוכה, בישבנו. אמו, גברת ראומה שניידר, לא חסכה ממנו את שבט פיה – "כל פעם משהו משונה חייב לקרות לך!" היא אמרה – והילד הנבוך נעץ בי מבט מתחנן בעודו חושק את שיניו. איני זוכרת כיצד הצלחתי לסלק את האם מטילת המורא מהחדר – אולי אחת האחיות עזרה לי – וחמש דקות לאחר מכן הוצא הקוץ לרווחתם של כל המעורבים. את מבטו אסיר התודה של בנימין לא אשכח לעולם, ולו כיוון שבמשך שנים רבות לאחר מכן זכיתי לו בערך פעם בשבוע.
בשבוע שלאחר מכן, למשל, הוא נשרט מגדר תיל בעורפו – אין לי מושג איך עשה זאת – ובא אלי לקבל חיטוי. שאלתי אותו אם אין להם יוד בבית, והוא משך בכתפיו ולא ענה. למעשה הוא לא דיבר על עצמו כלל, למעט הסיבות הרפואיות, פחות או יותר, לביקור הנוכחי. מדי שבוע הוא ביקר אצלי, באמתלה כזו או אחרת, בעודו גדל והופך לנער ולגבר, עדיין רזה, נמוך, ממושקף ומתולתל. כשפתחתי מרפאה פרטית משלי, שתים עשרה שנים לאחר מכן, היה בנימין הלקוח הראשון שלי.
מאז ומעולם היו בעיותיו הרפואיות מוזרות במקצת. הוא נחבט במקומות לא סבירים – חלקה הפנימי של אוזן ימין, למשל – לקה במחלות כגון דלקת פרקים שהתנהגה בדיוק כמו דלקת חניכיים, שסירבה להגיב לתרופות ושנעלמה לאחר שבוע, ואכן תמיד החלים מהן באורח פלאי ושב אלי על מנת לאמת זאת ואולי לזכות במחלות חדשות. יתכן שרופאים אחרים היו לועגים לו ולמחלותיו, וודאי שגם לשיתוף הפעולה שלי איתו ואיתן, אבל מעולם לא יכולתי לגרום עצמי להתאכזר אליו, וגם לא ראיתי סיבה לכך.
הסלילים, עם זאת, ולמרות ההיסטוריה הארוכה שלנו ביחד, היו דבר חדש. הם ודאי לא היו עולים בדעתו אלמלא שלחתי אותו לבדיקת רנטגן כמה ימים לפני כן. הוא הביא איתו את הצילומים למרפאה שלי, בתיק הקרטון החום של קופת חולים, חיפש ביניהם דקה או שתיים ואז מצא את מה שחיפש. פרשתי את התצלום על לוח הפלורוסצנט הלבן המיועד לכך והבטתי בו בעיון, ללא ציפיה למצוא משהו חורג מגדר הרגיל, או לפחות מגדרו של בנימין שניידר. אבל, הפלא ופלא, משהו אכן היה שם. שני סלילים אפרפרים, שקופים למחצה, מה שהעיד על כך שהחומר מהם הם עשויים אינו מוצק מספיק על מנת לחסום לחלוטין את קרני הרנטגן. והיה עוד משהו מוזר בתמונה, אבל בתחילה לא הצלחתי להבין מהו.
"כואב לך?" שאלתי. הוא נענע בראשו לשלילה. דלקת הפרקים שלו כבר חלפה. בדקתי את הפרק בעצמי, אבל מבחוץ לא ניתן היה להבחין בשום דבר חריג. אמרתי לו שאני חייבת לחשוב על כך ושיחזור אלי בעוד כמה ימים. הבטתי בו בחשש, שמא יפגע מכך, אבל הוא רק הנהן והלך, מסופק, ככל הנראה, מכך שגורלו נתון בידיים טובות. כמה מעט ידעת, בנימין. כמה מעט ידענו.
בבית לא היה לי לוח פלורוסצנטי, ולכן תליתי את הצילום לפני מנורת שולחן. הבטתי בו במשך כל ארוחת הערב, ולשם שינוי לא העברתי את זמני בהמתנה לשוא לטלפון שיצלצל. הסלילים היו מוזרים, אבל היה בהם גם משהו מוכר. אלה היו שני דברים נפרדים, המוזרות והמוכרות. לאחר זמן מה איבדתי את הריכוז וצפיתי מעט בטלויזיה. באחד הערוצים שידרו סרט אימה זול ומטופש במיוחד, ובהיתי בו בחוסר עניין, בעוד מוחי מרחף לאיטו במקומות אלה ואחרים ופועל על דעת עצמו, בלי ליידע אותי בעניין. זו שיטה טובה ככל שיטה אחרת כשמדובר בהתמודדות עם בעיות, אבל הפעם הפתרון הגיע דוקא מאותו חלק זעיר של תודעתי שאכן צפה בטלויזיה. אחת המפלצות שם ניסרה את ידה של מפלצת אחרת, ואני הבחנתי מיד בפעלול הזול – המסור והיד שעמדה להכרת היו שתי תמונות נפרדות שצולמו במועדים נפרדים ושחוברו יחדיו באופן מלאכותי. אפשר היה לראות בקלות שהמסור לא נגע באמת ביד. בדיוק אותה תופעה נראתה בתמונת הרנטגן של בנימין: הסלילים נראו כתוספת מלאכותית.
היה בכך משהו מרגיע, כמובן. מקרים כאלה אינם נפוצים, אבל לעתים, למרות כל אמצעי הזהירות, הם מתרחשים. עצם זר כלשהו מוצא את דרכו אל בין המצלמה לאובייקט המצולם, והתוצאה פרושה במלוא הדרה על מנורת הקריאה שלי. אם בנימין עדיין זקוק לכך, אשלח אותו לצילום חוזר, ואם לא – מה טוב.
ועם זאת, הסלילים עדיין נראו לי מוכרים.
בביקורו הבא הסברתי לו כל זאת, למעט התחושה המוזרה שלי ביחס לסלילים, והוא נראה מרוצה למדי. בעיה אחרת כבר הטרידה אותו. היה לו משהו בעיניים. כך הוא הגדיר זאת, ולא הצלחתי לחלץ ממנו הסבר טוב יותר. בדקתי את עיניו ולא הצלחתי למצוא שום דבר חריג, למעט אדמומיות מסוימת שיכולה להגרם מאלף ואחת סיבות, רובן לא ראויות לתשומת לב. אבל כשבחנתי את עין ימין דרך אופתלמוסקופ ראיתי זאת: עיגול אפור, זעיר, קלוש על רקעה האדמומי של הרשתית.
גם בעין שמאל היה אחד כזה.
שניהם נראו מוכרים, בדיוק כמו הסלילים. שניהם גם נראו, עד כמה שקשה היה לי להאמין בכך בעודי מביטה במשהו אמיתי ולא בתמונה, לא קשורים. אם הסלילים שבפרק היד נראו כגופים זרים שנכנסו בטעות לשדה הראיה של מצלמת הרנטגן, הרי שהעיגולים בעיניו של בנימין שניידר נראו כגופים זרים שנכנסו בטעות לשדה הראיה של המציאות.
אני חושבת שהצלחתי להסתיר את הזעזוע שחשתי. נתתי לבנימין טיפות עיניים, סגרתי את המרפאה מוקדם והלכתי הביתה לנוח. ולצפות בטלויזיה. ולחשוב.
ובבוקר הגעתי למרפאה שעתיים לפני זמן הפתיחה ופירקתי את האופתלמוסקופ לגורמיו. הבטתי בכל החלקים דרך זכוכית מגדלת, אך לא מצאתי דבר שיסביר את העיגולים האפורים הקטנים, שדמו לסלילים האפורים הקטנים, שלא דמו לשום דבר שאני מכירה למרות שהמוח שלי התעקש לחשוב שכן.
לא ידעתי איך להרכיב מחדש את המכשיר, והחלטתי לא לנסות אלא פשוט לקנות חדש. הרי כסף לא חסר לי, וממילא זו הוצאה מוכרת. את שארית הזמן שנותר עד בואם של ראשוני המטופלים העברתי בהרהורים כלכליים מסוג זה, שהיו מרגיעים בפשטותם וביומיומיותם אך אשר הובילו אותי שוב ושוב, בדרכים עקלקלות יותר או פחות, אל תעלומת האיברונים האפורים של בנימין, הרהורים שנקטעו רק עם הופעתו של הפציינט עצמו.
"בנימין," אמרתי, מופתעת. הוא מעולם לא הופיע אצלי יום אחר יום ברציפות. "הכל בסדר?"
בנימין היה, ככל שהדבר נוגע לי, אדם בעל הרגלים קבועים. בכל ביקור שלו אצלי הוא היה מתנהג באותו אופן: מצביע בשקט על מקור הכאב או אי הנוחות ונותן לי להשלים, מדבר כמה שפחות. לא היום.
הוא אמר, "יש לי מעגל תבואה."
בדרך כלל, בזמן ביקוריו של בנימין, מיד לאחר שהציג את הבעיה הנוכחית שלו, הייתי מנסה לדובב אותו מעט. שואלת אותו על עצמו, על חייו. מעולם לא זכיתי לתשובה. אבל כעת גם אף שאלה לא עלתה בדעתי.
הבטנו זה בזו. לא מנומס להתייחס בזלזול לבעיותיו של מטופל, אבל…
השתיקה התארכה.
אמרתי, "סליחה?"
"מעגל תבואה," הוא אמר. "קְרוֹפ-סירקֶל. כמו של חייזרים."
לא מנומס להתייחס בזלזול, אבל –
"בנימין," אמרתי. "אני לא חושבת ש…"
אבל הוא פצח בהסבר שהיה חריג באריכותו לא פחות מאשר בתוכנו. מעגלי התבואה הם עיגולים ענקיים, או צורות מורכבות יותר, שנוצרו בשדות חיטה או תירס באמצעות רמיסה של השיבולים. כל מיני תכונות מיוחסות להם, ומספרים על כל מיני דברים משונים שקרו לשיבולים שנרמסו. יש אנשים שמאמינים כי מדובר בהוכחה לקיומם של חייזרים. רוב העולם, כמובן, סבור שמדובר במתיחה.
"בסדר," אמרתי. "גם אני לא ממש מאמינה בחייזרים, אבל בוא נחזור אליך, בנימין."
הוא הביט בי. "יש לי מעגל תבואה," שב ואמר. "בבטן."
בעודי תוהה האם יתכן שצריך לשלוח אותו לטיפול נפשי, השכבתי אותו על שולחן הטיפולים, פתחתי את המנורה החזקה ביותר שלי ופתחתי את חולצתו. ביקשתי ממנו להצביע על המקום בו נמצא המעגל, והוא עשה זאת.
למרות הכל, הייתי זקוקה לכל כוח הרצון שלי על מנת שלא לצחוק.
"בנימין," אמרתי, "זה הטבור שלך. הפופיק."
"זה מעגל תבואה. תראי את השערות שם, תראי מה קרה להן."
"רק טבעי שהשיערות שמסביב…" אמרתי, ואז ראיתי.
הוא לא היה שעיר במיוחד, והשערות הדלילות שעל בטנו היו כמעט שקופות. והן היו כפופות. או זקורות בזויות לא טבעיות. מעגלים מעגלים, מסביב לטבור. אבל יותר מכך – הן היו אפורות.
העברתי את ידי על בטנו, נגעתי בהן. לא הייתי בטוחה שבכולן. נדמה היה לי שחלקן עוברות דרך כף ידי, כאילו הן אויר. כאילו אני אויר. זו לא היתה הרגשה נעימה. מתחת לידי, בנימין רעד. הרגשתי מעין זרם חשמלי, משהו עובר בינו לביני דרך ידי הפרושה, הנוגעת-לא-נוגעת במעגל התבואה שלו. הרבה דברים התבהרו פתאום. הרבה דברים. רמזים קטנים, חלקה הפנימי של אוזן ימין, דלקות מוזרות, כאבים לא הגיוניים. חייזרים. המהום נשמע באוזני. ראייתי התערפלה לרגע, וחזרה.
האם הכל נראה אפור יותר פתאום?
"מה את חושבת?" אמר בנימין. "אני אהיה בסדר?"
הבטתי בו, הישר בעיניו. לא ידעתי מה לומר. עיניו התרחבו. רק לאחר רגע הבנתי שהוא מפחד. ורק מעט לאחר מכן הבנתי שהוא מפחד ממני.
"גם את, דוקטור כץ," הוא אמר. "גם את!" – והתעלף.
טיפסתי על הכסא וממנו אל השולחן. עמדתי שם, גבוה, מביטה בגבר הרזה והשתקן שבילה את רוב חייו במחלות דמיוניות שהיו, בסופו של דבר, מציאותיות למדי. אולי הוא היה מאוהב במחלות שלו. אולי הוא היה מאוהב בי. זה לא שינה דבר. לא עכשיו, כשהחייזרים שולטים בו, ובי. חשקתי שיניים וקפצתי ראש פנימה, אל תוך מעגל התבואה, אל תוך הטבור.

#

הוא עדיין בא לבקר אותי כל שבוע. מיד לאחר שהוציאו אותו מבית החולים הוא בא לראות אותי. כמה נחמד מצידו. אולי הוא עדיין מאוהב בי, גם לאחר שקפצתי לתוכו. אמרו לי שהרופאים הצליחו לשקם את מערכת העיכול שלו. את הראש שלי, לעומת זאת…
הוא בא לבקר אותי כל שבוע, והאפורים הקטנים בעיניו, בידיו, הולכים וגדלים, הולכים ומתפשטים על כל גופו. אין לי מראה כאן, ואני לא יכולה להתבונן בגוף שלי, אבל אני חושבת שזה המצב גם אצלי. נדמה לי שאני מקווה שזה כך. קשה להיות בטוחה, עם ראש כמו שלי.
נדמה לי שאני רואה את העולם בשחור ולבן, או אפור. פרט לבנימין אף אחד לא יבין, כמובן. אני יודעת בדיוק מהו הלך הרוח הרפואי. אני יודעת בדיוק מה יחשבו הסובבים אותי על כל דבר שאגיד. אני יודעת מה אני הייתי חושבת. אני מתנהגת יפה, אבל זה לא עוזר. רק בנימין, רק בנימין יכול להציל אותי. הוא והאפורים הקטנים, האפורים הגדלים, האפורים הגדולים. כעת, כשאני רואה את המבט בעיניו האפורות, כשאני מדמיינת את מגע ידיו, הסלילים שבפרקיו, מעבר לחלון הזכוכית המשוריינת המפריד בינינו, מעבר לכותונת העוטפת אותי, אני יודעת שהוא אוהב אותי.
גם אני אוהבת אותו.
אבל יותר מכל אני אוהבת את האפורים.

– סוף –


 

(C) ניר יניב