↑ חזור ל סיפורים קצרים

צייר, כבשה ונחש בריח

מאת ניר יניב
ראה אור באוסף הסיפורים כתוב כשד משחת, בגליון 15 של כתב העת חלומות באספמיה ובגליון 10 של Shimmer, בתרגומו של לביא תדהר. כמו כן הסיפור נכלל באנתולוגיה The Year's Best Science Fiction & Fantasy, 2010.

#

"אנא, צייר לי כבשה," הוא אמר – הוא דמה לך – ואני חשבתי, אלוהים אדירים, לילד יש דרישות. הייתי רוצה, בדיעבד, להיות במדבר, ליד שאריותיו המרוסקות של מטוסי, או בכל מקום אחר. הייתי משלם בשביל זה. אבל לא – היינו שנינו בנמל החלל, אני שנזרקתי ככלי אין חפץ בו מצִוותה של ספינת סוחר, והוא, שהגיע משום מקום.
"אני לא יודע לצייר," אמרתי.
הוא הושיט לי קופסה. לרגע חשבתי שהוא מבקש נדבה.
"אין לי כסף, ילד."
הוא לא ענה. הבטתי בקופסה שנית, וראיתי שהיא אטומה. ופתאום הבנתי. ונדהמתי.
"אלוהים אדירים, מאיפה השגת מכונת יוֹצר?"
כך קראו לבוראים באותה תקופה, והם היו יקרים. לא מסוג הצעצועים שאתה מצפה למצוא אצל ילד בן שש. כמוך, למשל.
זה נתן לבקשה משמעות חדשה ושונה.
"אנא," הוא אמר ושם את הקופסה בחיקי, "צייר לי כבשה."
"אני לא יודע להשתמש בדבר הזה," שיקרתי. "איפה ההורים שלך?"
הוא תלה בי מבט נוגה. רציתי לעזור לו. אולי, אמרתי לעצמי, אני מתרכך עם הגיל. ילד משונה. באופן מוזר, בלתי נתפס, הוא לא נראה כאילו יש לו הורים. גם אני לא, ואכן מעולם לא היו לי. לכן אין לך סבא וסבתא, ילד.
בזמן ההוא, תכנות מכונת יוצר לא היה עניין כה פשוט. ודאי לא כשמדובר ביצירת דבר חי. רק מתי מעט היו מסוגלים ומורשים לעשות זאת לבדם, ואילו עלי ועל שכמותי, כאילו בכוונה לנוכח יכולותינו, נאסר הדבר לחלוטין. העונש: מוות.
אפילו נגיעה בקופסה יכולה לסכן אותי, אבל במסדרון השירות שבו גרתי לא היו שום עיני בטחון. לכן בחרתי בו.
הילד המשיך להביט בי.
"בוא," אמרתי. "נחפש את ההורים שלך."
התחלתי ללכת, אך הוא לא זז ממקומו. לא רציתי להשאיר אותו שם, אך אם יתפסו אותי מפעיל כוח על ילד…
"אתה רוצה שאקנה לך צעצוע? או משהו לאכול?"
"צייר לי כבשה."
הוא היה מוזר מדי, ואני הייתי עייף מדי. וללא עיני בטחון, ללא עדים, התחלתי לצייר – ליצור. אבל לא כבשה. רציתי להפחיד אותו. אני לא מפחיד אותך, נכון?
הנחש זחל לאטו מתוך הקופסה. ראשו היה ענק אפילו ביחס לגופו העבה והשחור. הוא ריסס ונשף.
הילד חייך.
אתה אוהב נחשים, נכון?
אפילו אז אף אחד כבר לא פחד מנחש בריח.
החיוך לא השתנה כשהנחש התפתל בעוית והחל לגסוס בקול, תוצאה של הציור החפוז והרשלני שלי. אולי היה בכך משום רמז לבאות. כיוונתי את מכונת היוצר ומחקתי את הנחש, מפריד אותו לכלל ערמת אפר על הרצפה.
"כבשה," אמר הילד. "אנא."
מוזר מדי, עייף מדי. רחום מדי. התחלתי לצייר. לא כבשה אמיתית, כי אם האידיאל של כבשה. כבשה מהאגדות. בריה רכה וצמרית ועדינה. והנה היא התגשמה, תלתלים לבנים של צמר משיי, ופעיה שקטה, וניחוח בושם קל.
חיוכו של הילד גדל, והוא הפנה את ראשו ממני. תנועה אחת, חלקיק השניה, אך אני, לכוד עדיין בריכוז היצירה, הבחנתי בתנועת השרירים, ובתפיחה הקלה מתחת לעור, ובגוון המדויק של העיניים, וידעתי.
ידעתי שהוא לא שונה ממני. שאין לו הורים. וידעתי שהוא לא הגיע אלי במקרה. הבליטה הזו היא משדר, והעיניים האלה… והעונש על יצירה לא מורשית, לשכמותי, הוא מוות.
ויש הרבה שיטענו שאני ושכמותי, בני מוות הננו, ושישמחו לדאוג לכך ללא האשמות ברצח. וכיצד ניתן ללכוד מישהו כמוני, אם לא באמצעות מישהו כמוני? מיוצר? מצויר?
רציתי לשאול את הילד מה דעתו על כך, אבל הזמן דחק, וממילא איני בטוח שהוא היה מסוגל לענות. יותר זול לייצר אותם כך. אולי אשאל אותך, פעם. הזמן דחק, ואני כיוונתי אליו את הקופסה. מחק.
גופו צנח בדממה, בעוד הכבשה מביטה. לאחר זמן מה רק ערמת אפר נותרה.
מחקתי גם את הכבשה. ניקיתי את הרצפה, אספתי את האפר אל תוך הקופסה.
ואז, לבדי, התיישבתי וציירתי אותך.

שאצייר לך כבשה?

– סוף –