ימי תל אביב האחרונים – פרקים לדוגמה

בתים רובצים, מלבינים בשמש, לאורך הכבישים הריקים.
עמודים בוקעים מהאדמה כעצמות,
השיער השחור והרך של כבלי החשמל
מסתיר את גדמיהם של מגדלי הטלפון. דומייה ממלאת
את האוויר. לא רדיו, לא טלפונים, לא אותות הטלוויזיה פורצים
את הדממה. העיר שוכנת כגווייה בחול ושמש. הים
שחור מזפת. אין מכוניות. אין ילדים המשחקים בחצרות. כביסה
שכוחה עוד מתנופפת לאטה על מרפסות ברוח, במקלחות ריקות
ברזים יורקים אוויר דלוח. איננוּ כאן.
לאן הלכנו? הרחק, הרחק. בראש גבעה אדם מביט
למרחקים, רואה תקווה אותה כבר לא ישיג. כבר אין שירים.
אנחנו שהיינו איננו כאן יותר.

ליאור תירוש, ימי תל אביב האחרונים

חלק ראשון: רישומים ראשוניים

שינויים אלימים, דוקומנטרי (הקלטת וידיאו, חלק ראשון – הגר)

אני עומדת בתחנה המרכזית הישנה ומצלמת פליטים מדרפור כשזה מתחיל. השמים מתכהים קלות. קודם האוויר היה חם ודומם, אבל כעת עולה רוח שמחליקה על לחיי כלשון רטובה, ואני יכולה להריח מלח. זה מרגיז אותי משום שאני צריכה להשמיע עוד קטע קריינות קצר והסצנה מולי משתנה. אבל אין לי ברירה. זה הדוקומנטרי השלישי שלי. אולי צפיתם בעבודות הקודמות שלי – בית סגור, על בית היתומים בבאר שבע, או העיניים הצבועות, על הזונות הרוסיות בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. אני מתייחסת ברצינות לסוגיות חברתיות – לדעתי חשוב להביא אותן לידיעת הציבור, אף על פי שקשה להתפרנס מזה, ואני עדיין צריכה לעבוד כסדרנית בבית קולנוע שלושה ימים בשבוע. לא אכפת לי, לפחות זו עדיין עבודה בסרטים, ואני לא תקועה בעבודות מלצרות כמו כל הבנות שרוצות להיות שחקניות וזמרות ורקדניות בתל אביב.
באתי לכאן, לתחנה, כדי לצלם את הפליטים שהסתננו לישראל דרך הגבול עם מצרים. הם מדרפור שבסודן, והם באו לכאן בחיפוש אחר מקום שבו לא יהרגו או יענו או יאנסו אותם. בתגובה, הממשלה שמה אותם מאחורי סוגר ובריח. ארגוני זכויות האדם המקומיים פנו לבית המשפט העליון, שקבע כי המעצר אינו חוקי. בעקבות זאת העצורים נזנחו ברחובות באר שבע ובמקומות אחרים בארץ, והיום זורקים קבוצה בתל אביב.
בעודי מצלמת איני יכולה שלא להבחין שנעשה חשוך יותר – ובכן, לא ממש חשוך יותר, השמש נראית עמומה יותר והשמים אינם כחולים בוהקים אלא מאפירים והבזקי צבע חולפים בהם, אדומים ושחורים, ועננים מתאספים לכדי ספירלות מוזרות. זה קורה מהר מאוד. על הקרקע מתגודדים הפליטים, שנראים אבודים וחסרי תקווה, ומעט אנשי זכויות האזרח שחיכו להם כאן מחלקים להם כריכים ומנסים להתאים בין האנשים לשמות שמופיעים ברשימות שלהם. אני מקווה שהם יצליחו למצוא לכולם מקומות מגורים. הייתי מציעה בעצמי, אבל אני חולקת דירה עם שני שותפים. בכל אופן, עכשיו כבר כמעט כולם מביטים למעלה. הרוח מתחזקת והאוויר מרגיש מוזר, כאילו עובר בו זרם חשמלי. השערות שעל זרועותי מזדקרות ואני מזיעה. אני מפנה את המצלמה אל השמים. נקודות של אור מנצנצות במרחבי הסופה המתערבלת. הן נראות ככוכבים, אבל –
הרוח מתחזקת עוד יותר, דוחקת בי, כאילו מנסה לקחת מידי את המצלמה. אני מסתובבת והמצלמה עוברת על פני מסוף הנוסעים הישן ומישהו צורח.
אני לא מבינה מה קורה. המצלמה מראה שהפליטים רצים, אבל הם לא יודעים לאן ללכת, הם פשוט בורחים לכל הכיוונים. נשמע צליל רוטט נמוך, ונדמה שהאדמה רועדת. כשאני מסתובבת אני רואה דוכן שווארמה ונשמע פיצוץ ואני חושבת – מחבלים. זו מתקפת מחבלים. הם תמיד מנסים לפגוע בתחנה המרכזית הישנה. חלקו הקדמי של דוכן השווארמה מתפוצץ החוצה ולבנים עפות מעל לראשי. נשמעות צרחות נוספות, ואני עדיין מצלמת את מקור הפיצוץ. הקירות הישנים מתנודדים, הם רוטטים כמעט כעשויים מקפא, ומשהו נדחף מתוכם, ענק ולא מובן, משהו כמו אור נוצץ וריח המלח מתחזק והרוח דוחקת בי, ושוב אני כמעט נופלת, ופתאום כל הזוויות משתגעות.
משהו דומה לעמוד אוויר נע דרך תחנת האוטובוס, קורע מבנים, קורע את הדרך, משליך אנשים. אני מביטה דרך המצלמה בעת שמשפחה מדרפור נשאבת אל חלל האוויר ו – זו המחשבה שעולה בי – נקרעת לגזרים וחלקיהם עפים סביב כתפוזי דם ומתרסקים כנגד הקרקע. אני מנסה לרוץ אבל המערבולת שבאוויר מושכת גם אותי לעברה, עוד אנשים נקרעים לגזרים ואני רואה חסיד זקן, לבוש שחורים, מתרומם באוויר ומתפוצץ. גשם דם יורד על התחנה המרכזית הישנה והשמים מתכהים עוד יותר מעלינו, והרוח נאנקת בין המבנים. עוד – משהו – עולה באטיות מן הקרקע ואז עוד אחד, וכעת מכוניות עפות באוויר ואני רואה אוטובוס מרוסק מלא באנשים, הוא נמעך על הכביש ודם זולג מבין החרכים שהיו פעם חלונות. אני רצה, אני מחזיקה את המצלמה אבל היא לא פונה לשום מקום, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה לברוח. אני מוצאת את דרכי בין חפצים והרוח שואבת אותי, פעם פה ופעם שם, אבל כל עוד אני מצליחה להישאר באמצע בין המשבים אני לא נשאבת. בכל מקום אנשים צורחים ואני מבינה שגם אני צורחת. משהו פוגע בפני ואני מנסה שלא להסתכל אבל כשזה נופל אני רואה את זה, זו כף יד, אני אפילו שמה לב לטבעת הנישואים ולשערות העבות שעל מפרקי האצבעות, יד של גבר. האם זה קורה בכל רחבי העיר? האם לאיראנים יש איזה נשק חדש והם משתמשים בו עלינו? אולי חיזבאללה? או חמאס? או גדודי חללי אל-אקצה? אני רצה מהר ככל שאני יכולה, מתרחקת מן התחנה, ללא כיוון. אני חושבת שהמצלמה עדיין פועלת.

הבשורה על פי הכבאי, חלק ראשון (אלי – גנוז?)

בסך הכל היה זה יום מוצלח ביותר, למרות שהוא לא התחיל כך. מוקדם בבוקר הצלנו ילד שנתקע בחדר אמבטיה נעול איפשהו בדיזנגוף, וכל שאר המשמרת ישבנו בתחנה ולא עשינו כלום מלבד להתווכח על שימוש נכון בגרזנים באופן כללי ועל שימוש נכון בזה שלי באופן פרטי, נושא שאבי ויקותיאל היו מוכנים לבזבז עליו הרבה יותר מדי זמן.
"לא יכולת לנסות לפתוח את הדלת באופן קצת יותר נורמלי לפני שפירקת אותה ככה?" אמר אבי.
"כמעט הורדת לילד ההוא את הראש עם הדבר הזה, יא פסיכי," אמר יקותיאל.
כיוון שזה לא רעיון טוב לספר למישהו שאני לא שם פלאפל עבש על חייהם של ילדים או של כל אחד אחר, לא טרחתי לענות, אלא השתמשתי בתרגיל הישן – הרכנתי ראש והבטתי ברצפה.
"אה, קותי, עכשיו העלבת אותו," אמר אבי. "אתה חייב להודות שהוא הצליח להוציא משם את הילד בתוך חמש שניות."
פחות מחמש שניות, תודה רבה.
"הוא כמעט קרקף את הילד בחמש שניות," אמר יקותיאל. "אני אומר לך, הבחור הזה מסוכן. אין לו רגשות בכלל."
יש לי רגשות. אני זוכר מה הרגשתי כשראיתי את מגדלי התאומים בוערים בטלוויזיה. ליתר דיוק, כשראיתי את הכבאים עובדים שם. קינאתי בהם, רציתי להיות שם במקומם, בכל יום ורגע מחיי. כי אם יש רגש אחד שאני לא יכול לסבול, הרי הוא שעמום. אני טיפוס פעלתני. וכל מה שהיה לי היום זה ילד טיפש ודלת מעץ. יש לי רגשות – רגשות חזקים, חתיכת אידיוט שכמוך – הם פשוט שונים משלך.
"טוב, עזוב," אמר אבי. "כבר הגיע זמן לצהריים?" אבל עוד לא הגיע הזמן, וכשהגיע הזמן, לא אנחנו היינו אלה שאכלנו – אבל אני סוטה מן העניין.
"מוקדם מדי," אמרתי, ובדיוק כשאמרתי את זה הרגשתי משהו, אובדן רגעי של שיווי משקל, אולי רעד באדמה. "הרגשתם את זה?"
"אהא, אז עכשיו אתה כן מרגיש משהו!" אמר קותי.
"די, קותי," אמר אבי, ואז הייתה עוד תנועה, רעד, וכולנו, ללא קשר למצבנו הנפשי או לחסרונו של כזה, הרגשנו בכך.
"מה לעזא…?" אמר קותי.
"רעידת אדמה!"
רעידת האדמה הרצינית האחרונה בישראל התרחשה בתחילת המאה העשרים. לא העזתי לקוות לעוד אחת בימי חיי.
"זו לא יכולה להיות רעידת אדמה!" אמר קותי, ואז, טוב, היה נדמה שכל הבניין עולה באוויר, ויורד, ואז נשברו כל החלונות.
"אלוהים!" אמר קותי.
"אני לא מאמין…" אמר אבי.
מבחוץ נשמע רעש נורא של מתכת נמחצת ובטון נשבר והתפרצות סילון מים, שלאחר רגע נראה מבעד לחלון שלנו בקומה השנייה.
"אלוהים!" אמר קותי.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן!" אמר אבי, וזה היה הדבר ההגיוני ביותר שיצא מפיו כל היום. רצנו אל העמוד, שבשלב זה כבר נטה בזווית מגוחכת למדי. אבי החליק למטה ראשון, ואני מיד אחריו. בחצר, כבאית המענה הראשוני שלנו נעה כרקדנית בטן. השנייה, כבאית מטיפוס נץ, הייתה כבדה ויציבה יותר, ולכן רק נעה בעדינות על גלגליה, כשוקלת כיצד להגיב לכל ההתרחשויות, הסולם הארוך שלה מצלצל בקול מעל להמולה. פיסות של עץ ובטון הומטרו עלינו, וכן פריטי ציוד שונים – צינורות כיבוי, מסכות גז, מעילים חסיני אש, גרזנים, פטישים, קאטרים וקצת פורנוגרפיה רכה. כעבור זמן-מה גם קותי נפל עלינו. הוא מעולם לא הצטיין עם העמוד. אבי אחז בו והתחיל לגרור אותו. באוויר היה ריח משונה. הכל נראה מוזר. זה היה נהדר. ובדיוק חשבתי על משהו שיכול לשפר אפילו את זה.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן!" חזר אבי ואמר.
"רגע!" צעקתי. "יש לי רעיון טוב יותר!" ורצתי אל הנץ. לצדה, המשאית הקטנה יותר כמעט החלה לקפץ.
"אתה משוגע!" צעק אבי, אבל בכל זאת גרר את קותי לעברי ולעבר המשאית.
"תיכנס!" אמרתי ופתחתי את דלת הנהג ונכנסתי. "נצא מפה – אבל כמו שצריך!"
יבורכו יצרני הכבאיות, אף פעם אין להן בעיית הנעה. אבי הכניס את קותי למושב הנוסעים, ובעצמו עבר לעמדת העמידה האחורית. וכך, בגלגלים מצווחים וסולמות מקרקשים, התרחקנו מן התחנה שבשלב זה כבר החלה להתפרק ברצינות, ומן הכבאית הקטנה יותר שהתהפכה והשפריצה מים וקצף לכל הכיוונים. כל העניין הזכיר לי את תחנת הכיבוי הישנה בפתח תקווה, שנשרפה עד היסוד פעמיים בתוך פחות מעשר שנים. חבל שלא הייתי מוצב שם בזמנו. אבל יותר מכל, מחשבה אחת מילאה את מוחי: זה עומד להיות יום ממש מוצלח!

*

לרכישת ימי תל אביב האחרונים הקישו כאן. עוד מידע על הספר כאן.